בנמנום המתוק, השׂבֵע, שלאחר הסעודה וממש לפני שנת הלילה, אני מתחילה לדמיין אותם נכנסים לכאן, בפתח הצר של הסוכה שלנו, אחד אחד. עטויים גלימות ארוכות, עטורים זקנים לבנים, הם עומדים בתוך הסוכה שלנו, מחייכים, מביטים בעניין רב בקישוטים, ושואלים מדי פעם שאלת הבהרה. בכלל, הרבה שאלות יש להם מאז ביקרו כאן בשנה שעברה. אמא סופקת כפיים ומזמינה אותם בנימוס הכי שמור-לאורחים-מיוחדים שלה לשבת ליד השולחן. אבא מביט בהם בהערצה, לא מסוגל לומר מילה.
אני חושבת לעצמי מה הייתי אומרת להם? יש לי כל כך הרבה מה לשאול אותם! אני מדמיינת את השיחה: הם נכנסים לאט, בשקט ובאצילות, מתיישבים על הכיסא הכי מכובד, שמרופד בקטיפה כהה, מתבוננים סביב, ולבסוף פונים אלי, ואני הכי אוהבת את דוד. הוא צעיר מכל האחרים, בערך בגיל של אחי הבכור, ויש לו תלתלים כתומים (לא ממש מראה הולם לאב האומה). הוא מגיע ביום האחרון, כמו הילדים שבאים לסוכה אחרי שכולם כבר הלכו לישון, ונשארו רק קערות עם פירורים של ממתקים. הוא נכנס לסוכה שלנו לבוש גלימה ארוכה וכתר על ראשו, כמו בסיפורים, ואולי גם מחזיק נבל ומתחיל פתאום לנגן ולשיר.
