הודעות

כאמור כל מאה שבעים ואחת פיוטי החוברת חולקו לפרקים המסווגים אותם למקאם המתאים לזמרת הפיוט כגון  'ראשת' 'סאסגר' איארק' 'כייאת' ועוד. שפת רובם עברית מיעוטם ארמית ויש בודדים בערבית מדוברת.

בראש כל פרק מופיעה כותרת ברורה בשם "פתיחה  לקול הברת... (שם המקאם)".

ותחתיה מספר שורות מליצה של שבח והודיה לאל.

כך למשל רשם הכותב בתחילת הפרק ראשט את השורות הבאות:

מי אל כמוך ה' ** 

גדול אתה וגדול שמך וגבורה **    

מי לא יראך

מלך הגויים ובכל מלכותם מאין כמוך **       

וה' אלהים אמת הוא

אלהים חיים ומלך עולם **  

מקצפו תרעש הארץ ולא יכילו גויים זעמו **  

​אנכי לה' אנכי אשירה אזמר לה' אלהי ישראל**

זהותו של הכותב 

זהות הכותב נתבררה לי רק אחר שהעמקתי לחקור בפיוטים. כך מצאתי שארבעה מהם  נבדלו מיתר הפיוטים בשני היבטים: בהקדמה קצרה שקדמה להם ובאקרוסטיכון שלהם, אשר נשא את שמו המלא של היש"ר ענתבי: "אני יהודה שבתאי רפאל ענתבי".  באותן הקדמות קצרות, בנות 2-3 שורות, נכתבו נסיבות האירוע החגיגי ושמו של בעל השמחה, שלמענו חובר הפיוט. הוא רשם אותן בגוף ראשון. כך הסתבר כי הוא עצמו בעל כתב היד וכך כתב: "שיר שחיברתי לכבוד ... ושמי בראש הבתים אני יהודה שבתאי רפאל ענתבי חזק". דומה כי רצה לציין במפורש שבשונה משאר הפיוטים שאסף במחברתו, פיוטים אלו הינם פרי עטו.

איור מס' 7 – אוסף של השורות המקדימות לפיוטים שחיבר היש"ר ענתבי עצמו, בהן ציין בגוף ראשון  מפורשות "שיר שחברתי"

לאחר שנתבררה זהות הכותב, ניתן לקבוע את זמנו של כתב היד כלא מוקדם ממועד לידתו (1809), ולא מאוחר ממועד פטירתו (1889). מועד מדויק לא ניתן לקבוע מכיוון שאין תארוך מדויק, למעט פיוט אחד, שהיש"ר כותב שחיברו במסע שליחותו כשד"ר כוללות הספרדים של עירו צפת. מעדותו של בנו ניתן ללמוד כי מסע זה נערך כשהיה היש"ר בין 21. הפיוט נכתב אפוא בשנת 1830. מכיוון שבקובץ אופני  כתיבה שונים, ניתן להניח כי הפיוטים נכתבו בזמנים שונים במהלך חייו. 

תכליתו של אוסף הפיוטים שבכתב היד

לשם מה קובצו הפיוטים הללו בכתב היד? נראה כי רושם הפיוטים ביקש לתעד, לשמר ולאסוף פיוטים שעלו ובאו לידיעתו בימי חייו. בתחילה סברתי כי הפיוטים הללו משקפים את תרבות הפיוט שהיתה נהוגה בקרב יהודי ספרד שחיו בצפת ובחלב בלבד. אולם המידע שהצטבר בפני , לימדני שהיש"ר אסף ותיעד במחברתו פיוטים שונים גם מארצות אחרות, בהן שהה או ביקר במסעות שליחותו. היש"ר נשלח כשד"ר כוללות הספרדים של צפת וערך שני מסעות שליחות ארוכים בימי חייו. הוא ביקר בקהילות ארצות אגן הים התיכון, וסביר להניח שהושפע גם מפיוטים אשר שמע. מתוך כלל הפיוטים שבחוברת אביא את סיפוריהם של שלושה שנתייחדו בעיני, המעידים כאלף עדים על עברו.

הפיוט הראשון הוא פיוטו של היש"ר אודות ר' שמעון בר יוחאי, אותו חיבר במסע שליחותו הראשון; את  הפיוט השני, לכבוד שבת, למד בעת שהותו בבומבי שבהודו, במסגרת מסע שליחותו השני; והפיוט השלישי חובר על ידי דודו, ר' אברהם ענתבי, רבה הראשי של העיר חלב הסורית היא ארם צובא בפי היהודים. הרחבה אודות תולדות הפיוטים הללו, ימצא הקורא במאמר אחר שנרשם באתר זה.

א. מסע שד"רות שהוליד פיוט : סיפורו של הפיוט אודות ר' שמעון בר יוחאי

כתב היד הזה היה אחד הגירויים שהולידו אותי לחקור את תולדותי היש"ר. להלן עיקרי ממצאי מחקר שערכתי משך שנים. בשנת 1808, לפני כ- 200 שנה לערך, נולד סב–סבי, יהודה ענתבי, למשפחת רבנים מחלב הסורית. בן דודו, ר' יעקב ענתבי, היה רבה הראשי של העיר דמשק בשנת 1840 וגיבור פרשת עלילת דמשק המפורסמת. אנשי הספר, אבותיו הרבנים, הותירו אחריהם חיבורים בכתובים, אם בדפוס ואם בכתב יד. הפרסומים  הקדומים  ביותר שיש בידינו משושלת הרבנים אליה השתייך הינם 'בית אב',[2] שו"ת וקונטרס 'אהל יצחק',[3] שנכתבו על ידי זקנו של יהודה (היש"ר). לפי מסורה משפחתית, התייתם מאביו עוד כשהיה ברחם אמו, ועל כן נקרא בשם אביו יהודה. דודו ר' אברהם ענתבי, ראש הקהילה שכיהן כרבה הראשי של חלב באמצע המאה ה- 19 במשך ארבעים שנה לקחו תחת חסותו וגידלו כבנו. כשבגר היש"ר והגיע למצוות, נשלח על ידי  דודו ר' אברהם לדודתו שבצפת כדי שילמד תורה מפי גדולי המקובלים שבעיר הקודש.

מקורות:

1. שני הדורות הראשונים באילן נסמכים על מסורה משפחתית בלבד, כפי שמסרו אפרים ענתבי ושלומי ענתבי הנ"ל ואין להם תימוכין נוספים במקורות. (אפרים ענתבי, הערות בכתב יד על אילן יוחסין ש' ענתבי).

2. לאנייאדו ציון דוד, ספר לקדושים אשר באר"ץ – לתולדות חכמי ורבני אר"ץ (חלב), הוצאת דב"ש מהדורה שנייה, תשי"ח, עמ' קמ-קמט.

3. גאון משה דוד,  יהודי המזרח בארץ ישראל - חלק שני, הוצאת המחבר, ירושלים, התרצ"ח, עמ' 521-525.

4. הקדמותיו של הרב עזרא בצרי להוצאות המחודשות של ספרי ר' אברהם ענתבי בהוצאת מכון הכתב : יושב אוהלים, מכון הכתב ירושלים, תשמ"ז-תשמ"ט (1989); חכמה ומוסר, מכון הכתב ירושלים, תשס"א; ספר מר ואהלות, מכון הכתב ירושלים, תשמ"ד; ספר אהל ישרים, מכון הכתב ירושלים, תשמ"א.

5. כתבי יד (אוטוביוגרפיות, זכרונות ומכתבים – unpublished data ) של שלושת נכדיו של היש"ר

א. סבי, יעקב מרדכי ענתבי (בן הרב ישראל שמואל ענתבי), מכתביו לבן דודו, שמעיה ענתבי אוגוסט 1973;

ב. אפרים ענתבי (בן הרב אברהם יעקב ענתבי), מכתבו לשלומי ענתבי, פברואר 1988; זכרונות ואוטוביוגרפיה (כת"י – 14.6.1992); תולדות המשפחה (מכונת כתיבה – 7 עמ' ללא תאריך); אילן יוחסין (מכונת כתיבה – 7 עמ' ללא תאריך).

ג. שמעיה ענתבי (בן הרב אליהו רחמים ענתבי), לתולדות משפחת ענתבי ואוטוביוגרפיה (כת"י – 46 עמ', שנות השמונים;

ד. ענתבי שלומי, תולדות משפחת ענתבי, אילן יוחסין 1990 (19 עמ').

בנעוריו היה היש"ר מחובשי ספסלי הישיבה ומתלמידיו של חכם ר' משה גיגי.[4] בנוסף למד גם מפיו של הרדב"ז.[5]

מספר חודשים אחר חתונתו, בגיל 21, בחר כולל הספרדים בצפת למנות את היש"ר ענתבי כנציג ושליח לאיסוף כספי החלוקה מקהילות ערביסטאן (צפון אפריקה). נראה שמידותיו הטובות ולמדנותו הפכו אותו למועמד ראוי לשליחות קיומית זו. בשנת תקפ"ז (1827) לערך יצא היש"ר לשליחותו זו במסעו הראשון.[6] רעייתו  גראציה מזרחי נלוותה אליו  בדרכו.[7]  היש"ר צויד בכתב מינוי מטעם ראשי כוללות הספרדים וחיבר פיוט מרשים במיוחד, אותו ביקש להעניק לקהילות היהודיות בתמורה לנדיבות לבן בכספים שהעלו למען יהודי צפת. לימים פרסם בנו, ר' אברהם יעקב ענתבי, את הפיוט הזה במלואו בסוף הספר 'באור החיים' לר' חיים כפוסי, והעיד עליו שאביו "יסדו...בהיותו שד"ר בערי ערב ביסתאן  (=מדינות צפון אפריקה)  בהיותו בן כ"א שנים":

 איור מס' 9 - הפיוט שחיבר היש"ר אודות ר' שמעון בר יוחאי למען שליחותו בכתב ידו

לראש השיר הוא מקדים את השורות הבאות :

"שיר שבח שחברתי לכבוד התנא האלהי הרשב"י זיע"א ושמי בראש

אני יהודה שבתי רפאל ענתבי חזק שליחא דרחמנא"

והרי כמה מבתיו הראשונים:

 "אשיר ואודה לאל חי – ותיטב לו שבח, לכבוד תנא בר יוחאי, איש אלוקים קדוש הוא

איש נאזר בגבורה

ממנו תצא תורה

אז ראה ויספרה

אספקלרייא מאירה הוא

ניצוץ משה רבינו

הוא האיר את עינינו

זוהר קודשו ראינו

פועלו ה' מענהו

יחד היו שלושתם

מספרים בינותם

ר' יאודה איש תם

ראש המדברים הוא

יחס שרי צבאות

עשו עשוקים נאות

גשרים ומרחצאות

לתיקון העולם הוא

השיבו ר' שמעון

כל מעשיהם גדעון

מנחש יצא צפעון

המה ראו תמהו

ורבי יוסי שתק

לא דבר טוב ועתק

יאודה בן גרים נעתק

שמע המלך שמץ מנה

דינא יצא דמלכותא

ליזיל רבי יוסי לגלותא

ורבי שמעון להרגתא

יאודה עליון תנהו

הוחבא עם בנו במערה

מפני הגזירא      

נשים דעתן קצרה

אי ידעי מחווי להו

שנים עשרה שנה

עבד לון נס רחמנא

ברא ליהו חרוב ומעיינא

בחלא יתבי עד צוואריה...."[8]

הפיוט, ההולך ומספר את סיפורם של ר' שמעון בר יוחאי ואלעזר בנו, שהתחבאו במערה מפני גזירת הרומאים, ושנבראו להם חרוב ומעיין וישבו בחול עד צואריהם,[9] נתקבל בברכה בארצות המזרח ונדפס לימים בספר 'הילולא רבה', שיצא לאור באי ג'רבה שבתוניס (תרפ"ט).

כאשר היש"ר שב לצפת משליחותו המייגעת, חזרה איכות חייו לקדמותה. הוא שב אל רעייתו העקרה ואל מצבו הכלכלי הדל. הוא המשיך בתלמודו והיה לרב. המסורת המשפחתית מספרת כי אמונתו החזקה ותנאי חייו הקשים עוררו בו ציפייה משיחית עזה, עד "שכל ימיו היה ממרר בבכי ובתפילות לביאת המשיח וגאולת ישראל ומכיריו ואנשי צפת כינוהו 'המשיח' על שום אדיקותו באמונת הגאולה".[10] מסופר עוד כי נודע כענוותן, סירב שיתארוהו בשום תארי גדולה וכבוד, היה גומל חסדים טובים וחלק לאחרים מהמעט שבידו.

ב. הפיוט מן העיר בומבי שבהודו - מסע שליחותו השני של היש"ר

בשנות השישים של המאה ה- 19, כאשר היה היש"ר כבן 57 שנה, דובר בכוללות צפת על הצורך בהוצאתו לשליחות נוספת. היו אלו שנים שחונות בגליל, ושרר רעב כבד ומצוקת מחייה בקרב יהודי צפת. בשנת תרכ"ו (1866) יצא לשליחותו זו. הוא נסע לארצות צפון אפריקה, לכורדיסטאן, חזר למצרים, ומשם המשיך את מסע שליחותו עד הודו הרחוקה. שליחות זו ארכה שנים ספורות.

על דרכו הארוכה להודו לא ידוע רבות, אך ידוע שהגיע לעיר בומבי, ואף חי בה שנים ספורות. ייתכן שדאג להעביר את כספי החלוקה לקהילה שבצפת טרם יציאתו להודו. כאשר הגיע לבומבי, נתקבל בכבוד רב על ידי משלחת נכבדי קהילת העיר, ובראשה העשיר שבנכבדי הקהילה, דוד ממשפחת ששון.

בכתב היד של היש"ר מופיע הפיוט 'יום השבת אין כמוהו'. פיוט זה נפוץ בקרב רוב קהילות המזרח והוא אחד מפיוטי השבת המוכרים ביותר בקרב קהילת יוצאי הודו–בומבי.  מכיוון שלפי המסורת בשליחותו זו של היש"ר לבומבי שהה עם בני הקהילה מספר שנים ושימש רב הקהילה, סביר להניח ששם למד את הפיוט ותיעד אותו במחברתו. יתכן שאף מקורם של פיוטים נוספים, הידועים פחות, בקהילת יהודי בומבי. מעניין לספר שמתוך מעט הפיוטים אשר עברו מדור לדור והיו נוהגים לזמרם במשפחה, נשתמרה גם זמרת הפיוט הזה בלילות השבת.

על  שליחותו השנייה של היש"ר מעיד בנו, ר' אברהם יעקב ענתבי, בהקדמה לספר 'באור החיים': "רבי אבא ...שהיה שד"ר כוללות עיה"ק צפת"ו לכל ערי ערביסטתאן וערי הינדייא ונתמנה שם לרב ראשי ומו"צ גם מטעם... מלכות האנגלי יר"ה, ובחזרתו לעיה"ק צפת"ו בא מצרימה ונתאכסן בבית הרב כמהר"א ישראל... ובאותו זמן יורשי הרב כמהר"ם [כבוד מורינו הרב משה] אלגאזי מכרו מדרשו ל הרב הנזכר כל ספריו ועט"ר [ועטרת ראשי] רבי אבא קנה כל הישיבה והספרים..."[11]

היש"ר שב לצפת ודר בה עד יומו האחרון. בממונו בנה בית כנסת קטן ברחוב שבו התגורר, אשר היה ידוע בפי תושבי צפת בשם 'כניס ענתבי' (- בית הכנסת של ענתבי). מבנה קטן זה עומד על תלו עד היום ברחוב הנמוך ביותר בצפת העתיקה, ונקרא כיום 'שערי רחמים'. במסורת עברו סיפורי נפלאות רבים אודותיו ואודות נסיבות פטירתו וקבורתו בערב יום כיפור בשנת תרמ"ט (1889) .

ג. הפיוט: "אם חכם לבך בני – ישמח לבי גם אני" ומלחמת השירה

בספר הפזמונים נמצא פיוט אחד שחיבר דודו של היש"ר, ר' אברהם ענתבי. זהו אולי הפיוט המוכר ביותר מבין חמישים הפיוטים שפרסם בספרו 'אוהל ישרים'. הופעתו של פיוט זה בספר הפזמונים עשויה לתמוך במסורת המשפחתית, לפיה היש"ר טופח ואומץ על ידי דודו אחר שהתייתם. מן הסתם, נשמר פיוט זה בזכרונו מבית דודו.

ר' אברהם ענתבי נולד בעיר חלב למשפחת רבנים וותיקה ושורשית בשנת תקכ"ה (1765). אביו, יצחק שבתי ענתבי, היה מראשי החכמים והרבנים בדורו. הוא זכה להעמיד תלמידים הרבה, ורבים נהנו מתורתו והלכו לאורו. הרב אברהם ענתבי , רבה הראשי של העיר חלב שבצפון סוריה משך דור ומחצה. מעמדו הרם בעיני בני קהילתו הקנה לו את תואר הכבוד: 'ראש על אר"ץ רבה'.[12]  בין החיבורים שכתב נמנים הספרים הבאים: 

'חכמה ומוסר', ליוורנו תר"י (1850), 'דרך חקיך' (כרוך יחד עם 'חכמה ומוסר' לעיל); 'אוהל ישרים', ליוורנו תקפ"ב (1822); 'יושב אוהלים – אהל אברהם', ליוורנו תקפ"ה (1825); ;מר ואהלות', ליוורנו תר"ג (1843); 'פני הבית', ליוורנו תקפ"ה (1825); ליוורנו תר"ט (עם הספר 'בית אב'); 'פני אהל מועד', ירושלים תשי"ט (פרסום מאוחר של כתב היד והוא כרוך עם הספר 'בית שמחה' לר' אברהם חמוי).[13] 

מכתב ידו נדפסו דברים שרשם בספר 'קהלת משה', לר' משה סתהון , ארם צובא תרל"ג (1873),

ופיוטים שלו צוטטו במספר ספרים כגון בספר 'שירי זמרה' לר' חיים שאול עבוד, ירושלם תרצ"ו (1936). ר' אברהם ענתבי כתב כי אילו היו עיתותיו מצויות בידו, בוודאי היה כותב עוד, אלא שטרדותיו הרבות בעול הציבור מנעו ממנו למלא משאלות לבו עד תומן. כך למשל נבצר ממנו לממש את תכניתו לחבר ספר גדול על כל טור חושן משפט, כפי שכתב בהקדמתו לספרו 'מור ואוהלות'.[14]

את הפיוטים שחיבר מחלק הרב ענתבי לסוגים הבאים: שירים "שכל דבריהן מעוררים לאדם לחזור בתשובה ולהיות אוהבים למקום", שירים לחג ומועד, שירים לשמחת חתן וכלה, שירים לברית המילה ושירי ידידות ואהבת ה'. השירים חוברו במיוחד לרגל שמחות. העיתוי כוון דווקא לאותן "זירות התמודדות", שבהן נטו היהודים לאמץ שירי חשק ועגבים מהסביבה הערבית. מעבר למאבקו העיקש בתופעה זו תוך הטלת איסורים, הוא קיבל על עצמו לחבר שירי קודש שיהלמו את אופי השמחה, ושיתאימו ללחנים הערביים שהיו חביבים על אנשי הקהילה, כפי שתואר בהרחבה במאמר אחר.[15] 

הפיוט 'אם חכם לבך', המופיע במחברתו של היש"ר, נתקבל ונתפרסם בקהילות רבות. ניתן למצוא אותו בספרי פיוט אשר נדפסו בתחילת המאה במדינות שונות באיזור.[16] הוא נתקבל גם בקרב קהילת יהודי תימן, ועדות אחרונה לכך נתקבלה בדיסק שירים פופולרי שיצא בשנת 2,000.[17] חבל שהמבצעים לא זכרו לציין את המקור, וקראו לפיוט: 'אברהם אבינו', וייחסו את המילים והלחן לכותב בלתי ידוע ("עממי").

אחרית דבר

מן הראוי שכל כתב יד העובר מדור לדור והאצור במשמורת משפחתית ייחקר ויילמד כראוי.

כתב היד שתואר כאן נכתב ונכרך על ידי הרב יהודה שבתאי רפאל (היש"ר) ענתבי במחצית המאה ה-19 לערך בצפת. במהלך מספר שנים תיעד היש"ר ענתבי בחוברת זו פיוטים ששמע ולמד מעיר הולדתו ארם צובא היא חלב שבסוריה, פיוטים אחרים שהיו נהוגים ונתקבלו בקהילה הספרדית בצפת, ופיוטים ששמע בארצות שבהן ביקר בשני מסעות שליחותו [בשנת תקפ"ז (1827) ובשנת תרכ"ו (1866)]. הוא כינה את החוברת 'ספר פזמונים'. ארבעה פיוטים מבין 171 הפיוטים המתועדים בחוברת הינם חיבוריו שלו, וככל הנראה שלושה מתוכם הוזמנו ממנו לרגל אירועים חגיגיים של חשובי הקהילה.

פרקי ספר הפזמונים מחולקים למקאמים המקובלים בשירת פייטני המזרח. בראש החוברת ערוכה רשימת כל הפיוטים.

בדפי הגניזה שבכריכה נמצאו לאחר הפרדה שכבתית אימונים בכתיבת סת"ם, ניסיונות ל'חישובי גורלות', לפי שיטתו של ר' אברהם אבן עזרא, אשר היתה נהוגה בקרב מקובלי צפת, וטיוטת מכתב חולין אחד בכתב עברי ובשפה הערבית  לחמיו שמעון אמראד.

הכותב הוא רופא אחראי על לשכת הבריאות המחוזית בחיפה, מומחה לבריאות הציבור.D. B.Sc. M.P.H., מרצה בכיר במכללת עמק יזרעאל ובפקולטה לרפואה בטכניון, וזוכה פרס שר החינוך והתרבות ליוצרים בתרבות היהודית, ה'תשנ"ג.

אני חש תודה עמוקה לזמן ולמקום שזימנו לי את הזכות לגלות תפארה ישנה. אני חב תודה גם לקיומו של אתר זה, 'הזמנה לפיוט', שאלמלא הוא, נמצאתי עדיין  נובר בנבכי ארכיונים ומצפה להזדמנות נדירה להכיר מאן דהוא שיחייה באוזני  פיוט זה או אחר. משהוקם מפעל רב זה, יכול כל המתעניין לקרוא בפיוטים, ללמוד אותם, להבין פשרם ולשמוע מחדש צלילי כנפי ההיסטוריה, העולים מתהום הנשיה .

אני מקווה שזכות אבותי תעמוד לי ולמשפחתי בהעלאת זכרונם וזכרון פועלם והוצאתם אל האור, ושכוח אהבתי לסבי, יעקב מרדכי ענתבי, זכרך לברכה, יגיע עד מקום מנוחתו.