רחל בעצם טוענת כלפי הקב"ה שאם היא, שהיתה לה סיבה מוצדקת לקנא באחותה, לא עשתה זאת, על אחת כמה וכמה הוא אינו רשאי להתקנא בעבודה זרה שאין בה ממש ושאינה מאיימת על מעמדו.
לבד מן ההעזה הרבה ששם הדרשן בפי רחל יש להבחין בכך שהוא (או שמא היא?) נתן כאן ביטוי לקול הנשי, שכן יש הבדל עקרוני בין האשה השוברת את הקו לבין הגברים. בעוד הגברים טוענים כל אחד "עשה למעני, מגיע לי", הרי שרחל אומרת - ראה כיצד נהגתי ולמד ממעשי. היא אינה תובעת תשלום ושכר על מעשיה אלא מדברת כמחנכת המתווה כיוון. ואכן, רק טענתה של רחל זוכה לתשובה:
מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר, בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן.
פתיחה זו, אם כן, מניחה כיסוד את עוצמתו וייחודו של הקול הנשי וסוללת את הדרך להבנת שאר הפיוט. וכך אנו קוראים בהמשך הפיוט:
מְיַלֶּלֶת וְשׁוֹאֶלֶת הַנִּקְבֶּרֶת בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים
אַיֵּה יוֹסֵף אַיֵּה חוֹפֵף אֲהָהּ לִי עַל בֶּן נְעוּרִים
אַיֵּה בֶּן אוֹנִי לֹא רָאַנִי וְלֹא יָנַק מֵהַדַּדִּים
יללתה של רחל היא יללת אם שכולה, למרות שלמעשה בניה הם אלו ששכלו את אמם. המחבר, הרב יהודה פתיה, השליך את כאב השכול, אותו הכיר היטב מחייו האישיים, אל עולם הנשמות. גם הנשמות חשות בכאב ובצער הפרידה ומחפשות לגונן על יקיריהם בעולם הזה. יש לשים לב לכך שבנימין נקרא כאן בשם שנתנה לו אמו, בן אוני, המוזכר רק פעם אחת בתנ"ך. האם מקוננת על כך שלא היניקה את בנה, שלא זכתה לממש לגביו את חווית האמהות החזקה כל כך. ואנו קוראים הלאה:
הָלְכָה לִשְׁאוֹל מֵאָבוֹת כֹּל אֵיפֹה בָּנַי הַיְקָרִים
לְכִי שַׁאֲלִי לְבֶן עַמְרָם קָבוּר בְּהַר הָעֲבָרִים
בְּנִי מֹשֶׁה אַל תֶּחֱשֶׁה אָן נָטַשְׁתָּה הָעֲדָרִים
וְקוֹל מִקֶּבֶר נִשְׁמַע מְדַבֵּר בִּנְהִי וְקוֹל תַּמְרוּרִים
לָמָּה דּוֹדָה אַתְּ נוֹדֵדָה לְחַפֵּשׂ בֶּהָרִים
אֲנִי נְחוּצָה לִגְדוֹר פִּרְצָה לֹא עֵת הַרְבּוֹת דְּבָרִים
מֹשֶׁה עָנָה בִּמְגִנָּה לִיהוֹשֻׁעַ בְּנֵךְ מְסַרְתִּים
יְהוֹשֻׁעַ בְּנִי עֲנֵנִי אָנָה הֵמָה הַשְּׁבָטִים
לְמוּל בִּכְיָתָהּ וְצַעֲקָתָהּ בָּכָה גַם הוּא לְעֻמָּתָהּ
וְקוֹל בִּכְיָתָם וְשַׁוְעָתָם עָלְתָה לִשְׁמֵי מְרוֹמִים
דּוֹמִּי אִמִּי מְעַט רֶגַע פֶּן אָמוּת וְאֶגְוַע
אֲנִי מְסַרְתִּים לַזְקֵנִים וּלְמַלְכֵי דָוִד הָרוֹעִים
הָלְכָה מִשָׁם בְּחִפָּזוֹן וּבָאָה לְקִבְרֵי עִיר צִיּוֹן
וְאָמְרוּ לָהּ בְּמִקְדָּשׁ מָכוֹן שָׁם תְּבַקְשִׁים וְשָׁם תִּמְצְאִים
רחל פותחת במסע נדודים. היא עוברת מן האבות למשה וממנו אל יהושע, אל הזקנים ואל המלכים עד אשר היא מגיעה אל בית המקדש החרב. המחבר מעמת באופן קיצוני את התנהגותה של רחל מול התנהגות המנהיגים הגברים. רחל אינה מסתפקת בקינה ונהי, היא פועלת ויוצאת לחפש את בניה. הגברים לעומת זאת פסיביים לחלוטין. כל אחד מפנה אותה אל המנהיג הבא, משה מנסה לעצור בעדה באומרו "לָמָּה דּוֹדָה אַתְּ נוֹדֵדָה", כאומר, אנו עשינו את כל שביכולתנו ואין לנו לטרוח ולדאוג. יהושע אינו יכול לשאת את עוצמת כאבה ומבקש "דּוֹמִּי אִמִּי מְעַט רֶגַע פֶּן אָמוּת וְאֶגְוַע". המחבר מדגיש פה את הקשר האישי, המשפחתי. רחל קוראת למשה וליהושע בְּנִי, משה קורא לה דודה ויהושע אמי. אי אפשר שלא להרגיש בקטע זה את הכאב שמן הסתם חווה המחבר על בשרו ובקרב משפחתו וקהילתו.
גלויה באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב
תגובתה של רחל למראה החורבן היא מזעזעת:
וְכִרְאוֹת רָחֵל כִּי אֵין חוֹמוֹת וָחֵל וְאַבְנֵי מִקְדָּשׁ הֵם שְׂרוּפִים
וְאֵין כֹּהֲנִים וּלְוִיִּים וְאֵין אָרוֹן וּכְרוּבִים
צָעֲקָה מָר חֲמַרְמַר וְחָלְצָה מֵרַגְלָהּ מִנְעָלִים
וְקָרְעָה אֶת כְּתוֹנֶת פַּסִּים וְהַצָּעִיף וְהַמְּעִילִים
וְשַׂק חָגְרָה עֲלֵי בְּשָׂרָהּ וְנִתְגַּלְגְּלָה בֵּין סְלָעִים
וְטָפְחָה יָד עַל בֵּן נִכְבָּד אֲשֶׁר נֶאֱבָד בֵּין הָעַמִּים
וְקָשְׁרָה חֶבֶל עַל עַם חֶבֶל וְעָשְׂתָה מִסְפֵּד כַּתַּנִּים
אך שוב אין היא מסתפקת במספד ובבכי, היא מתנערת מן המצב הזה, ובאותה מלה שבה הדגיש המדרש את תגובתה המיוחדת, משתמש המחבר כדי לתאר תנועה של היחלצות מן הדיכאון, אחיזה במעשה ותנועה חדה כלפי מעלה:
קָפְצָה בְּחִפָּזוֹן לְאֵל עֶלְיוֹן וּבָקְעָה אֶת כֹּל הַרְקִיעִים
וְעָלְתָה לִמְעוֹן לְרוּם חֶבְיוֹן וְעָמְדָה לִפְנֵי צוּר עוֹלָמִים
כמו במדרש גם כאן רחל קופצת, אלא שכאן החריגה מן הקו מודגשת הרבה יותר, שכן היא בוקעת את כל הרקיעים. בקיעת הרקיעים היא ביטוי מובהק לחריגה מהשגרה והיא מצויה הרבה בתפילות המיסטיות לימים הנוראים ובעולם החסידות. במקום להשתמש בתפילות המובנות והקבועות שהן כעין מפתחות, רחל בוקעת, קורעת ומפלסת לה דרך אל הקודש פנימה, אל רום חביונו של צור העולמים. ודוק, אותה רחל שנחבתה תחת מיטתה מתוך ענווה וצניעות פורצת עתה אל רום חביון בגלל צורך השעה.
וְתָבְעָה עֶלְבּוֹן שֶׁל עַם צִיּוֹן בְּשַׂק וּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים
אָנָּא אָבִי לְקוֹל כְּאֵבִי תִּפְנֶה אֵלַי בְּרַחֲמִים
צוּר תְּעוּדָה הֲאִם עֵדָה תִּהְיֶה אֲבוּדָה לְעוֹלָמִים
וְאֵיךְ כַּלָּה מֵחֵיק בַּעֲלָהּ תְּגָרֵשׁ אוֹתָהּ לְמֶרְחַקִים
וְאֵיךְ שִׁלַּחְתָּ הָאֵם מִקֵּן וְלֹא לָקַחְתָּ הַבָּנִים
וְאֵיךְ נָטַשְׁתָּ הַצֹּאן תּוֹעִים בֵּין אֲרָיוֹת וּלְבָאִים
וְאֵיךְ תִּדּוֹם לִבְנֵי אֱדוֹם הַמַּקְרִיבִים מֵהֶם זְבָחִים
תביעתה היא חריפה ביותר, היא מותחת ביקורת על הקב"ה וקינת איכה של הנביא הופכת בפיה לשאלה נוקבת: איך תגרש? איך שלחת? איך נטשת? איך תדום? מכל השאלות האלה מפתיעה בתעוזתה השאלה: "וְאֵיךְ שִׁלַּחְתָּ הָאֵם מִקֵּןוְלֹא לָקַחְתָּ הַבָּנִים?", שהרי הגמרא אומרת (ברכות, לג, ע"א): "האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו". כלומר אסור להשתמש במצוות שילוח הקן כדי לבקש רחמים מהקב"ה. רחל ממשיכה לשאול ולבקש:
הַאִם לֹא תַּם עֲוֹן פִּשְׁעָם בִּידֵי מַיִם הַזֵּדוֹנִים
הַאִם מִצְעָר לְפָנֶיךָ אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ
וְאֶלֶף שֵׁנִי נָטָה לַעֲרוֹב וְלֹא חָדַל הַמַּכְאוֹב
וְאַיֵּה אוֹת הַפְּלָאוֹת וְחֶשְׁבּוֹן מוֹעֵד מוֹעֲדִים
מָתַי תְּרַחֵם מָתַי תְּנַחֵם וְאַתָּה דוֹחֶה מִיּוֹם לְיָמִים
אֵל אָיוֹם תְּנָה פִּדְיוֹם וְלֹא תִדְחֶה עוֹד בִּדְבָרִים
אל תדחה בדברים, היא מתחננת. כמו בתחילת הפיוט, גם כאן רחל רוצה לראות מעשים ולא דיבורים, ואכן:
קוֹל יוֹצֵא מֵעַל כִּסֵּא דּוֹמִּי בִּתִּי כַּלַּת אֵיתָנִים
מִנְעִי דִמְעָה מֵעֵינֵךְ וְאֶת חִכֵּךְ מִתַּחֲנוּנִים
כִּי מֵרוֹב שִׂיחֵךְ וּבִכְיָתֵךְ נָדְדוּ כָּל הָעֶלְיוֹנִים
וְהוּא עָלָה עַד מַעְלָה וְנִכְמְרוּ הָרַחֲמִים
מתוך שנה טובה, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב
רחל נענית והיא מכונית בדרך חיבה "בִּתִּי, כַּלַּת אֵיתָנִים". כביכול אף העולמות העליונים לא יכלו לעמוד בפני בכיותיה ותחנוניה של האם השכולה ועכשיו מובטח לה:
וְלֹא אֶדּוֹם עֲדֵי אֶקּוֹם דְמֵי עֲבָדַי הַנִשְׁפָּכִים
וּבִזְמַן קָצֵר אֶהְיֶה קוֹצֵר וּבוֹצֵר כָּל הָרְשָׁעִים
אֶגְזוֹר אַבְנָא תַּמְחֵי צַלְמָא וְתַדִּיק יָתֵיהּ לִרְסִיסִים
וְאֶפְתַּח תֵּיבוֹת הַסְּתוּמוֹת שֶׁל נִשְׁמוֹת הַבְּלוּעִים
קוּמִי אוֹרִי הִתְנַעֲרִי וְלִבְשִׁי בִּגְדֵּךְ הַיְקָרִים
גַּם קוֹל עַמִּי וּלְאֻמִּי הֵם מִתְוַדִּים וְאוֹמְרִים
אִם עֲוֹנֵינוּ עָנוּ בָנוּ עֲשֵׂה נָא לְמַעַן שְׁמֶךָ
קטע אחרון זה המשלב יחדיו מוטיבים מספר דניאל ומהפיוט לכה דודי רווי בהנחות יסוד קבליות הרומזות לגאולה, מתוך הצלבת כל מישוריה השונים. הפיוט נחתם בפזמון החוזר המשותף לכל שאר ההקפות - זָכְרֵנו ה' בִּרְצוֹן עַמֶּךָ.
על צד זה של אוצרות גנוזים אלה שבפיוט ועל אוצרות רבים נוספים בו כולי תקווה להרחיב את הדיבור בעתיד.
חיים עובדיה
ר' חיים עובדיה הוא נינו של הרב יהודה פתיה, מכהן כרב קהילת 'מגן דוד' בלוס אנג'לס. לקריאת מאמרים נוספים שלו לחצו כאן
המאמר באדיבות חביבה פדיה
