דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

הנובה האנדלוסית

אסיקה מרקס

16/11/2015

תקציר המאמר

במאמר זה נסקור את התפתחותה של הנובה, הנחשבת לפאר היצירה המוסיקלית האנדלוסית, משלבי צמיחתה במאה התשיעית בספרד, דרך הגעתה אל ארצות צפון אפריקה במאה החמש עשרה ועד לגיבושן של שלשה סגנונות עיקריים שממשיכים להתקיים עד ימינו - מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה. נציג את סולמות הנובות במסורת מרוקו (אלא) ונעמוד על המבנה המוסיקלי של הנובה במסורת זו.

לתקציר המלא

​​​​​​​​​​​​​​מבוא
מהי הנובה?
מרווחים וסולמות
סולמות הנובות במסורת מרוקו ("אלא")
הנובה - מבנה וביצוע
המבנה המוזיקלי של הנובה במסורת מרוקו
אמנות הביצוע: המיזאן, ברוואל, בסיט, ביתיין, צ'נעא, תסדיר
המוזיקה האנ​​דלוסית במסורת הפיוט של יהודי צפון אפריקה
ביבליוגרפיה

מבוא​

הנובה האנדלוסית נחשבת ​בארצות המגרב ליצירה המוזיקלית החשובה בי​​ותר של המוזיקה הצפון אפריקאית. מקורה של מסורת מוזיקלית זו הוא בקורדובה שבספרד במאה התשיעית לספירה. היא נוצרה בידי המוזיקאי הערבי עלי אבן נאפיע, שכינויו היה "זיריאב". מוזיקאי זה פעל בחצרו של השליט הרון אל רשיד בבגדד ועזב את חצרו לאחר סכסוך עם מורו יצחאק אל מאווסילי. הוא היגר ל"אל אנדלוס" (ספרד המוסלמית) וייסד אסכולה מוזיקלית חדשה בקורדובה, בחצר שליטי בית אומייה. אסכולה זו התבססה על המסורת של המוזיקה הקלסית הערבית של בגדד, אולם היא כללה שינויים אשר נבעו מהרצון לשלב את המסורת הקלסית הערבית־מזרחית עם מסורות נוספות שהתקיימו אז בספרד, בעיקר המסורת הווזיגותית־נוצרית ומסורות בֶּרְבֶּרִיות מצפון אפריקה. סינתזה רבת שנים זו יצרה את הבסיס למוזיקה שאנו מכירים היום כ"אנדלוסית". 
אסכולה זו של זיריאב הפכה לזרם המוזיקלי הערבי המשפיע ביותר בספרד המוסלמית. בסיביליה, בטולדו, בוולנסיה ובגרנדה, הוקמו בתי ספר למוסיקה שלמדו וביצעו את המוסיקה שיצר וחידש זיריאב. כמו כן, מיוחסת לזיריאב הוספת המיתר החמישי לעוּד.

עם כיבושה של ספרד מחדש בידי תושביה הנוצרים, נדחקו המוסלמים לדרומה של ספרד, ועד סוף המאה החמש עשרה גורשו מספרד ושליטתם התרכזה בעיקר בארצות צפון אפריקה. כך הגיעה מסורת המוזיקה האנדלוסית הערבית אל ארצות צפון אפריקה, אם כי יש לציין כי לאורך מאות שנים כבר התקיימו קשרים תרבותיים הדוקים והשפעות הדדיות בין אנדלוס לצפון אפריקה והתרבות האנדלוסית הייתה מוכרת ומקובלת בצפון אפריקה עוד קודם לכן. 

כיום קיימות שלוש מסורות של נובה אנדלוסית, שנוהגים לייחס אותן למסורות קדומות יותר אשר הועברו כנראה כמסורת שבעל פה מפי המוזיקאים הגדולים של ספרד המוסלמית מן המאה התשיעית ואילך. שלוש המסורות של הנובה הן: תוניסיה - הסגנון הקדום של סביליה; אלג'יריה - המסורת של קורדובה; מרוקו -  המשך אסכולת גרנדה וולנסיה. גם בלוב קיימת מסורת אנדלוסית (מאלוף), המושפעת בעיקר מתוניסיה. חשוב לציין כי תפקיד חשוב מאוד בשימור ובפיתוח המוזיקה האנדלוסית היה למסדרים הסוּפיים השונים בארצות המגרב, אשר הקדישו מקום נכבד לשירה ולמוסיקה בעבודתם הרוחנית. באופן דומה אימצו גם היהודים את הנובה כמרכיב מרכזי במוזיקה הליטורגית, בפרט בשירת הבקשות (ראו מאמר על המסורת המוסיקלית של יהודי מ​רוקו) וחלקים מן המסורת האנדלוסית השתמרו רק אצל היהודים. עוד חשוב לציין כי לצד המוסיקה עומדת היצירה הפואטית הענפה, אשר מהווה גורם חשוב במכלול של הנובה, שהרי הלב של הנובה מורכב ממחרוזות ארוכות של שירים מולחנים, כפי שיפורט להלן.

​מהי הנובה?
הנובה היא יצירה רבת פרקים (בדומה לסוויטה במוסיקה המערבית), בעלת מערכת קשרים מורכבת מאוד בין הפרקים השונים. בדומה למקאם במוסיקה הערבית־מזרחית, הנובה איננה רק סולם הצלילים, אלא מערכת החוקים אשר על פיהם נבנית ומבוצעת היצירה.
השערת החוקרים היא כי זיריאב יצר 24 נובות המבוססות על 24 מודוסים (סולמות מוסיקליים) הנקראים "טובוע" (ביחיד - "טבע"), כנגד 24 שעות היממה. כיום קיימות במסורת המרוקאית (אלא) 11 נובות שלמות וחמש נובות "יתומות". הרפרטואר המוכר כיום במרוקו מכונה גם "אל־חייק או בקיצור "חייק", על שמו של המשורר מוחמד אל־חייק, שקיבץ במאה ה־18 את הרפרטואר שעוד נשמר בזיכרון המשוררים והמוזיקאים על מנת להצילו ולשמרו. במסורות צפון אפריקאיות נוספות קיימות נובות אחרות - באלג'יריה - שם קיימות 14 נובות; בתוניסיה - 13 נובות; ובלוב. 

מרווחים וסולמות
הסולמות האנדלוסיים מבוססים על מערכת מרווחים (אינטרוולים) שונה מן המוזיקה הערבית המזרחית. לכאורה המרווחים מקבילים לאלה המקובלים במוסיקה המערבית (טונים וחצאי טונים) ואם נרצה לרשום את הסולמות והמנגינות בתווים, לא יירשמו מיקרוטונים מזרחיים (רבעי ושמיניות טונים, כמקובל במוסיקה מזרחית ותורכית). יחד עם זאת חשוב להדגיש כי בפרקטיקה של הביצוע קיים שימוש במיקרוטונים, אלא שאין כאן חוקיות ברורה המעוגנת בתֵאוריה קלאסית. כמו כן, בשל העובדה כי בתוך הנובות המרכזיות נטמעו חלקים מנובות שלא השתמרו בצורתן המלאה, נמצא שבמהלך הביצוע מבוצעות מודולציות מהסולם המרכזי.  

הנובות הנפוצות ביותר במסורת היהודית הן נובות ממסורת מרוקו (אלא), המבוססות על 11 המודוסים ("טובוע") הבאים: 

סולמות הנובות במסורת מרוקו (אלא) 
רמל אל־מאיא
RAMEL.jpg
רצ'ד־אדיל​​
RACHADADI.jpg
עראק אל עג'ם
ARAK.jpg
מאיא
MAYA.jpg
רצד
RATZAD.jpg
ע'ריבאת לחסין
ARIBATL.jpg
חג'אז אל כביר
HJAZ KBIR.jpg
​חיג'אז
HJAZ.jpg
אלעושאק
ALOSHAK.jpg
איצבהאן
ITZBEHAN.jpg
​​אסתהלאל[1]

ISTAHLAL.jpg 


הנובה - מבנה וביצוע
כאמור, צורתה של הנובה דומה לסוויטה מוסיקלית, דהיינו יצירה המורכבת ממספר פרקים. הנובה מבוצעת על ידי הרכב הכולל בתוכו תזמורת, נגנים סולנים, מקהלה וזמרים סולנים. הנובה מורכבת משתי פתיחות ומחמישה פרקים. כל פרק (מיזאן) מאופיין על ידי תבנית קצבית קבועה שעל שמה הוא קרוי. בין המיזאנים (הפרקי​ם) מבצעים קטע אלתורי בקצב חופשי, הנקרא "ביתיין" (שני בתים, ראו להלן). חמשת הפרקים מהווים את חמש החטיבות המרכזיות של כל נובה ומבנה זה משותף לכל שלושת הסגנונות שצויינו לעיל. 

חמש החטיבות המרכזיות של הנובה הן:​

אלג'יריה תוניסיה             מרוקו
משאדרבטאייחיבסיט
בטאייחי​ברוואלקאיים ונוץ
דארג'דארג'בטאייחי
אינציראף​חפיףדארג'
חלאסחאתםקודאם


​המבנה המוזיקלי של הנובה במסורת מרוקו 
1) פתיחה 1: מסאליה - התזמורת מנגנת מספר קטעים כדי לכוון את הכלים ולבסס את ה"טבע" (הסולם המוסיקלי) לפני שהנובה עצמה נפתחת. האופי המקצבי של חלק זה הוא חופשי. לעיתים נגנים סולנים מבצעים חלקים מפתיחה זו בסגנון של אלתור חופשי.
2) פתיחה 2: תושיא - התזמורת מנגנת מספר קטעים בעלי אופי מקצבי מובנה, המבוצעים עד שהקהל מתיישב ונוצרת האווירה המתאימה לביצוע חמשת פרקי הנובה הבאים. 
3) 5 פרקים (המרכיבים כל נובה): בסיט, קאים ונוץ, בטאיחי, דרג', אלקדאם. בכל פרק ישנה יחידה ריתמית (מקצבית) הנקראת "מיזאן" (משקל) אשר על שמה נקראים כל הפרקים בשם הכללי "מיזאן". 

בסיט
המשקל המקצבי שעליו מבוסס פרק הבסיט הוא משקל משולש (שלוש פעמות בתיבה) היכול להתבצע בצורות הבאות: שלוש תיבות ​בנות 2/4, תיבה אחת בת 4/6, תיבה אחת בת 2/3. 

​קאיים ונוץ
פרק זה מבוסס על משקל זוגי: שתי תיבות של 4/4 או תיבה אחת של 4/8.


בטאייחי
המבנה המקצבי של פרק זה מורכב משלוש תיבות בצורה הבאה (משמאל לימין): 
2/4+6/8+3/4   או   2/4++3/43/4    


דרג' 
הפרק מבוסס על משקל זוגי, 2/4 או 4/4. 

אל־קודאם
הפרק מבוסס על משקל 3/4 או 6/8. ההטעמה בפרק זה היא על הפעמה הראשונה,בניגוד לפרק ה"בסיט" שם ההטעמה היא על הפעמה השנייה, לכן המבנה המקצבי נשמע שונה בשני הפרקים למרות העיקרון המשותף של המשקל המשולש. 


אמנות הביצוע 
המיזאן 
ביצוע המיזאן נפתח בנגינת 'טאר' (תוף מסגרת) ולאחר מכן מתחילה סדרת השירים (צנאעי) המבוצעים ללא הפסקה עד לסיום המיזאן. אפיון חשוב בביצוע הנובה הוא ההגברה של מהירות הביצוע בכל מיזאן, מאיטי בתחילת המיזאן אל המהיר בסיום כל מיזאן.
הצנאעי השונים בתוך כל מיזאן מופיעים בסדר קבוע:

שיר ראשון ('תצדירה אלולא').
מספר שירים במשקל 'ואסע'.
ג
שר ראשון – שיר שבו מתגברת המהירות.
 

מספר שירים (עד ארבעה) במהירות המוגברת. 
גשר שני – שיר במהירות גבוהה יותר מהקודמים.

מספר שירים במהירות גבוהה ('אנצראף'). 
שיר המסיים את המיזאן – 'קפל'.

ה"​​ברוואל"
בין השירים השונים במהלך המובנה של המיזאן, מבוצעים שירים בעלי אופי עממי הנקראים 'ברוואל'. שירים אלו הם שירי עם ללא פזמון היוצרים הפוגה והרפיה. המבנה הוא סטרופי ומספר השורות משתנה מבית לבית. הלחנים של שירים אלו הם בסגנון אנדלוסי עממי. הם משובצים בעיקר במיזאנים האחרונים של הנובה (הדארג' והקודאם) כנראה בשל המשקלים הפשוטים של שני פרקים אלו. 


הבַּסיט
בשל ההיקף העצום של הרפרטואר ואורכו של המהלך השלם של הנובה, לעולם לא יבוצע בערב אחד מהלך שלם, כלומר תסדיר (רצף) המקיף את כל חמשת המיזאנים וכל החלקים השונים של המיזאן. לשם כך בשלבים הרחבים והארוכים של המיזאן – הוואסע והמהזוז, מבוצעים שירים הנקראים בַּסיט, אשר תפקידם להוות גשר בתוך המיזאן ולאפשר דילוג והתקדמות מהירה אך אורגנית וטבעית  במהלך הכללי.

ה"ביתיין" 
בין המיזאנים השונים ישנו קטע מעבר הנקרא "ביתיין" (שפירושו – שני בתים). זהו קטע שהטקסט בו מורכב משני בתים, בדרך כלל אלו שני טורי שיר שנלקחו משיר אחר. האופי המוזיקלי הוא אלתורי, סביב שלד מלודי ידוע מראש, והוא נועד לשמש כמעבר ממיזאן אחד לזה שבא אחריו, בעיקר כמעבר מתבנית מקצבית של מיזאן אל התבנית המקצבית השונה של המיזאן הבא. 
ישנם שני סוגים של 'ביתיין' - הראשון פותח בצליל היסודי של המודוס (הצליל הראשון של הסולם המוסיקלי), והוא נקרא 'מוזתת'; הביתיין השני פותח בצליל החמישי של הסולם המוסיקלי (הדומיננטה) ומפתח את המהלך המוסיקלי סביב צליל זה. ה'ביתיין' מאופיינים בכך שהם מבוצעים על ידי סולנים, המבצעים מהלכים מוסיקליים של עיטורים וקישוטים על המסגרת הקבועה של הלחן. הלחנים של ה'ביתיין' מאופיינים בסלסולים ובעליות וירידות מגוונות כאשר המקצב מאוד חופשי. מספר ה'ביתיין' הקיימים כיום מגיע לעשרים והם משובצים בנובות השונות, כאשר בכל נובה ישנם 'ביתיין' קבועים המבוצעים בה. 

הצ'נעה
​כל אחד מחמשת הפרקים של הנובה (המיזאן) כולל בתוכו רצף של שירים-פיוטים הנקראים "צ'נעאי" (רבים של "צ'נעה"). שירים אלו מבוצעים ברצף וללא הפסקה ביניהם.
ה
צ'נעה היא צורת שירה פיוטית ערבית שמקורה הוא בשיר האיזור (מוואשח). זוהי צורת השיר החשובה ביותר במוז​יקה האנדלוסית ובנובה האנדלוסית. החוקרים סבורים כי הצ'נאעי המבוצעוים כיום אינם שלמים אלא הם חלקים שנותרו מיצירה גדולה יותר. בדרך כלל הצ'נעה כוללת חמישה או שבעה טורים. הטור היוצא דופן בצ'נעה (הרביעי בצ'נעה בת חמישה טורים, השישי בצ'נעה בת שבעה טורים) הוא בעל חשיבות מיוחדת - טור זה נקרא "טח'טיה" (כיסוי) ויש בו שינוי מוסיקלי (מקצבי, מלודי, מודאלי). לאחר השינוי חוזרים אל הנושא הראשי בו פותחת הצ'נעה. 

התסדיר
לסיכום פרק זה של מהלך הביצוע של הנובה ניתן לומר כי ביצוע טוב מתחיל בבניה נכונה של התסדיר. מול המנצח / המוביל של ההרכב נמצא הרפרטואר העצום​​ של הנובה ועליו לבחור וליצור את התסדיר שלו, קרי – אלו שירים יבוצעו בכל פרק, בחירה אישית המושפעת ממערכת שיקולים קלסית. לאחר בניית התסדיר, מגיעה אמנות הביצוע, ולא הרי ביצוע של נובה כביצוע של שיר בודד או מספר שירים בלי קשר ישיר ביניהם. במקרה דנן על המנצח להוביל את התזמורת במהלך הארוך וההדרגתי של הביצוע, לבנות לאט לאט את האנרגיה מהאיטי והכבד עד למהיר ולסוחף, כאשר לכל שלב יש את האופי המיוחד לו בתוך השלם. 

המוזיקה האנדלוסית במסורת הפיוט של יהודי צפון אפריקה 
הנובה האנדלוסית מהווה יסוד מרכזי ביותר לא רק במוסיקה האמנותית של תושבי מרוקו המוסלמים, אלא ממלאת תפקיד חשוב ביותר גם במוסיקה של יהודי צפון אפריקה, בעיקר בטקס שירת הבקשות. אל מול הרפרטואר העצום של האלא האנדלוסית נכתבו פיוטים רבים בעברית, במקרים רבים באופן ששומר על המשקל והמצלול הבסיסי של המקור הערבי. תהליך זה, המעיד על החיבור העמוק של יהודי צפון אפריקה אל המוסיקה והתרבות האנדלוסית, איפשר ליהודים לאמץ את המוסיקה האנדלוסית אל תוך עולם הפיוט והתפילה, ועל כך ראה בהרחבה במאמר המבוא על המסורת המוסיקלית של יהודי מרוקו.

​ביבליוגרפיה

1.      אמזלג-עילם, אברהם. פרקים במוסיקה של יהודי מרוקו. תל-אביב: הוצאת ברית יוצאי מרוקו בישראל. 1986. 
2.      שילוח​, אמנון. המוסיקה בארצות האיסלאם. ירושלים: מוסד ביאליק. 1999. 
D'Erlanger, Baron Rudolphe. a musique arabe, vol 5. Paris: Librairie Orientaliste Paul Geuthner. 1949. 
D'Erlanger, Baron Rudolphe. a musique arabe, vol 6. Paris: Librairie Orientaliste Paul Geuthner. 1959 
Guettat, Mahmoud. La musique classique du Maghreb. Paris: Sindbad1980. 


   [1]  לפי אמזלג-עילם (1986) הנובה אסתהלאל אינה נובה אנדלוסית, אלא נוצרה במאה השמונה עשרה על ידי אלאל בן באלטלא והיא באה להחליף את הנובה האנדלוסית המקורית אסתהלאל דיל. 

​ ​