על הדיואן התימני ושורשיו

---

הדיואן הוא ספר הפיוטים של יהודי תימן, ועיקר מקום ביצועו הוא בבית ובאירועי שמחה סביב מחזור השנה והחיים. הוא משמש לכל אירועי השמחה הביתיים, המשפחתיים והחברתיים, אלה של מחזור השנה: השבת וחגי השנה, ואלה של מחזור החיים: חתונה, ברית מילה, פדיון הבן, זבד הבת. הדיואן כתוב כולו באותיות עבריות, אך בשלוש לשונות – עברית, ערבית וארמית. יש שירים שהם על טהרת העברית או הערבית, אך ברבים מהם יש תערובת של שתי השפות – בתים או אף שורות בעברית ובערבית לסירוגין. באלה משתלבת גם הארמית, שהיא נדירה יותר. עירוב הלשונות נעשה תוך שמירה מתמדת על המשקל, החריזה והמבנה, והדבר מעיד על שליטתם המלאה של המשוררים בכל שלוש הלשונות.

חלוקת הדיואן למדורים היא גם תפקודית וגם צורנית. מבחינה תפקודית, המדורים הם לפי האירועים החשובים: שירים לשבת, לחתונה, למילה ולחגים. ואילו השירים לכל עת מחולקים לפי צורתם הפיוטית: נשיד, שירה והלל – שלוש צורות היסוד של שירי הדיואן התימני.  

דיואן מן המאה ה־19 

מהתכלאל אל הדיואן

ראשיתו של הדיואן כנספח בסוף ה"תכלאל" (מחזור התפילה) - אסופת פיוטים, זמירות ותשבחות של משוררי תור הזהב בספרד, בעיקר ר' אברהם אבן עזרא, ר' שלמה אבן גבירול ור' יהודה הלוי. אך משהלך קובץ זה ונתעבה, ונוספו לו פיוטים משל משוררי תימן, החלו להעתיקו ולכרכו בנפרד מן התכלאל, וכך יוחד התכלאל לתפילות והדיואן לשמחות.

למאמרו של יוסף טובי, גלגוליו של הדיואן התימני

במשך הדורות הלך וגדל חלקם היחסי של משוררי תימן בדיואן, ועם הופעת הגדול שבהם, ר' שלום שבזי, הפכו שיריו למרכיב העיקרי בדיואן, עד כדי כך שכיום יש דיואנים רבים שכותרתם מציינת אותם כקובץ שיריו של שבזי, אף כי נכללים בהם גם שיריהם של אחרים.

כיוון שהדיואנים הועתקו בכתב יד, היה גודל הקובץ ומבחר השירים בו תלוי ברצון המעתיק. בניגוד לספרי הקודש, שכתיבתם בידי סופרי סת"ם בלבד, את הדיואן יכול היה כל אחד להעתיק לעצמו. כך יש דיואנים קטנים כפנקס כיס ויש גדולים ועבים. צורתם האופיינית היא צרה ומוארכת, כך שאפשר לשאת אותם בכיס המעיל או לשים אותם על שולחן הג'עלה (התקרובת) בין כלי האוכל.

ספה, חדר, ספר

המושג דיואן מקורו כנראה בפרס בימי הביניים, ומשמעותו הראשונית היא ספר החשבונות של הממשל. מכאן נתגלגלו שתי משמעויותיו העיקריות: ספר מחד גיסא, ודברים הקשורים בממשל מאידך גיסא. וכך החדר שבו נתכנסה מועצת הוזירים נקרא גם הוא דיואן, ומכאן גם הכינוי לחדר השמחה של יהודי תימן. אחר כך כונו כך הכורסאות שעליהן הסבו הווזירים, ומכאן הכינוי לספה בכמה שפות אירופיות. אצל הערבים בימי הביניים דיואן הוא ספר שירים, של משורר אחד או של כמה משוררים, ובשירה העברית בספרד דיואן פירושו אסופת שיריו של משורר יחיד. בתימן מכונה כך קובץ השירים הפרליטורגיים.