הודעות

אל הפיוט - מלים, לחן וביצוע

סימן:        בנוסח המקורי - יעקב מן יריחו; בנוסח המושר - יעקב מנוי.

מבנה וחריזה:     שיר סטרופי מעין-אזורי [ = שיר הבנוי מחרוזות מחרוזות (סטרופה = מחרוזת, 'בית' בלשון ימינו), ובו שתי מערכות חריזה: האחת משתנה ממחרוזת למחרוזת, והשנייה קבועה ומופיעה בסופי המחרוזות – בניגוד לשיר הקלאסי השומר על חרוז אחיד מתחילתו ועד סופו]. החריזה הקבועה היא '-חָה', ואם נסמנה באות ת', ואת החריזה המשתנה באותיות מתחלפות מסדר האלף-בית, נקבל את סכימת החריזה הבאה: תתתת / אאאת / בבבת / גגגת וכו'.

משקל:        משקל הברתי-דקדוקי [ = משקל שאינו מבחין בין תנועות שונות לפי אורכן (בניגוד למשקל הכמותי), אלא 'מתעלם' משוואים-נעים וחטפים כאינו מונה אותם כתנועות]. בכל צלע בשיר שש יחידות הגייה.

'במוצאי יום מנוחה', פיוט למוצאי שבת הנפוץ בקהילות רבות בישראל, ידוע בדרך כלל כפיוטו של ר' יעקב מנוי, כפי שמעיד האקרוסטיכון בנוסח המושר הרווח של הפיוט. אולם עיון באחד מכתבי היד הקדומים בהם הפיוט מופיע, מעלה אקרוסטיכון שונה, לפיו מחבר הפיוט הוא 'יעקב מן יריחו'; ואין מדובר כמובן בעיר יריחו הסמוכה לים המלח, כי אם בעיר לוניל שבפרובאנס (דרום צרפת), שכונתה בפי יהודים 'יריחו' (lune = ירח, בצרפתית; כך למשל ידוע גם מחבר ספר 'המנהיג', ספר הלכה מן המאה ה-12 לערך, בשם ראב"ן הירחי – הוא ר' אברהם בן נתן מיריחו – על שם עירו, לוניל).[1] פרט מעניין נוסף הנוגע לזיהוי מחבר הפיוט, זמנו ומקומו, קשור בפיוט אחר, שמחרוזת הפתיחה שלו דומה ביותר לזו של פיוטנו – הלא הוא פיוטו של ר' אברהם אבן-עזרא, 'במוצאי יום מכובד'.[2] על סמך הבדלים מסוימים בין הפיוטים, ובהתחשב בכך שלפני ר' אברהם אבן-עזרא לא נכתבו כנראה שירים במשקל ספרדי מחוץ לספרד, ניתן לשער שפיוטנו הוא המאוחר בין השניים (נכתב כנראה במהלך המאה ה-12), וכי פיוטו של האבן-עזרא שימש לו מקור והשראה.[3]

בדברים שלהלן ננסה לצעוד בעקבות השערה זו, ולבחון את הפיוט על רקע פיוטו של האבן-עזרא (להלן: ראב"ע); נַראה, כי הפער בין הפיוטים אינו בא לידי ביטוי בהבדלים משמעותיים הנובעים, נניח, מתפיסת עולם דתית שונה, או מחזון גאולה אחר בו מחזיק כל אחד מהמחברים, אלא בעיקר בהבדלים של נימה וסגנון, המעצבים 'אווירה' שונה בכל אחד מהם.

הקשר בין שני הפיוטים נחשף לא רק מן המבנה הצורני הדומה – שני הפיוטים בנויים במתכונת השיר המעין-אזורי, וכל צלע בכל אחד מהם בנויה שש יחידות הגייה על פי משקל ההברות הדקדוקי שרווח בשירה העברית בספרד (וראו לעיל בראש המאמר) – אלא גם מן הדמיון בלשונן של מחרוזות הפתיחה; כך בפיוטו של ר' אברהם אבן-עזרא (המילים המודגשות ממחישות את הדמיון בין המחרוזות):

בְּמוֹצָאֵי יוֹם מְכֻבָּד     וּבְמוֹבָאֵי יְמֵי מַעְבָּד

שְׁלַח לוֹבֵש כְּתֹנֶת בַּד     כְּתֹנֶת הַמָּשִׁיחַ

וכך בפיוטנו –

בְּמוֹצָאֵי יוֹם מְנוּחָה     הַמְצֵא לְעַמְּךָ רְוָחָה

שְׁלַח תִּשְׁבִּי לְנֶאֱנָחָה     וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה

אך ההשוואה בין שתי המחרוזות, מלבד מה שיש בה כדי להעיד על הקשר ביניהן, מלמדת גם על כמה הבדלים. ראשית, בעוד ראב"ע מייחל לבוא המשיח ("שְׁלַח לוֹבֵש כְּתֹנֶת בַּד / כְּתֹנֶת הַמָּשִׁיחַ"), פייטננו מייחל לבואו של אליהו ("שְׁלַח תִּשְׁבִּי לְנֶאֱנָחָה"); אך חשוב ומהותי מזה, לענייננו, הוא השוני בטון ובאווירה של שתי המחרוזות: שתיהן מבטאות אמנם כיסופים לגאולה – גאולה מיידית, עכשיו ממש, במוצאי שבת – אך בעוד זו של ראב"ע מנוסחת כביכול מעט 'מבחוץ', מבלי שעולמו הרגשי של הדובר נחשף מתוכה, הרי שזו של ר' יעקב מלוניל מבוטאת מעמדה נפשית גלויה, עמדה נפשית מלאת עצב ויגון: "שְׁלַח תִּשְׁבִּי לְנֶאֱנָחָה / וְנָס יָגוֹן וַאֲנָחָה".[4]

והנה, הבדל זה ניכר ברבות ממחרוזות הפיוט, הכוללות ביטויי עצב המשקפים את מצב הדובר ואומתו בהווה, וביטויי שמחה המשקפים את הייחולים לעתיד טוב יותר; כך למשל בשתי המחרוזות הבאות (השישית והשמינית, על פי סדרו המקורי של הפיוט):

מַעְיָנוֹת אֲזַי יְזוּבוּן      וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן

וּמֵי יֵשַׁע יִשְׁאֲבוּן      וְהַצָּרָה נִשְׁכָּחָה

יְהִי הַחֹדֶשׁ הַזֶּה      כִּנְבוּאַת אֲבִי חוֹזֶה

וְיִשָּׁמַע בְּבַיִת זֶה     קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה

מעניין לציין כי המילה 'שִׂמְחָה' (ופעם אחת: 'וְנִשְׂמְחָה'), חותמת ארבע מתוך שלוש-עשרה מחרוזות הפיוט (בנוסחו המקורי); לעניות דעתי, ריבוי זה אין לראותו כעדות ליכולת שירית מוגבלת כביכול של המחבר, כי אם לעוצמת הרגשות המובעת בשיר: הדובר השרוי בעצב שאין לו קץ, זה שמנת חלקו בחייו היא יגון ואנחה, מבקש שמחה, שמחה, שמחה. המעיין בפיוטו של ראב"ע, לעומת זאת, לא ימצא בו כמעט דבר מכל זה: הציפייה לגאולה מנוסחת בו כמעט ללא נימה אישית, ופעמים אף בולט בה השימוש בגוף שלישי נסתר, בו מתייחס הדובר לעמו – "רְעֵה אוֹתָם בְּמִרְעֶה טוֹב / וְהַרְבִּיצֵם בְּנָוֶה טוֹב", וכן "זְכוֹר חֶסֶד נְעוּרִים אֵל / וְהַרְבִּיצֵם בַּאֲרִיאֵל". אמנם תופעה זו אינה עקבית לגמרי בפיוטו של ראב"ע – מה גם שניסוחים דומים מצויים מדי פעם בפיוטו של ר' יעקב מלוניל – אך דומה כי בכל זאת משהו מן האישי, הפרטי, החווייתי, מאפיין יותר את פיוטנו – כפי שעולה למשל מן המחרוזת הבאה, שלא השתמרה בנוסח המושר של הפיוט: "וּרְאֵה עוֹנְיִי וְאֶל קוֹשְׁיִי / סְלַח מִרְיִי וְעִיווּיִי / קְשׁוֹר נָא כְּאֵבִי בְּבֵית אִיווּיִי / בְּקוֹל תּוֹדָה לְךָ אֶזְבְּחָה".[5]

את פיוטו של ר' יעקב מלוניל ניתן לראות, אם כן, כמין 'וריאציה' או עיבוד-מחודש לפיוטו המקורי של ר' אברהם אבן-עזרא הספרדי; לשני הפיוטים משותפת אמנם הציפייה לבוא גואל במוצאי שבת – ציפייה המאפיינת רבים מפיוטי ההבדלה במסורת ישראל – אך יחד עם זאת הם נבדלים בניסוחה של ציפייה זו: קולו המרוחק מעט של הדובר בפיוטו של ראב"ע, מוחלף בקולו המעורב והנרגש בפיוטו של ר' יעקב, ומעניק נופך אישי וקרוב יותר לתחושת היגון מזה, ולייחולי השמחה מזה.