הודעות

מסורות קבליות מסוימות רואות במילה י-ה-ו-ה שיקוף של שפע החיים העובר מהשורש הא-לוהי האין-סופי אל תוך היש החומרי, הקיים בגבול המקום והזמן. זאת, על פי צורת האותיות. האות הראשונה, "י", הנה האות הקטנה ביותר מבין האותיות, הנמצאת כמו תלויה באוויר. על כן היא מסמלת, אולי מגלמת, את הגבול בין החומרי לבין מה שהיה לפני או מעל לחומר. "השפיץ" העליון של האות "י" כפי שהיא כתובה בתורה הנו עצם נקודת החיבור הבלתי ניתנת לכתיבה, הגבול הבלתי ניתן להכלה בין הלובן של הנייר לבין השחור של הדיו, נקודת ההשקה הבלתי ניתנת להשגה בין החיות האין סופית לבין ירידתה ליש החומרי.

האות השנייה בשם המיוחד, "ה", הנה בדקדוק השפה העברית סימן הנקבי – המציאות המקבלת, המכילה והבונה חיים. לכל תופעה של ראשית החיים, הזרעיות שבה, יש צורך בקבלה, בהכלה ובבניינה. על כן שורש החיים שבאות "י" זקוק לאות "ה" שלאחריה.

האות "ו", השלישית בשם המיוחד, נדרשת במסורות קבליות אלו כמו האות "י" על פי צורתה המיוחדת. צורתה מסמלת צינור המוביל את החיות מלמעלה, מאזור השורש האינסופי, למטה, אל היש החומרי; אל המציאות בה אנו חיים. ושוב, פעולת הזנה זו המחייה את המציאות החומרית זקוקה לכלי לקבל להכיל ולעצב. כך נחתם השם המיוחד באות "ה" השנייה, ובמלואו י-ה-ו-ה.

והנה המילה א-ה-ב-ה בנויה כמו השם המיוחד – ארבע אותיות, כאשר האות השנייה והאות הרביעית הן האות "ה" הנקבית, המכילה, מקבלת ובונה. אלא שלא כמו השם המיוחד היחס בין האות הראשונה והאות השלישית אינו נוצר מתוך הסמליות הנוצרת מצד ההבדל בין צורת האותיות. ברור שגם היחס בין האות הראשונה והאות השלישית במילה "אהבה", בין האות "א" לאות "ב", מסמל קשר לשורש, זרימה מה"א", תמיד הראשונה, האות שלא נכתבה לפני "בראשית ברא", אל ה"ב" של "בראשית". בהמשך לפירוש הקבלי של השם המיוחד יש להציע שה"א" של "אהבה" זקוקה לאות "ה", הכלי שיקבל, יכיל ויבנה. משם החיות שבאה מן ה"א" אל האות "ה" עוברת ל"ב" המלווה גם היא באות "ה" משלה. כך המילה "אהבה" הנה ממש חיקוי, או צל, של השם המיוחד, י-ה-ו-ה.

מהי המשמעות של המעבר בין "א", ראשית האותיות, ל"ב"?

כל אהבה הנה תנועה של חסד השואבת חיות משורשה שבנפש בכוונה להחיות את האחר. החסד בא ממקום ללא גבול באישיות והוא מבקש להתממש במציאות המסוימת של אדם נבחר, של ארץ סגולית, של רעיון או אידיאה נאצלים.

מפתיע מאוד שהמילה המתארת תנועה זו הנה "אהבה", ולא המילה "אהמה". הזרימה מה"א" ל"ב" יוצרת את השפע היוצא משורש החסד אל המציאות המוגבלת הטמונה במילה "אָב". בדומה לזה הזרימה מהאות "א" לאות "מ", האות הנמצאת בדיוק באמצע אותיות הא-ב, יוצרת גם היא שפע, זה היוצא משורש החסד אל המציאות המוגבלת הטמונה במילה "אֵם".  

מדוע קושרת לשון הקודש את מציאות האהבה ל"אבהות", ולא קבעה את המילה המתארת מציאות זו במילה "אהמה" בכדי לכלול בתוכה את ה"אמהות"?