אמנות השיר: שער הרחמים

איתי מרינברג

בפיוט "שער הרחמים" מרובים הם המוטיבים השאובים מעולם המקדש וירושלים – המזבח, בית הבחירה, שער הרחמים, ועוד; אלא שאופן שזירתם בין טורי השיר, מאפשר לראותם לא רק כביטוי לתפילה על חידוש העבודה במקדש, אלא גם כמשל לקשר קרוב ואינטימי יותר של עם ישראל עם אלוהיו, ולגאולה בכלל. המאמר שלהלן עוקב אחר תנועתו של הפיוט מן הקונקרטי־הממשי אל המופשט והסמלי, ומראה כיצד המוטיבים השונים שבו מתפרשים במובנם הרחב, תוך שהם נתלים בסיכויי ההתחדשות שיום ראש חודש מגלם בתוכו.

"שער הרחמים" הוא פיוט לראש חודש המושר במנהג יהודי בבל, ואשר שימש גם בתפילת ראש חודש של יהודי תימן. שם המחבר חתום באקרוסטיכון בראשי המחרוזות – יהודה – אולם אין אנו יודעים מי הוא יהודה זה, היכן חי ואימתי; יש שייחסוהו לר' יהודה הלוי, מגדולי משוררי ספרד במאות ה־11–12,[1] אולם נראה שאין לכך כל סמך.

מוטיב בולט החוזר על עצמו כמה פעמים בפיוטנו הוא המזבח. נראה כי הפייטן אינו מתייחס בכך לנעשה על המזבח בראש חודש דווקא (קרבן מוסף של ראש חודש), אלא למזבח כסמל לקשר הקרוב שיכול להתקיים בין עם ישראל לאלוהיו במקדש. אולם אם נבחן את הופעותיו השונות של המוטיב בפיוט, נמצא כי במבט ראשון לפחות אין חזרתו נראית סדירה, אך בה במידה גם אינה נראית אקראית לגמרי: המילה "מִזְבֵּחַ" חותמת את המחרוזות הראשונה והשנייה, ומעוררת את ציפייתנו להישנותה בחתימת שלוש המחרוזות הבאות; אלא שציפייה זו אינה מתממשת, שכן המחרוזות השלישית והחמישית אינן מזכירות את המזבח כלל, והרביעית – מזכירה אותו בהטיה "נְזַבֵּחַ".

חזרה בלתי סדירה זו אומרת דרשני, ומאפשרת לבחון את תפקידו של המזבח בפיוט. כבר ציינו לעיל כי הפיוט אינו מתייחס לעבודת הקרבנות של ראש חודש דווקא, אף שלזו נודעה משמעות מיוחדת בתולדות התפילות לראש חודש ולערב ראש חודש, בעקבות מאמר הגמרא המציג את קרבן ראש חודש כקרבנו של הקדוש ברוך הוא עצמו המבקש כביכול לכפר על כך שמיעט את הלבנה (בבלי שבועות, ט ע"א).[2] על כך יש להוסיף, כי אף את המזבח יש לראות בפיוט בהקשרו הרחב יותר, כסמל לחידוש עבודת המקדש כולה, כפי שנאמר במפורש במחרוזת האחרונה, שכאמור אינה מזכירה את המזבח – "הָשֵׁב נָא שְׁכִינָה / לְבֵית הַבְּחִירָה"; השיר הנפתח במזבח, מסתיים בבית הבחירה כולו.

במעגלים המתרחבים והולכים מן המזבח הממשי, הקונקרטי, אל המזבח כסמל וכמשל, משתלב היטב גם ה"מדריך" [=טורי הפתיחה] של הפיוט: "שַׁעַר הָרַחֲמִים לְעַם בָּךְ בּוֹטֵחַ / בְּיוֹם רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה יִפָּתֵחַ"; יש להניח כי כוונת הפייטן אינה רק לרמוז לאגדה הידועה על "שער הרחמים" הפיזי – אותו שער בחומות ירושלים, העתיד להיפתח בבוא הגאולה – אלא גם לשער רחמי שמים, שדרכו אמורות כביכול תפילות ישראל לעבור ולהגיע לפני הקדוש ברוך הוא – אותו "שער" המוכר מתפילת נעילה ביום הכיפורים: "פְּתַח לָנוּ שַׁעַר / בְּעֵת נְעִילַת שַׁעַר / כִּי פָנָה יוֹם".

מאלף בהקשר זה חילוף הנוסח המופיע בסידור התימני – תכלאל – "עץ חיים": תחת הנוסח שלפנינו בחתימת המחרוזת השנייה – "פֶּשַׁע וַעֲבֵרָה / הֱיֵה נָא סוֹלֵחַ // שְׁעֵה נָא עֲתִירָה / בְּקֶרֶב הַמִּזְבֵּחַ", המייחל לכך שתפילת ישראל ("עֲתִירָה") הנאמרת אצל המזבח תהא נשמעת על ידי האל, מופיע ב"תכלאל" הנוסח הבא: "פֶּשַׁע וַעֲבֵרָה / הֱיֵה נָא סוֹלֵחַ // שְׁעֵה נָא עֲתִירָה / כְּקָרְבַּן הַמִּזְבֵּחַ". על פי נוסח זה הפייטן מתפלל לכך שעתירתם של ישראל תישמע – כבר כעת, באין מקדש – כשם שקרבנם התקבל בזמן שבית המקדש היה קיים.[3]

והנה, דומה שיותר מכל מעידה על כך דווקא המחרוזת היחידה שבה אין המזבח ובית המקדש נזכרים כלל – המחרוזת השלישית של הפיוט:

וְעַד אָן עַמְּךָ     יִהְיוּ בֵין צָרִים
חֲשׂוֹף זְרוֹעֲךָ     עַל רְשָׁעִים אַכְזָרִים
אַדִּיר אַדִּירִים      אַל נָא יִהְיוּ לָבֶטַח
גְּאֻלָּה לָעִבְרִים     הֱיֵה נָא שׁוֹלֵחַ

מחרוזת זו, המופיעה במרכז הפיוט, אינה נבדלת מן המחרוזות האחרות רק בהיעדר המזבח ובית המקדש ממנה, אלא גם בלשונה הנרגשת: היא פותחת בשאלה – היחידה בשיר כולו – "וְעַד אָן עַמְּךָ / יִהְיוּ בֵין צָרִים?", שאלה שיש בה כמעט הטחה כלפי שמיא; ואת הקדוש ברוך הוא היא מכנה "אַדִּיר אַדִּירִים", וכמו זועקת ותמהה מדוע עוצמתו הרבה של האל אינה עומדת לימין עמו. מרכזיותה של המחרוזת, כמו גם חריגותה המסוימת בין שאר מחרוזות פיוטנו, תומכת בקריאה שהוצעה כאן, הרואה את הפיוט שלפנינו כתפילה ששורשיה נעוצים אמנם בהשבת בית המקדש ועבודתו בעתיד הרחוק, אך נופה מגיע אל הגאולה במובנה הרחב, המיוחלת בעתיד הקרוב – "גְּאֻלָּה לָעִבְרִים / הֱיֵה נָא שׁוֹלֵחַ" – גאולה שאינה מתמצה כמובן רק בהשכנת השכינה בבית הבחירה. כך, תוך שהוא נשען על יום ראש החודש כזמן של התחדשות, מתכתב פיוטנו עם ברכת "רצה", הברכה המרכזית על חידוש העבודה בירושלים, הנאמרת שלוש פעמים בכל יום בתפילת עמידה – "רְצֵה ה' אֱלֹהֵינוּ בְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וּבִתְפִילָּתָם, וְהָשֵׁב אֶת הָעֲבוֹדָה לִדְבִיר בֵּיתֶךָ" – ברכה הכורכת כפיוטנו את חידוש העבודה במקדש בפרט עם קבלת תפילת ישראל בכלל.

[1]  כך הדבר בתכלאל [ = הסידור התימני] "עץ חיים", חלק א', תחת הכותרת "תפילת ראשי חודשים".
[2]  "דאמר [=שאמר] ריש לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו 'לה'''' [=בפסוקי התורה המתארים את קרבן ראש חודש, נוקטת התורה לשון ייחודית ומכנה את הקרבן כ"שעיר לה'"]? אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח." מימרא זו של ריש לקיש מוזכרת כאחד הנימוקים להתפתחות מנהג התפילות המיוחדות לערב ראש חודש בדבריו של ר' ישעיהו הורביץ (המכונה השל"ה על שום ספרו "שני לוחות הברית"). דברי השל"ה מובאים במאמרו של דניאל גולדשמידט, תפלות לערב ראש חודש, בתוך: קרית ספר, מד (תשכ"ט), עמ' 129–140. וראו גם מאמרו של משה חלמיש, תיקון ערב ראש חודש, בתוך: הקבלה בתפילה, בהלכה ובמנהג (תש"ס), עמ' 537–566.
[3]   קשה כמובן לקבוע מהו הנוסח המקורי (ואף המשקל במקרה זה אינו מסייע, שכן מספר ההברות בשני הנוסחים זהה), אך לענייננו חשובה עובדת קיומם של הנוסחים השונים, ולא "מקוריותו" של אחד מהם.