סליחות בנחלאות

---

סדר סליחות – מילים וביצועים

"יושבת לה ירושלים כנשר הנושא גוזליו על כנפיו. יש שכונות מיוחדות לספרדים, ויש מהן שאשכנזים וספרדים דרים בהן כאחד. יש מהן שיושביהן תימנים או גרוזים או מערבים או פרסים, ויש מהן שכמה עדות יושבים בהן כאחד. יש מהן שבעוונותינו יצאו מידי ישראל, ויש שמחמת קטנותן נשתכח שם שקראו להן. ואין לך שכונה ושכונה שאין בה בית כנסת. ויש שהעמידו כמה בתי כנסיות ובתי מדרשות ותלמוד תורה וישיבות, וכל שאדם מישראל צריך לגופו ולנשמתו"
("תמול שלשום", ש"י עגנון)

 "סליחות! סליחות! יה מרדכי, קום כבר לבית הכנסת, דְחִיל רָבָּאק. הבטן עוד נפוחה לו מהחמין שאכל אתמול... חכם סוּרְנָאגָה, יקום, יתעורר כארי לעשות רצון בוראו. סליחות! סניור יהושע! פקח עין, כי אתה אין. כי כולנו הבל ובצווארנו חבל! חכם קָסְטֶל, תקום בכבוד, סליחות!"

במילים אלה נפתחת מערכה נהדרת במחזה המפורסם "בוסתן ספרדי", שכתב נשיא ישראל לשעבר, יצחק נבון.
את המילים העסיסיות הללו שם המחבר בפיו של שמַּש בית כנסת ספרדי בשכונה ירושלמית, המנסה (ללא הצלחה יתרה, אגב) להשכים את יראי השמיים בשכונתו לבתי הכנסת בלילות אלול.
שמועות מספרות כי את ההשראה למערכה זו קיבל יצחק נבון מילדותו בירושלים, מזיכרונותיו מן השכונה התוססת, שבה גר – "אהל משה". אם תשימו פעמיכם אל השכונה הוותיקה, שנבנתה מכספי קרן משה מונטיפיורי לפני למעלה ממאה שנים, תגלו כי היא נבלעת היום בין 32 שכונות זעירות מאחורי שוק מחנה יהודה, הנקראות יחד "נחלאות".

התימנים משכימי קום

אמנם חלפו שנים רבות מאז גדל יצחק נבון בנחלאות, אולם נדמה כי מחוגי הזמן כמעט ולא פגעו בלילות אלול הסוערים שם גם היום: בשעה 2:30 פותחים התימנים את לילי הסליחות שלהם בבית הכנסת העתיק על שם רבי שלום שבזי בשכונת "משכנות ישראל". דלתות הברזל הכבדות של בית הכנסת חורקות קצת בשעה המאוחרת כל כך, אך המתפללים, שנֵעורו זה עתה משנתם הקצרה, כבר אצים רצים: זה מסדר את סידורי הסליחות על השולחנות, האחר מכין את השופר העתיק, ומתנדב זריז ממהר חרש בסמטאותיה הצרות של השכונה, כדי להעיר את הנרדמים המתקשים קצת להיפרד מהכר. סליחות מיוחדות יש להם, לתימנים, והן אף נקראות בשם מיוחד – "אשמוּרות". האוזן עוד מנסה להסתגל להברה התימנית המסתלסלת, והנה בתי הכנסת האחרים כבר מסירים מעליהם את קורי השינה.

התפילות של הספרדים כבר בדרך

שנייה מתעוררת שכונת "מזכרת משה" הסמוכה, שנבנתה אף היא מכספי קרן משה מונטיפיורי. שכונה זו מתגאה בבית כנסת ספרדי קטן אך מיוחד, ושמו "חסד ורחמים". ראשיתו של בית הכנסת בקומץ מתפללים יוצאי העיר העתיקה, ששָּׂמו משכנם לפני עשורים רבים מחוץ לחומות. "השכונה נבנתה בתחילה לאשכנזים", מספר ציון, שמַּש בית הכנסת, המגיע ראשון לפתוח את שערי התפילה, "אך עם השנים הגיעו לשכונה הרבה מיוצאי עדות המזרח. האשכנזים, כידוע , עוד ישנים", הוא מצטחק, "והתפילות שלנו כבר בדרך..."
בית כנסת יפה הוא "חסד ורחמים". על קיר המזרח שלו ציור ענק של הכותל המערבי, על דלתותיו עיטורי כסף של שנים עשר השבטים, ועל תקרתו הגבוהה נברשות קריסטל מהודרות, המפזרות אור צהוב ומלטף לכל פינה.
אחד אחד מתקבצים מתפללי "חסד ורחמים" אל בית הכנסת, וציון השמָּש מקבל כל אחד מהם בשמחה ובאהבה. במיוחד שמח ציון לראות את הצעירים, שעל שכמם הוא טופח בחיבה. "הזמנים השתנו", הוא נאנח, "פעם היית רואה פה כל לילה עשרות מתפללים משכימי קום גודשים את בית הכנסת. עם השנים הזדקנו האנשים, והצעירים – או שעזבו את השכונה, או שהם כבר לא מתעוררים."

גַּלעֵד לקהילה חרֵבה

"אדון הסליחות... חטאנו לפניך, רחם עלינו!" עולה כבר התחינה מחלונות בית הכנסת "יָאנִינָה" שבשכונת "אהל משה". בית כנסת מיוחד זה נבנה לפני שנים רבות עבור מתפללים יוצאי העיר יאנינה שביוון. הקהילה היהודית בעיר זו חרבה כמעט לגמרי במלחמת העולם השנייה, ורוב יהודיה נספו בשואה. פנינה יקרת מציאות זו בנחלאות בירושלים היא כנראה המקום האחרון שבו אפשר עוד לשמוע את ניגוני הסליחות המקוריים של הקהילה שאיננה. המנגינה העדינה הים תיכונית, בוקעת ועולה מחלונותיו הגדולים של בית הכנסת, וכמו נאחזת בצמרות עצי התות שבגינה הצנועה שלמרגלותיו. בית כנסת זה מתמלא מפה לפה בסביבות השעה 4:30, וצלילי השופר הרמים הבוקעים ממנו בסוף כל פרק סליחות, כמו פורצים מלבו וזועקים: "סלח לנו! מחל לנו! כפר לנו!"

נס בלב ים

עם מתפללי "יאנינה" משכימים לסליחות גם מתפלליו השקטים של בית הכנסת "בית יצחק" הפרסי. בית כנסת צנוע זה, השוכן בשכונת "נווה שלום" בלב סמטא צרה וארוכה, נבנה לפני למעלה ממאה שנים, ובנייתו כרוכה בסיפור שכולו נס: בסוף המאה ה־19, כאשר עולים מפרס הרחוקה שמו פעמיהם אל ארץ הקודש, עלה גם רבי יצחק, מזקני הקהילה הפרסית, ועמו בני משפחתו. בלב ים היטלטלה הספינה, ורבי יצחק חש כי כוחותיו אוזלים. בריאותו הרופפת הלכה והתדרדרה, ורופא הספינה כבר נואש מן התרופות ומן הלחשים שהלעיט את הקשיש הסובל. בני המשפחה החרדים בילו שעות על גבי שעות באמירת תהלים ובלחש תפילות, אולם התחינות לא עזרו, והזקן השיב את נשמתו לבורא. רב החובל של הספינה הורה להשליך את גופת המת למים ללא דיחוי. לא עזרו בכיות המשפחה, שהתחננו כי יחוס עליהם וייתן להם להביאו לקבר ישראל בארץ הקודש. "אלה חוקי הסולטן", אמר רב החובל בקשיחות לב, "אדם שמת על ספינה יושלך ממנה הימה, ויהיה הים קברו."

כשדמעות חמות זולגות מעיניהם, הניחו בני המשפחה את אביהם בתוך ארון, בהיעדר תכריכים עטפו אותו בטליתו, ועל חזהו הניחו את תפיליו העתיקים. "מי ייתן, אבא", מלמלו שפתותיהם, "ויהיו זכויותיך לרחמים לפני הקדוש ברוך הוא, ויביאך לקבר ישראל." במילים אלה הושק הארון החתום הימה, ואחרי ימים ארוכים דרכו רגלי המשפחה האבלה על חופי יפו.

לא עברו שבועות רבים, וקריאה הגיעה מתימן הרחוקה: "ארון מתים נפלט אל ימה של תימן, ונמשה מן המים על ידי יהודים. משפתחו את הארון נדהמו לגלות כי המת יהודי הוא, וכי על שקית טליתו – שמו ועיר מוצאו". לתדהמת המשפחה לא היה גבול: מנהיגי קהילת תימן לא חסכו במאמצים והתחקו על עקבותיו של המת. השמועה כי הנפטר היה בדרכו לארץ ישראל הגיעה לאוזניהם, והם מיהרו לשלוח את הארון בשלמותו לארץ ישראל. שבועות לא רבים לאחר מכן הובא האב לקבורה בארץ ישראל, ושני בניו, כהודיה לה' יתברך, הקימו לזכרו בית כנסת בנחלאות, וקראוהו על שם אביהם "בית יצחק".

סיפורו המופלא של בית הכנסת כמו ניכר בכל פינה בו: הצניעות המהולה ביופי המזרחי, הבמה המעוטרת שבמרכזו, שנים עשר החלונות שבו, כמניין השבטים – כל אלה מתחברים בו בלילות אלול הארוכים, והתחינות הנשמעות מתוכו נמשכות כמו מיתר ארוך שנים אל התחינות שנשמעו אי אז בלב ים.

מסע ארוך מסוריה

אחרונים ישכימו קום החָלַבִּים, יוצאי סוריה, שבית הכנסת שלהם "עָדֶס" שבשכונת נחלת ציון, נחשב ליפה ולמפואר שבבתי הכנסת בנחלאות.

בין הספסלים המרופדים בטוב טעם, סביב הבמה המפוארת המגולפת במיטב המסורת הדמשקאית, יושבים בני העדה, והסליחות שלהם מסתלסלות ועולות. משפחת עָדֶס, שבניה האמידים הקימו את בית הכנסת, הביאה מסוריה במיוחד את ארון הקודש היפהפה. במסע ארוך על גבי פרֵדות נישאו לוחות העץ המשובצות צדף משובח ונדיר, והונחו בחרדת קודש על כל קיר המזרח של בית הכנסת. על קירות בית הכנסת ציירו תלמידי בית הספר לאמנות "בצלאל" לפני למעלה ממאה שנה את סמלי השבטים, ומרפסת צרה וארוכה נתלתה על קיר המערב לעזרת נשים.

"אלוהי אברהם, עננו!" מתחננים המתפללים בקצה זה של בית הכנסת, "ופחד יצחק!" משיבים להם הקולות בקצה האחר. "אֵל מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות", מחנן קולו של החזן וקורע את שמי הלילה עם עמוד השחר המפציע, "מוחל עוונות עמו, מעביר ראשון ראשון."

"נותן מחילה לחטאים וסליחה לפושעים", מצטרפים הקולות ותקיעות השופר מבתי הכנסת של הגֶ'רְמוּקְלִים והאוּרְפָלִים יוצאי תורכיה לסליחות המפלחות את השמים, "עושה צדקות עם כל בשר ורוח, לא כרעתם להם גומל!"

* * *

כך, אט אט עולה לו הבוקר, ומעל הנחלאות כמו ארובה בלתי נראית נוצרת, ובה עולות תפילות, בקשות, סליחות ותחנונים, הבוקעים את לב השמים. בכל לילה מחודשי אלול מתקבצים היהודים בנחלאות ובמקומות אחרים בעולם, וארובות של קריאות נרגשות לקב"ה בימים הנוראים ממלאות את היקום כולו.

צריך לקום מוקדם בבוקר ולבוא לראות את זה, להצטרף לזה. להבין שיש משהו בלילות אלול, שלא נותן לישון בשקט. להאמין שמשהו בשערי השמים הנעולים שם למעלה אינו יכול להישאר אדיש לעם ישראל, הבוכה ומתפלל על חייו. מתוך ההבנה הזאת אפשר אולי להגיע בלב שקט יותר ובתקווה גדולה לראש השנה החדשה, ולא פחות מכך – באמונה עצומה בחסדו של הקדוש ברוך הוא לפני יום הדין. 

פורסם במקור עיתון "אותיות" אלול תשס"ב, 2002.

הביצוע מתוך פסטיבל "בסוד קולות רבים" בהפקת הספרייה הלאומית ו"הזמנה לפיוט" – עמותת סנונית ובתמיכת משרד המורשת.