תפילת נעילה היא התפילה היחידה הנאמרת היום רק פעם אחת בשנה, קודם הסתלקותו של יום הכיפורים. תפילה זו, המסתיימת בקול תרועה רמה – בשופר ובאמירת "שמות" (שמע ישראל, ברוך שם... וה' הוא האלקים), פותחת במסורות הספרדים בשירה האקסטאטית של הפיוט "אל נורא עלילה", המנכיחה את גודל השעה, את החיל ואת הייחול. בבתי הכנסת האשכנזים לא מיד מתגלים תוויה המיוחדים של תפילת הנעילה. אלו נחשפים בשקט ובהדרגה: תפילת נעילה לפי מנהגי האשכנזים נפתחת באותה פתיחה שגרתית שבה נפתחות כל תפילות המנחה של שבת ושל חג – באמירת "אשרי" ובקדושא דסדרא ("ובא לציון גואל"). לקראת סופה של תפילת הלחש שלאחר פתיחה זו, מבצבץ ייחודה של תפילה זו בתוספת של שני קטעים שאינם נאמרים בתפילות האחרות "אתה נותן יד לפושעים" ו"אתה הבדלת אנוש מראש", כתחליף לווידוי המפורט, ואולם אין בקטעים אלו כדי להטעים את ייחודה של שעת הנעילה. רמז ממשי יותר לעומס השעה ולדוחקה מבוטא בחילופי שורשים נקודתיים: בתוספות המיוחדות של תפילות עשרת ימי תשובה מומר השורש "כ.ת.ב." בשורש "ח.ת.מ." – "חתמנו" במקום "כתבנו" וכדומה. אמירות יוצאות דופן אלו בסופו של היום דחוס המילים והתחושות, עדיין נאמרות בלחש, בין היחיד לבין קונו.
ייחודה של תפילת הנעילה ועיתויה העמוס מקבלים פומבי וקול בבתי הכנסת האשכנזיים רק עם אמירת הפיוט "אב ידעך מנוער". צפוי היה כי ברגע זה תגבר ההתרגשות בבית הכנסת והפיוט יונעם בלחן שיש בו התרוממות נפש או רטט. המציאות שונה – ברוב בתי הכנסת אין מייחדים לפיוט זה לחן של ממש. הוא מושר ב"נוסח", כלומר ברצ'יטטיב השגור בתפילה. יש קהילות שבהן שליח הציבור אומר רק את השורות החותמות בנעימת "נוסח", ואילו השורות הפותחות נאמרות על ידי הקהל בשקט (כמו בביצוע שבאתר). יש אף בתי כנסת ובמיוחד מניינים ישיבתיים שבהם מדלגים על הפיוט. שליחי ציבור של בתי כנסת אשכנזיים (לא ישיבתיים), שעמם דיברתי, סיפרו כי כבר בתחילת תפילת נעילה שליחי הציבור מודעים לשעון המתקתק, ולא רק לסגירתם הקרבה של שערי השמיים, אלא גם לחובתם החברתית מול הציבור לסיים את התפילה עד צאת הצום ולא להטריח את קהל המתענים בהארכת הצום. מודעות זו מכוונת אותם כבר בראשית התפילה לא להאריך ולא לשיר אלא במקומות מיוחדים, ולשמור את תעצומות הנפש לקראת משפטי שיא, כגון "פתח לנו שער...", הסליחות והווידוי האחרונים, ובמיוחד הסיום ב"שמות". בניגוד לפיוט הספרדי "אל נורא עלילה", שלשונו פשוטה והיא מתגלגלת בקלות בפיותיהם של המתפללים, בפיוטו של הקליר מרובים שיבוצי הפסוקים והמדרשים, ולשונו העתיקה והכבדה אינה מתיישבת בקלות על הלב המותש מצום ומתפילה. אל סגנונו של הפיוט מצטרף לחץ הזמן, והפיוט נדחק לקרן זווית.
במאמר אתייחס לפיוט כולו, ואתמקד בשורה טעונה במיוחד בפיוט "מחיה". אני מקווה כי הארת פינה זו בפיוט תפתח לבותיהם של מתפללים ושליחיהם אל פיוט, שאתרע מזלו והזדלזל.
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
