​​​חידוש קבלת השבת מבוסס על מנהגם של שני חכמים מהתלמוד

תפילת קבלת שבת היא חידוש שהנהיגו מקובלי צפת רק במאה ה-16. בערב שבת היו האר"י ותלמידיו לובשים בגדי לבן, אומרים זה לזה: 'בואו ונצא לקראת כלה', ויוצאים לשדה לקבל את פני השבת במזמורי תהלים, בשירה ובקריאה 'בואי כלה, בואי כלה, שבת מלכתא' (שבת המלכה). ר' שלמה אלקבץ חיבר באמצע מאה זו את הפיוט לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה פְּנֵי שַׁבָּת נְקַבְּלָה, והוא הפך עד מהרה לעמוד התווך של קבלת השבת.

קבלת השבת התפתחה במשך תקופה ארוכה. ההשראה לעיצוב טקס קבלת השבת היה מנהג פרטי של שני חכמים: רבי חנינא שהיה מתעטף ועומד בערב שבת והיה אומר "בואו ונצא לקראת שבת המלכה", ור' ינאי היה לובש בגדי השבת ואומר "בואי כלה, בואי כלה" (תלמוד בבלי, שבת קיט, א).

 

התפתחות קבלת השבת במהלך הדורות

בתחילה בימים קדומים, בערב שבת לאחר הדלקת הנרות הלכו לבית הכנסת והתפללו תפילת ערבית, שאינה שונה בהרבה מתפילת ערבית של ימות החול. לא היו לפניה תפילות ומזמורים מיוחדים המיועדים לקבלת השבת.

במאה הט' מופיע מנהג אמירת בַּמֶּה מַדְלִיקִין, הפרק השני במשנה במסכת שבת, העוסק בשמנים ופתילות הראויים וכשרים להדלקת נרות ובהכנות בבית בערב שבת עם חשיכה. במאות הי"ב-י"ג מתואר מנהג קדום של אמירת מזמורי תהלים מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת (מזמור צב בתהלים) והמזמור שאחריו ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ (מזמור צג) לפני תפילת ערבית בערב שבת.​

 

מנהג קדום נוסף הוא קבלת השבת בשמחה ובשירה: "כשהוא נכנס אנו מקבלים אותו בשירה ובזמרה, שנאמר: מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" (שוחר טוב צב, ג). במאה הט"ו כותב ר' עובדיה מברטנורה באגרת ששלח לאביו מירושלים: "המנהג בכל ארץ ישמעאל ליהודים, בערב שבת [...] באים כולם לבית הכנסת [...] ומתחילים בשירים ותושבחות."

 

התגבשות קבלת השבת בצפת במאה ה-16

רק במאה הט"ז התגבש בצפת מנהג קבלת השבת במזמורים ובפיוט. עם גיבושו התפתחו שני מנהגים: הרמ"ק (ר' משה קורדוברו, 1570-1522) נהג להתחיל את קבלת השבת באמירת חמישה מזמורי תהלים (צה-צט) ולאחריהם מזמור כט, מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים. לעומתו האר"י (ר' יצחק לוריא, 1572-1534) התחיל את קבלת השבת במזמור כט. הבדל נוסף בין מנהגים היה בַּמָּקוֹם הפיזי שבו נאמרה קבלת השבת: האר"י יצא לקבל את השבת בשדה, כמנהג שרווח עוד לפני שהגיע לצפת, הרמ"ק חלק על מנהג זה וקיבל את השבת בתוך בית הכנסת.

לב קבלת השבת הוא הפיוט לְכָה דוֹדִי שחיבר באותו זמן בצפת ר' שלמה אלקבץ (רבו וגיסו של הרמ"ק, 1584-1505 לערך). חכמים בחרו לשבץ במרכז התפילה את השירה, שבמהלכה מתרחש המעבר בין חול לקודש. כשמתחילים לשיר את הפיוט עדיין נמצאים בימות החול, וכשמגיעים לבית האחרון הפותח במלים 'בואי בשלום' מסתובבים כדי לקבל את פני השבת ואומרים 'בואי כלה שבת מלכתא'. שירת הפיוט לְכָה דוֹדִי כבשה את הלבבות, וחיש מהר התפשט המנהג לכל קהילות ישראל.

 

התפשטות קבלת השבת ואמירתה בליווי כלי נגינה

מצפת התפשט המנהג לזמר הרבה בקבלת שבת, עד אשר התחילו להשתמש בכלי זמר לקבלת שבת בבית הכנסת. והמנהג הזה היה מפורסם ומקובל באירופה בסוף המאה הי"ז: "[...] ולכן קבלת שבת הוא בשמחה גדולה ובשירים נעימים ובכמה קהלות מקבלים השבת בבית הכנסת בכלי זמר עם המנגנים ומשוררים יחד, ונאסר לנו העצבות בשבת." ועוד בסוף המאה הי"ח נהגו כמה קהלות לקבל שבת בנגינה, כעדות ר' הירץ שייאר ממגנצא: "בק"ק פראג... תשעה בתי כנסיות ובגדולה שבהם נהגו לזמר ולקבל שבת בכלי זמר, ורק עד בואי בשלום... בימים קדמונים היו נוהגים בקהלתינו... לקבל שבת בבית הכנסת... בכלי זמר" (מתוך מאמרן של א.י. אידלזון, הנגינה החסידית, ספר השנה ליהודי אמריקה, ניו יורק תרצ"א. מופיע באתר דעת)

 

קבלת השבת במנהגים השונים

בשל ההתגבשות המאוחרת של קבלת השבת, נוצר גיוון רב בתפילות קבלת השבת במסורות השונות.

יש שאומרים את כל ששת המזמורים כמנהג הרמ"ק, כל מזמור מכוון כנגד יום בשבוע, ובעצם יש כאן תהליך הדרגתי של פרידה מהשבוע החולף. מסורות צפון אפריקה מוסיפות לששת המזמורים גם את המזמור העוקב להם מִזְמוֹר לְתוֹדָה (מזמור ק בתהלים) כדי להשלים לשבע שהוא מספר ימי השבוע. יש מסורות שמתחילות את קבלת השבת במזמור כט כמנהג האר"י, שכן במזמור זה יש שבעה קולות שאמרן דוד המלך כנגד שבעת ימי השבוע.

יש שוני במיקום בַּמֶּה מַדְלִיקִין בקבלת השבת, המקדימים אומרים לפני תפילת מנחה, המאחרים אומרים בסוף קבלת השבת, יש שאומרים לפני הפיוט לְכָה דוֹדִי ויש שאומרים לאחריו. המסורת האשכנזית חסידית החליפה פרק זה בקטע הזוהר כְּגַוְנָא.

מסורות רבות הקדימו לקבלת השבת את קריאת מגילת שִׁיר הַשִּׁירִים, ולאחר המזמורים את הפיוט אָנָּא בְּכֹחַ שבו שבעה פסוקים. מסורות אשכנזיות הוסיפו את הפיוט יְדִיד נֶפֶשׁ של ר' אלעזר אזכרי, שאף הוא חי בצפת בתקופה זו.

מסורות אשכנזיות מדגישות את החידוש שבתפילה זו בכך שהחזן עומד בבימה של קריאת התורה ולא בתיבת החזן, ובכך שנותנים לילדים קטנים לאומרה. במסורות אלו התפתח בעשורים האחרונים "נוסח קרליבך", שבו קבלת השבת מלווה בשירה נלהבת ובריקוד.

בשנים האחרונות קהילות מזרמים שונים וקהילות להתחדשות יהודית הוסיפו שירה עברית למזמורי קבלת השבת. שירים כגון: 'שבת המלכה' של ח.נ. ביאליק, 'ניגונים' של פניה ברגשטיין, 'ירדה השבת' של יהושע רבינוב ו'למדני אלוהי' של לאה גולדברג הופכים להיות חלק ממזמורי קבלת השבת.

 

בכל מסורת שתבחרו תופיע קבלת השבת ברצף הנהוג באותה המסורת ובמנגינות המיוחדות לה.

 

​לקריאה נוספת ולהרחבה

​יצחק יוסף כהן, 'סדר קבלת שבת ופזמון לכה דודי' בתוך ספרו מקורות וקורות, ירושלים תשמ"ב, עמוד 106-74.

ראובן קימלמן, 'לכה דודי' וקבלת שבת, מאגנס תשס"ג, בעיקר בפרק ראשון.

משה חלמיש, הנהגות קבליות בשבת, הוצאת אורחות, תשס"ו, בעיקר עמ' 251-189.