תשעה באב
תשעה באב הוא יום אבל לאומי, מהחמורים והקשים במעגל השנה היהודי. המשנה במסכת תענית (ד, ו) מזהה חמישה דברים שאירעו לעם ישראל בתאריך זה, ועם השנים צורף למועד זה אבל על אירועים ואסונות נוספים, מהם שאירעו באותו התאריך או בסמוך לו, ומהם שנתפסו כחמורים ונוראים עד כדי כך שיש לציינם דווקא בצום תשעה באב.
תענית זו, הנקראת גם "צום החמישי" (חודש אב הוא החמישי בסדר החודשים העברי הקדום המתחיל בניסן), היא החמורה מבין ארבע התעניות ונאסרו בו חמישה דברים: אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה. בנוסף על כך, אסרו חז"ל על שאילת שלום, עשיית מלאכה ולימוד תורה ביום זה. כיוון שכך, עיקרו של היום הוקדש להתמקדות באבל, ואולי זו אחת מן הסיבות לתחילת מנהג אמירת הקינות; ראו למשל את הברייתא ממסכת תענית (ל, ע"א): "ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות. אבל קורא הוא [...] בקינות, באיוב ובדברים הרעים שבירמיה." (דמה שהכוונה כאן בקינות היא לדברי הקינה שבתנ"ך או למגילת איכה). וכך מעיד גם התלמוד הירושלמי (שבת פרק טז, הלכה א) על כמה תנאים שהיו יושבים בערב תשעה באב שחל להיות בשבת ולומדים במגילת הקינות, היא מגילת איכה. במסכת סופרים שמתקופת הגאונים מופיע תיאור מפורט יותר של מנהגי תשעה באב, ובכללם קריאת מגילת איכה ואמירת הקינות:
יש שקורין ספר קינות בערב, ויש שמאחרין עד הבקר לאחר קריאת התורה, שלאחר קריאת התורה עומד אחד, וראשו מתפלש באפר, ובגדיו משולשין, וקורא בבכייה וביללה.
(פרק יח, הלכה ה)
והקורא בתשעה באב אומר "ברוך דיין האמת". ויש שמניחין את התורה על הקרקע באסכילות שחורה, ואומרין נפלה עטרת ראשינו, וקורעין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו; ויש שמשנין את מקומן [בבית הכנסת], ויש שיורדין מספסליהן למטה, וכולם מתפלשין באפר. ואין אומרין שלום זה לזה כל הלילה וכל היום, עד שישלימו העם קינותיהן. בשעת הקינות, אסור לספר דבר ולצאת לחוץ, כדי שלא יפסק לבו מן האבל.
(שם, הלכה ט)