מזמור זה נאמר לפי מנהג הספרדים ורוב האשכנזים במסגרת "שיר של יום", בתפילת שחרית של תענית אסתר ופורים. על פי חז"ל נאמר מזמור זה על ידי אסתר המלכה, שנמשלה לאיילת השחר (תלמוד בבלי, יומא כ"ט). אולם על פי הרד"ק (פרשן המקרא, מאה 12-13), ניתן לפרש מזמור זה לא רק על אסתר וצרתה, אלא גם על צרתו של דויד, בעל התהלים, שברח משאול המלך, וכן ניתן לפרש אותו כשיר קולקטיבי, שבו הדובר מייצג את כל עם ישראל בגלותו. זהו מזמור לירי שובה לב, ובו מובעים רגשותיו עזים של מי שמצוי במצב של סבל קשה, ייסורים וייאוש, אך גם חש אמונה גדולה ומביע שמחה והודיה לאל מן הצד השני. לאורך השיר נע הדובר בין שני קטבים אלה, כאשר הפתיחה היא בפנייה כנה ואמיצה לאל: "אֵלִי, אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?"; מדוע אינך עונה לתפילותי? פסוק זה נתן, ככל הנראה, את ההשראה למשוררת הצנחנית חנה סנש בשירהּ הידוע "הליכה לקיסריה", הפותח גם הוא באותן מלים. לאחר הבעת הייאוש והתלונה על הריחוק מהאל ועל אי קבלת התפילות, מזכיר הדובר את הטובות שעשה הקב"ה בעבר, איתו ועם עמו: "עָלֶיךָ הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם, מִבֶּטֶן אִמִּי אֵלִי אָתָּה" – אתה מבטחי מימי הראשונים, שמרת עלי מאז שנולדתי. אחר כך מתוארות הסכנה והמצוקה בצבעים עזים: "אַל־תִּרְחַק מִמֶּנִּי כִּי־צָרָה קְרוֹבָה, כִּי־אֵין עוֹזֵר, סְבָבוּנִי פָּרִים רַבִּים, אַבִּירֵי בָשָׁן כִּתְּרוּנִי, פָּצוּ עָלַי פִּיהֶם, אַרְיֵה טֹרֵף וְשֹׁאֵג". תחושה חזקה של בהילות, של בדידות ושל חוסר אונים עולה מפסוקים אלה; הפחד מתואר בצורה חיה. לאור הסכנה פונה הדובר לקדוש ברוך הוא בבקשה שיציל אותו, או אז הופכת הטענה על "עזיבה" של האל לאמונה ברורה וחזקה בקיבול התפילות: "כִּי לֹא־בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ עֱנוּת עָנִי, וְלֹא־הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ, וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ". הקדוש ברוך הוא ישמע את התפילות ויציל את הקורא אליו מן הסכנה. תוכן המזמור מתאים מאוד לחג הפורים ולתענית אסתר, היום שבו היה אמור העם היהודי להיות מושמד, אך תפילותיו התקבלו ולבסוף הוא ניצל מן הצרה.
|