• נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ מֶלֶךְ בִּמְסִבּוֹ – ע"פ דברי הרעיה בשיר השירים (א, יב) עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. פסוק זה נדרש על מעמד הר סיני - כאשר היה המלך, הקב"ה, בהסבה - ביחד עם - עם ישראל בשעת מתן תורה, נדף ריחם הטוב (בתלמוד הבבלי נדרש פסוק זה לגנאי לישראל בהקשר לחטא העגל, ראו שבת פח ע"ב וגטין לו ע"ב). • יוֹם עָשָׂה ה' נָגִיל נִשְׂמַח בּוֹ – לפי תהלים קיח, כד זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ, ופה הכוונה ליום מתן תורה. • תּוֹרָה תְמִימָה – התורה היא שלמה ומדריכה את האדם ללכת בדרך של תום, לפי תהלים יט, ח: תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ. • יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה – תיאורי הרעיה בשיר השירים ו, י מוסבים כאן על התורה. • נוֹתֶנֶת לִפְתָאיִם דַּעַת וּמְזִמָּה – מקנה לצעירים הקלים להתפתות פקחות וזהירות, כנאמר על החכמה במשלי א, ד: לָתֵת לִפְתָאיִם עָרְמָה לְנַעַר דַּעַת וּמְזִמָּה. חז"ל מזהים את החכמה שבמשלי עם התורה. • מִשְּׁחָקִים מִשְּׁמֵי רוֹמָה – ביטויים שונים לשמים. • בָּחַר בְּיַעֲקֹב לְנַחֲלָה לוֹ, יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ – הקב"ה בחר לו את עם ישראל לעמו המיוחד לו ובו הוא משרה את שכינתו. הלשון לפי תהלים קלה, ד: כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ יִשְׂרָאֵל לִסְגֻלָּתוֹ. • חֶלְקוֹ וְחֶבְלוֹ – עם ישראל הוא חלקו ונחלתו, קנינו, של הקב"ה. לפי דברים לב, ט: כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. • בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם הֵמָּה גּוֹרָלוֹ – כאשר הקב"ה הנחיל לגויים את אלוהיהם וארצותיהם, הוא בחר בישראל. זאת לפי הפסוק הקודם לשיבוץ הקודם "חֶלְקוֹ וְחֶבְלוֹ" - דברים לב, ח: בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. • תַּחְתִּית הָהָר – מקור הביטוי במעמד הר סיני בשמות יט, יז וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר. • כֻּלּוֹ תֻּכּוּ לְרַגְלוֹ – מתוך ברכת משה לישראל לפני מותו בדברים לג, ג כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ. פסוק סתום זה נתפרש על ידי רש"י כמתייחס לישראל לרגלי הר סיני. הביטוי תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ נתפרש ע"י פרשנים אחדים (רמב"ן, בעל הטורים) מלשון הכאה - שעם ישראל מוכה על אמונתו באלוהיו. ויש פרשנים שפירשו תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ מלשון הולכים בתוך רגלך ונמשכים אחריך (אבן עזרא, רבנו בחיי). • מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ – מתוך חלום סולם יעקב ( בראשית כח, יב): וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. חלום זה נדרש כרומז למעמד הר סיני: "והנה סולם" - זה סיני... "מוצב ארצה" – "ויתיצבו בתחתית ההר"... "והנה מלאכי אלהים" - זה משה ואהרן. "עולים ויורדים בו" – "עלה אלי ההרה... וירד משה מן ההר"... (ילקוט שמעוני בראשית כח, רמז קיט) • עָלָיו וּבוֹ יָרַד עִם כָּל מֶרְכַּבְתּו – הקב"ה ירד על הר סיני עם פמליא של מעלה, כמתואר במדרש תנחומא וישלח ב: "כשבא הקב"ה ליתן תורה לישראל, ירדו עמו רכב רבותים שנאמר (תהלים ס"ח) "רכב אלהים רבותים אלפי שנאן". רבי אבדימי אמר: כ"ב אלף מרכבות מלאכים ירדו עמו לסיני. ייתכן שסמיכות דרשת הסולם למרכבה כאן נשענת על דרשתו של בעל הטורים לבראשית כח, יב: סלם - בגימטריא סיני, שהראהו [ליעקב] מעמד הר סיני. סולם מצב - בגימטריא מרכבוֹ. • נְבִיאוֹ נֶאֱמָן בֵּיתוֹ – משה רבנו, שעליו מעיד הקב"ה בעצמו: עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא (במדבר יב, ז). • וַיְצַו אֶת נְבִיאוֹ... לֹא יִגְּעוּ בָהָר בִּקְדֻשָּׁתוֹ – עם ישראל הוזהר ע"י משה לא להתקרב להר סיני ולא לגעת בו בעת מתן תורה, כפי שנאמר בשמות יט, יב: וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ. • רַק בִּמְשׁוֹךְ הַיּוֹבֵל, הֵמָּה יַעֲלוּ בוֹ – משיכת היובל היא תקיעת השופר והיא הסימן שפקעה קדושתו של ההר ובטל האיסור לגעת בו, כמו שנאמר שם, יג: בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. • לְעָם זִכָּהוּ – לעם ישראל שה' זיכה אותו בתורה ובמצוות. • שָׁם שָׂם חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ – לפי האמור בשמות טו, כה שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. במקור מדובר במרה, התחנה החמישית במסע במדבר, שם הומתקו המים המרים. לפי הפרשנים, שם קיבלו בני ישראל חלק מן המצוות, לפני מתן תורה. • לְרוּם הַמַּעֲלוֹת – לדרגה הגבוהה ביותר. • לִמְכוֹן שִׁבְתּוֹ – למרומים, מקום שכינתו של האל. השיבוץ לפי תהלים לג, יג-יד מִשָּׁמַיִם הִבִּיט ה'... מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ. • מִסּוֹעָה וָסַעַר מִפְלָט הָחִישָׁה – המצא לי במהרה מפלט, מחסה, מִסּוֹעָה – רוח סוערת, ומסער – סערה. השיבוץ ע"פ תהלים נה, ט: אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר. • וְהוֹצֵא מִתּוֹךְ כּוּר – מתוך כבשן. הגלות משולה לכור, כפי שתוארה מצרים ככור הברזל, למשל בדברים ד, כ: וְאֶתְכֶם לָקַח יְיָ וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה. • אֶבֶן הָרֹאשָׁה – האבן הגדולה, הראשית, אבן היסוד, והכוונה לעם ישראל. הביטוי מופיע בזכריה ד, ז: מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל לְמִישׁר וְהוֹצִיא אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ. • סְמוֹךְ הַנּוֹפְלָה עֵדָה קְדוֹשָׁה – הקם ועזור לעם ישראל הנפול בגלות. • נִשְׁמַת חַי תְּבָרֵךְ... וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר – זוהי לשון תחילת תפילת "נשמת כל חי", הנאמרת בשחרית של שבת וחג. • נֶעֱרָץ בִּקְדֻשָּׁה – הקב"ה, כפי האמור עליו בתהלים פט, ח: אֵל נַעֲרָץ בְּסוֹד קְדֹשִׁים.
|