מבוא לספר תהלים בתפילה

---

"​תנו רבנן: כל שירות ותושבחות שאמר דוד בספר תהלים, רבי אליעזר אומר: כנגד עצמו אמרן, רבי יהושע אומר: כנגד ציבור אמרן, וחכמים אומרים: יש מהן כנגד ציבור, ויש מהן כנגד עצמו."
(תלמוד בבלי מסכת פסחים קיז, ע"א)

"מענין אמירת תהלים דיבר עם אחד ואמר לו שעיקר אמירת תהלים לומר כל מזמורי תהלים על עצמו, למצוא את עצמו בתוך כל מזמור ומזמור."
(ר' נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן תניינא, קכה)

"המזמורים הכתובים או הנדפסים אינם 'תהלות' עדיין, אלא רק 'תהלים', משמע, אמצעים לתהלות, והם נעשים לתהלות רק אז, כאשר תוכנם ממלא את לבבנו ונפשנו ומוצא ביטוי חי על שפתותינו."
(פירוש רש"ר הירש לתהלים, פתיחה. מוסד הרב קוק, עמ' 12)

ספר תהלים, המאגד מאה וחמישים מזמורי שבח, הודאה, בקשה ותפילה, מלווה את עם ישראל בכל הדורות. נודעו לו חשיבות וחיבה מיוחדת, ודומה שאין איש או אישה שאינם פוגשים את הספר, את מזמוריו ואת לשונותיו בהזדמנויות שונות ובאופנים מגוונים בכל מעגלי החיים והתפילה. משמעות השם "תהלים" היא תפילות או מזמורים והוא מופיע לראשונה באחת ממגילות קומראן ולאחר מכן בספרות חז"ל. ייתכן שמקור השם הזה (שאינו צורת הריבוי התקנית של המילה "תהלה" בלשון המקרא) קשור לקרבה הצלילית והרעיונית למילה "הללויה" ולצורת הריבוי שלה, כמו שמשתקף במימרא של ריב"ל: "דאמר רבי יהושע בן לוי: מאי הללויה - הללוהו בהלולים הרבה"(תלמוד בבלי פסחים קיז, ע"א).

על פי המסורת היהודית, כתיבת מזמורי התהלים מיוחסת לעשרה מחברים, למן אדם הראשון ועד לדוד המלך, שדמותו היא המזוהה ביותר עם אופן כתיבה והודאה זה.¹ בייחוס זה הביעו חז"ל את תפיסתם, שלפיה התנועה הנפשית של הפניה אל אלוהים בעתות צורך וצרה, בהתפעמות או בשבח והודיה היא תנועה משותפת לאנשים מזמנים וממקומות שונים. ויתרה מזאת, המזמורים, שבחלקם הם אישיים מאד ומתייחסים לאירועים מסוימים, משמשים כ"אמצעים לתהלות" כלשונו של הרש"ר הירש. כלומר, אף על פי שדוד ויתר מחברי התהלים חיברו אותם כנגד עצמן וכנגד הציבור (כשיטת חכמים המובאת במסכת פסחים), הרי שהמילים הללו מבטאות גם את רחשי לבם, וכל אחד ואחת מוצאים את דרכם העצמאית והאישית לפנות אל האל באמצעותן.

חלוקת הספר וסוגי המזמורים

יש המחלקים את ספר התהלים לחמישה ספרים, בדומה לחמישה חומשי התורה, וניתן לראות בכך נדבך נוסף, צורני, בהקבלה הרעיונית שבין משה, הנביא שהביא את התורה ממקורה האלוהי, ובין דוד, מחבר "ספר האדם" (כפי שמכונה ספר תהלים בכמה מקומות), שכל כולו יצירה אנושית הפונה לגבוה.

"משה נתן חמשה חומשי תורה לישראל, ודוד נתן חמשה ספרים שבתהלים לישראל"
(מדרש תהלים שוחר טוב [בובר] מזמור א.)

בנוסף לחלוקה בין המחברים השונים והחלוקה לספרים, יש המבחינים בין קבצים שונים בתוך הספר. יש חלוקה לשבעת ימות השבוע שנועדה לקריאה אישית של כל ספר התהלים בכל שבוע. מלבד חלוקה זו, ניתן לחלק בין סוגי המזמורים השונים. כך למשל במיון אחד מובחנים עשרה סוגים: תפילה, תודה, הלל, נחמה, נצחון, ידידות, קינה והספד, השכלה ומוסר, סיפור ורעיון (אוצר ישראל, "תהלים"). כבר בזמן חז"ל היו שניסו למיין את מזמורי התהלים באופנים אחרים, למשל ר' יהושע בן לוי שאמר: "בעשרה מאמרות של שבח נאמר ספר תהלים: בניצוח, בנגון, במשכיל, במזמור, בשיר, באשרי, בתהלה, בתפלה, בהודאה, בהללויה" (תלמוד בבלי פסחים קיז, ע"א).

סוג חלוקה נוסף מתייחס לעובדה שהמזמורים נאמרו והושרו מפי הלוויים בבית המקדש, באמצעות הבחנה בין כלי הנגינה שליוו אותם (עשור, שמינית, נבל, כינור) או בין המועדים והמקומות שאליהם נועדו (בעת קרבן התמיד, על המעלות המובילות למקדש).

אמירת מזמורי התהלים

מזמורי התהלים נאמרו כבר בזמן המקדש, ועדות לכך אנו מוצאים בכמה מקומות בספרות חז"ל, למשל במשנה האחרונה של מסכת תמיד (שמתארת את סדרי העבודה בבית המקדש) המפרטת את "השיר שהיו הלוים אומרים במקדש" בכל יום ובדברים הבאים מתוך המשנה במסכת ערכין שמתארים את הרכב הכלים, מספר הלויים ומקום עמידתם בבית המקדש: 

"אין פוחתין משתי חצוצרות, ומוסיפין עד לעולם. אין פוחתין מתשעה כנורות, ומוסיפין עד לעולם. והצלצל לבד: אין פוחתין משנים עשר לוים עומדים על הדוכן, ומוסיפין עד לעולם. אין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים עומדים בשיר. ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה.[...]"
(משנה מסכת ערכין פרק ב, ה–ו).

מלבד האמירה והשירה הטקסית בבית המקדש, אמירת התהלים הפכה לנפוצה יותר ויותר במסגרת תפילת הקבע – ר' יוחנן סבר ששיר של יום לא היה תלוי רק בהקרבת הקרבנות (כעולה מן הסוגיה בתלמוד ירושלמי תענית ד, ה, ולאחר מכן במחזור ויטרי, עמ' 712)  – מזמורי התהלים נכנסו אל תפילות החול שנאמרות בכל יום (בפסוקי דזמרה, במזמור "אשרי יושבי ביתך" שבקדושה דסדרא ובמנחה, במזמור שיר של יום ועוד), אל תפילות השבת (בקבלת השבת, בפרק "מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר" שנאמר בסוף תפילת הערבית, בחטיבת פסוקי דזמרה הנרחבת שבשחרית של שבת וכן "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון" שנוסף לפני ברכת המזון), ואל התפילות המיוחדות: הם הבסיס של ההלל שנאמר בראשי חודשים ובמועדים, "ברכי נפשי" נאמר בתפילת ראש חודש, המזמור "לדוד ה' אורי וישעי" נאמר בחודש אלול ועד להושענא רבה, "שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה'" נאמר בעשרת ימי תשובה, "לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה" נאמר בלילי ראש השנה ויום כיפור ו"למנצח לבני קורח מזמור כל העמים תקעו כף" לפני תקיעות השופר. פרקי תהלים שונים הותאמו לשבתות השנה על פי פרשות השבוע ולמועדים וכן לאירועים שונים (עצירת גשמים, ברית, חתונה, לוויה ועוד). בנוסף, מזמורי תהלים נכנסו אל מסורת שירת הבקשות או הולחנו וקיבלו מעמד דומה לזה של פיוטים וזמירות שבת.

יחד עם האמירה הקבועה והציבורית, אמירת תהלים פרטית ואישית הפכה לשכיחה יותר ויותר – כחלק משגרה של אמירת תהלים וקריאת הספר כולו (בימות השבוע, בשבתות), וכחלק מתפילה ספונטנית שאינה קבועה או בעתות צרה, לפי נטיית נפשו של המתפלל.

למזמורי התהלים יוחסו סגולות לתפילה, לרפואה ולהצלה, אם באמירה בציבור ואם באמירה פרטית, אם בקריאת הספר כולו ואם באמירת פרקים מסוימים ממין העניין או כדי לעורר את הנפש לבקשה ולתפילה.

כפי שכתב הרב עובדיה יוסף:

ובאמת שכבר נודעת החשיבות הגדולה והמועילה בקריאת מזמורי תהלים, ואמרו, כל האומר תהלים בכל יום הרי זה כאילו קיים את כל התורה כולה [...] וכל האומר תהלים בכל יום זוכה להיות תחת כסא הכבוד. 'וציצית על כנפי בגדיהם', סופי תיבות: תלים, כי היא מצוה מן המובחר בהשכמה להתעטף בציצית וללמוד תהלים. וכתב השל"ה הקדוש, מי שנפשו חשקה לידבק בו יתברך שמו ובשבחיו, ידבק ללמוד בספר תהלים. ועיין בגמרא (ברכות נז ב) 'הרואה ספר תהלים בחלום יצפה לחסידות'. ולכן יש לומר את פרקי התהלים בנחת ובשירה ובזמרה ובכוונת הלב.

(ילקוט יוסף, השכמת הבוקר – הערות, סימן א)

כך נוצרו מנהגים שונים של אמירת תהלים: קריאה אישית בעתות צרה או תפילה; אמירה משותפת ציבורית וקהילתית – ישנן עדות שבהן נהוג שהקהל קורא יחד את ספר התהלים כולו בתפילת שחרית של שבת, באחרות מקובלת אמירה של פרקי תהלים מסוימים פסוק־פסוק במענה של חזן וקהל בזמן תפילה על חולים או צרות, יש שנוהגים לומר פרקי תהלים לפי אותיות שם הנפטר או הנפטרת באזכרה. ישנם הנוהגים קביעות באמירת התהלים: יש שנהגו לקרוא בכל יום את חלק התהלים של אותו היום, או את הספר כולו, פעם אחת או פעמיים, ואפילו נוצרו חבורות של אומרי תהלים שכאלו (כמו שניתן לראות בשם המשפחה האשכנזי "תהלים זאגער" – אומר/ת תהלים) – מנהג שרווח הן בקרב גברים והן בקרב נשים.

נדמה שההיקף המלא של פרקי התהלים הנאמרים בהקשרים השונים הוא כמאה ושלושים מזמורים, ואפילו בספירה מצומצמת, הכוללת רק את הפרקים שנאמרים בתפילות הקבע, יימצאו כתשעים מזמורים שהם כמעט שלושה מחמשת חלקי הספר.

תהלים כקמע

סגולות ההצלה, הברכה, הרפואה והשמירה של מזמורי התהלים לא יוחדו רק לאמירתם, אלא גם להם עצמם כקמע: אנו מוצאים פרקי תהלים שנכתבו על קלף ונלבשו כקמעות או נתלו בבית, בחנות או מעל ראשה של יולדת. קיימות מסורות של כתיבה צורנית של כמה ממזמורי התהלים, למשל של פרק סז, "למנצח בנגינת מזמור שיר, אלוהים יחננו ויברכנו", שמקובל לכתוב אותו בצורת מנורת שבעת קנים – ציור שנמצא על קירות בתי כנסת ובתים ובסידורים שונים. ספר התהלים נכתב, הועתק ונדפס פעמים רבות בגודל שיאפשר את נשיאתו בכל עת, אם כדי לקרוא בו ולהתפלל מתוכו ואם כבעל ערך בפני עצמו, כסגולה.

כפי שמסכם הרב פרופ' עזרא ציון מלמד:

ספר התהלים עמד אפוא במרכז חייו הרוחניים של כל אדם מישראל [...] וגם בחיי יום יום לוו מזמורי תהלים את האדם: נולד – תלו ממעל למיטתו "שמירה" ובו מזמורי תהלים, חלה – הניח הכהן המברך את ידו על ראשו, ברכו בברכת כהנים וקרא עליו "שיר למעלות", ישב לאכול פתח במזמור, גמר את סעודתו ועמד לברך ברכת המזון פתח במזמור, נשא אשה שרו לכבודו מזמור, נפטר אביו אמרו מזמור לנחמו, נשאוהו בדרכו האחרונה – ליווהו במזמור [...] 
("מקומו של ספר תהלים  בעבודת ה' בכל ימות השנה", דוכן – מאסף למוסיקה יהודית אתנית, ה, עמ' 33–34)

טעמים ונוסח

טעמי ספר התהלים שונים מאלו של יתר ספרי המקרא והם נקראים "טעמי אמ"ת", שכן הם משותפים גם לספר איוב ומשלי (ראשי תיבות: איוב, משלי, תהלים). זוהי מערכת טעמים שונה, הן במשמעותה התחבירית והן בביצועה המוזיקלי שאבד בחלקו, אם כי יש עדות שבהן השתמרו מסורות של קריאת טעמים אלו. מלבד טעמי אמ"ת של הספר, קיימים נוסחי אמירה רבים לפרקי התהלים בכל עדות ישראל כמעט – ובחלק מן המסורות יש כמה וכמה נוסחי אמירה שונים: ישנו נוסח האמירה של פסוקי דזמרה של חול וזה של פסוקי דזמרה של שבת, נוסח אמירה שונה נועד לקבלת שבת (חשבו על המנגינות השונות העולות מבתי הכנסת – החל מהשירה הספרדית־ירושלמית ועד לזו בסגנון קרליבך) ולתפילת מנחה של שבת. ולא הרי אלו כהרי אלו שנשמעות בתפילות הימים הנוראים, המועדים או ההלל. בעדות המזרח ישנו נוסח לאמירת התהלים כולו ובעדות אשכנז קיים נוסח לאמירת פרקי "תהלים לכל עת" או "לעת צרה", ללוויה ולאזכרה וכן מנגינות מיוחדות ל"שיר המעלות" שלפני ברכת המזון לשבתות ולמועדים.

סיכום

שכיחותם של מזמורי התהלים המלווים כל אחד ואחת במעגלי החיים והתפילה השונים, יחד עם המשקל ההיסטורי והאישי של המילים והנוסחים והלחנים שמאירים בהם פנים שונים מצטרפים כולם ואולי מסבירים במשהו את "סוד החיוניות הנצחית" של התהלים ואת "סוד הקשר האינטימי שבינינו ובין הספר הזה, אשר לא נתרופף במשך אלפים בשנים, בחלוף עידן ובהמיר זמנים" כלשונו של פייבל מלצר, מורה, מרצה ופרשן מקרא, בנו של הרב איסר זלמן מלצר (פני ספר תהלים, עמ' 13).

המילים, הלחנים והנוסחים מסייעים להפוך את ה"תהלים" ל"תהלות", מאפשרים לומר את המזמורים כנגד הציבור וכנגד עצמנו – למצוא את עצמנו בתוך כל מזמור ומזמור, כפי שאומר ר' נחמן מברסלב. ואנו, כמו אנשים ונשים רבים לאורך הדורות, יהודים ושאינם יהודים,

הרי גם אנו כמהים להוציא את רוחנו, לבטא את נפשנו במילים אלה עצמן [...]
אין לנו תלונה מרה יותר מאשר 'אלוהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך'.
אין לנו בטוי טוב יותר לזעמנו מהמלים 'שפוך חמתך'.
אין אנו יודעים מלים שתהיינה צרי ללב דוי כמלים 'שבטך ומשענך המה ינחמוני'.
אין אנו יודעים מלים שתנחמנה יותר מהמלים 'הזורעים בדמעה ברינה יקצורו'.
אין עוד בטוי כזה של שמחת הצלה, העולה כשמש מתוך ים של צרות, כמלים 'בערב ילין בכי ולבקר רינה'.
אין לנו תרועת גאון חזקה יותר לגדולתו של אדם כמלים 'ותחסרהו מעט מאלהים'.
אין לנו תפלה חמה יותר מאשר​ 'יענך ה' ביום צרה'.
ואין לנו הבעת אמונים חזקה יותר למולדתנו ולעיר קדשנו מאשר 'אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני'.
(פני ספר תהלים, עמ' 15)

^1. בראשם של כמאה מזמורים בספר מצוין שם המחבר, ואילו בשליש הנוסף הדבר אינו מצוין.