רווקות, עוגת קרם ותפילה

---

בואו נשחק משחק אסוציאציות קצר, מה עולה לכם בראש מול המילה "תפילה"?
אולי טלית? מטפחת? אווירת רצינות, כובד ראש וחובה להיות בשקט? ספרי תורה, סידורים, מילים לא מובנות?
זה ככל הנראה מה שעלה לאמן מאוריצי גוטליב כשצייר את תמונתו המפורסמת והאחרונה בשנת 1878: "יהודים מתפללים בבית הכנסת ביום הכיפורים".
אבל האם זה הכול?

נניח, אם הייתם צריכים להכין תפריט לתפילה, מה הייתם מכניסים שם? איזה טעם היה למילות התפילה? איזה שף הייתם בוחרים לבישול התפילה שלכם למציאת אהבת אמת, או אולי באיזו תבנית הייתם אופים את התפילה לחבוק תינוק בריא?

כל זה נשמע אולי פרוע מִדי, לקוח מאיזו סדנת כתיבה שהרחיקה לכת. אבל אם יורשה לי לומר, לא אני התחלתי. "אזמר בשבחין" הוא פיוט קבלי שחיבר האר"י לסעודה הראשונה של שבת (יום שישי בערב, ליל שבת). הפיוט הוא חלק משלישיית פיוטים לסעודות שבת וזכה לפופולריות רבה בכל קהילות ישראל בלחנים שונים. הפיוט לוקח את תפאורת סעודת ערב שבת: נרות שבת, שולחן, חלות ואפילו האוכל עצמו, והופך כל אחד מהם לסמל ורז קבלי נשגב. ההרגשה קצת מזכירה אולי את הארוחה של עליסה בארץ הפלאות, שבה הכול נראה כל כך מוכר ועם זאת כל כך אחר. מילות השיר מובילות אותנו אל שדה תפוחים ואל חתן וכלה אוהבים, ריחות הדסים, יין, שמן זית, אור מנורות, חיבוקים וסודות. הפיוט אגב, מסיים בהילולת מלאכים קדושים, למקרה שתהיתם.

אזמר בשבחין בביצוע שי צברי

השילוב בין תפילה, אוכל ריחני והשתוקקות לאהבה מופיע גם בשיר מרתק בן זמננו שכתבה יעל גול, משוררת וזואולוגית. בשירהּ[1] בוחרת יעל לתלוש את התפילה מבית הכנסת ולאפשר לה להופיע על מגש העוגות במטבח, בסלסלת הפירות החושנית, בריקוד תפילות-לחמניות ובדהרת סוסים שועטת אשר מה לה ולשעות זמניות.

יעל גול פותחת את שירהּ בהצעת נישואים לתפילה. בלי להתעכב שם או להסביר למה בדיוק היא מתכוונת, היא ממשיכה ומוליכה אותנו אל סבתא סול, ואל גשם סוכריות תפוזים מן השמיים, המתכתב אולי עם תפילות ותחינות הגשם, אך כאן יש רוויה שונה, מתיקות ובעיקר הרבה אהבה. מתיקות זו מתקשרת אל שירו של יהושע סובול "אצלנו בכפר טודרא", שם מופיעות אותיות לשון הקודש בדבש עם ההזמנה המענגת: "חביבי, לקק!". אפשרות לגשת את הקודש ממקום חושני, טועם, מלקק ונהנה. בגיל קצת יותר מאוחר, מטר הסוכריות אל עבר ספר התורה עשוי באופן דומה להביע הזמנה אל בן המצווה להיכנס אל עול תורה ומצוות כמו שנכנסים אל חנות דברי מתיקה.

אולי בעולם הילדי קל יותר לחוות את החיבור אל התפילה כאהבה שמערבת את החושים. הבית השני בשיר שולח אותנו במסעות הזמן וההתבגרות על תפילות מפרש אל אזור חדש, שבו נשמר איפוק מוקפד, שאותו מייצג האב בשתיקתו האפורה. כאן דווקא השתיקה הרצינית שמיוצגת בשערות השֵׂיבה היא שמעלה את התפילות אל־על.

אבל לא כאן בוחרת המשוררת יעל גול לעצור. היא ממשיכה לחפש דרך להינשא לתפילה, כשהבית השלישי מציע אפשרות חדשה. בעולם ההלכה, ראשי התיבות "מגע אש" מרמזים על סדר הברכות שיש לברך על מזון. אך למרות הסדר שהן מבקשות לערוך, הן יוצרות צמד מילים שכולו חוּשניות שאין לשלוט בה, לסדר ולארגן אותה. אולי באופן דומה לכך, יוצרת המשוררת חיבור מבלבל ומפתיע בין מילות התפילה הקדושות שבסידור ובין מאכלים מתוקים, צבעוניים, שמעוררים את החך. אם לרגע נדמה לנו כי כבר יצאנו מטווח התפילה והקדוּשה, הנה דווקא בסיום בית זה מופיעות עשר הספירות והחיבור בין חתן לכלה. מעבר לחיבור הארצי המקודש בין השניים מסמלים הם גם חיבור סימבולי בין הדוד והרעיה, ובספר הזוהר ייחוד מיוחל בין קודשא בריך הוא והשכינה. ממש כמו בפיוט אזמר בשבחין, דווקא האוכל, החך הנהנה, נקשר ישירות אל הנשגב והעליון.

משם כבר טבעי שנמשיך אל שמחת חתונה, חגיגה פרועה ומשוחררת, אל ריקוד פרוע שבו קורץ לנו גם צ'ארלי צ'אפלין, ריקוד שלא בהכרח יסתיים בזמן כך שנגיע לתפילה כי הוא עצמו התפילה. ואולי התפילה היא בכלל תפילה להכנסת עסיסיות, ריח, חושניות וחיים דווקא אל תוך השתיקות האפורות של חלל בית הכנסת.

הנה דברים נהדרים שכתבה יעל גול על השיר:

"כתבתי את השיר בימים שהייתי רווקה וכמובן מאוד רציתי כבר בן זוג ומשפחה, וניסיתי כל מיני דברים ששמעתי עליהם שיכולים לקדם את העניין, ובעיקר תפילות כאלה ואחרות, עד שהמושג תפילה קצת איבד משהו אני חושבת. הייתי עסוקה בזה קצת יותר מדי אולי. ומצד שני בשיר הזה התפילה הפכה למשהו אחר, מין משחק כזה, או איזה שמחה ילדית (שאולי היא דווקא התפילה האמיתית). וגם אם לשמחה הילדית הזאת יש משהו מהתפילה, זה כבר לא היה מודע, וזה היופי של השירה לדעתי. אחד הדברים האהובים עלי בכתיבה היא ההפתעה. יש בשיר משהו שכאילו מגיע אלי.
יש לי אהבה וחיבור מאד גדול לטבע ולבעלי חיים מאז ומתמיד (והיום אני זואולוגית). רוב ההבנה שלי את העולם מגיעה מהטבע ומבעלי חיים, ולכן הכי טבעי בשבילי לתאר מצבים רגשיים באמצעות הטבע."

יעל גול

חָשַׁבְתִּי לְסַפֵּר לָכֶם עַל נִשּׁוּאַי לַתְּפִלָּה
אוֹ עַל מְטַר סֻכָּרִיּוֹת הַתַּפּוּזִים​
שֶׁל סַבְתָּא סוֹל בְּחֵיפָה
גַּם זוֹ אַהֲבָה

בְּמַסְּעוֹת הַזְּמַן
אֲנִי שָׁטָה עַל תְּפִלּוֹת מִפְרָשׂ לְבָנוֹת
בְּעֵינֵי הַתְּכֵלֶת שֶׁל אָבִי
שְׁתִיקוֹת שַׂעֲרוֹתָיו הַמַּאֲפִירוֹת
נִשָּׂאוֹת אֶל עָל

הָעֵצָה שֶׁלּוֹ תְּפִלָּה
אוֹתִיּוֹת אֲפַרְסְקִים עַל נְיַר אוֹפִים
וְאִם אֵין תְּפִלָּה
עוּגַת קְרֶם שׁוֹקוֹלָד
עֶשֶׂר סְפִירוֹת
בְּרֹאשָׁהּ חָתָן כַּלָּה

בּוֹאוּ בּוֹאוּ בַּהֲמוֹנֵיכֶם
אֲנִי מַזְמִינָה אֶתְכֶם לַחְגֹּג עִמִּי
אֶת רִקּוּד תְּפִלּוֹת-לַחְמָנִיּוֹת
הָעֲסִיסִי וְהַתָּמִים
זוּג תַּפּוּזֵי גָ'פָה עַל שְׂפַת יָם תִּיכוֹן

גַּם אִם נַפְלִיג
דּוֹהֲרִים עַל גַּבֵּי תְּפִלּוֹת סוּסִים
לֹא יְכוֹלָה לְהַבְטִיחַ שֶׁנַּגִּיעַ

​להרחבת הדעת והלב:

מאוריצי גוטליב, האיש שצייר את עצמו שלוש פעמים בציור אחד
ד"ר אהרן ארנד, זריקת סוכריות בעלייה לתורה של נער בר מצווה, הדף השבועי של אוניברסיטת בר אילן
"זֶה הוּא מְקוֹם שָׁלוֹם וְאַחְוָה | חָתָן וְכַלָּה יִשְׂמְחוּ" (מתוך: אם ננעלו)לביצוע של עלמ'ס, הרכב נשי אנרגטי
ריקוד הלחמניות של צ'ארלי צ'אפלין

[1] פורסם לראשונה בכתב העת "משיב הרוח" גליון ל"ז, חורף תשע"ב 2011.