מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּיתֵךְ

---

על היכלי – מילים וביצועים

בפעם הראשונה שבה הגעתי לבית סבי לאחר פטירתו אני זוכרת כיצד חיפשתי אחריו בכל החדרים. ידעתי את מותו, כפי שיכולה ילדה לדעת, אך חיפשתי איזו עדות. איזה שינוי. משהו מוצק שניתן למשש. ובאמת, כיצד ניתן למשש היעדר?

בבתי הכנסת בקהילות הספרדיות נהגו בתשעה באב להפשיט את ההיכל מכל קישוט, להוציא ספר תורה ללא שירה, ללא ריקוד, ללא כתר ופאר. בתוך הריק הנפער בלב הקהל – מתחילה קינה שקולה נשי וכאבה שותת. עוד במגילת איכה נשמעת זעקת בת-ציון:

"לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אֲשֶׁר הוֹגָה ה' בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ."

הפסוק כמו נאמר מתוך חזהּּ.

הפיוט "על היכלי", שחיבר ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס, פותח את שרשרת הקינות הספרדיות שלאחר קריאת המגילה, כשהציבור עודנו יושב אבֵל על הקרקע. הקול הדובר בפיוט הוא קול העם שגורש מן הבית שחרב. הצליל החוזר וחורז לאורכו הוא כצליל יללה (וָלַיְלָה, הַהֻלָּלָה, בַּגּוֹלָה, וְאָהֳלָה ועוד). בכיו של העם הנטוש והגולה נקשר בבכי התורה, שכן חורבן הבית – הנו גם חורבנה שלה. אף היא גלתה מביתה ועזבה את מקום משכנה.

לעתים נדמה כי אנו שבויים בתוך עולם הסמלים המוכר בטקסט המסורתי, עד כי קשה לגשת אליו באצבעות חשופות ולקרוא אותו קריאה יחפה. באופן עצוב משהו, הבחירה לקרב את עולם הדימויים הרוחני אל האנושי והידוע לנו, כמו הפכה אותו לקלישאה שמחליקה כמעט באדישות בגרון. אם כן, איך נוכל לפנות אל הפיוט המבקש האזנה של ממש לבכי הפצוע ולמשש את האובדן זה?

המשוררת דליה רביקוביץ לוקחת אותנו במסלול הפוך בשירה "היסטוריה של הפרט". ההזרה שהיא יוצרת מפזרת את האבק על הדימויים המוכרים, על ימות הצום והמספד החקוקים בלוח השנה, ומעירה אותנו לבעתה של נפש אנושית יחידה שמגלה כי ביתה חרב.

היסטוריה של הפרט

דליה רביקוביץ
ליצחק לבני
תֵּשַׁע מִילִים אָמַרְתִּי לְךָ
אַתָּה אָמַרְתָּ כָּכָה וְכָכָה
אַתָּה אָמַרְתָּ: יֵשׁ לָךְ יֶלֶד
יֵשׁ לָךְ זְמָן ויֵשׁ לָךְ שִׁירָה.
סוֹרְגֵי הַחַלּוֹן נֶחְרְתוּ בְּעוֹרִי
לֹא תַאֲמִין שֶׁעָבַרְתִּי אֶת זֶה.
מַמָּשׁ לֹא הָיִיתִי חַיֶּבֶת
לַעֲמוֹד בְּזֶה בְּמוּבָן אֱנוֹשִׁי.
בְּי' בְּטֵבֵת הוּטַל הַמָּצוֹר
בְּי"ז תַּמּוּז הָבְקְעָה הָעִיר
בְּט" בְּאָב נֶחְרַב הַבַּיִת.
בְּכָל אֵלֶּה הָיִיתִי לְבָד.

ההיסטוריה הלאומית נרתמת כאן לטובת המחשת החוויה הפרטית הסובייקטיבית. דרך תהליך המצור – ההסתגרות והבדידות שנגזרו על העיר – משרטטת רביקוביץ בקווים עדינים את הבדידות, את תחושת האין-האונים ואת חוסר המוצא שמאפיינים בית ערב גירושים. הבקעת העיר וכניסתו של האויב ברגל גסה אליה מתורגמת כאן לתא משפחתי בקוע, שסוע ופרוד, שמעין רעידת אדמה מפלגת אותו ופוגעת באחדותו. התחנה האחרונה והקשה מכולן היא כמובן חורבן הבית, כלומר פירוק התא המשפחתי, על תחושת הביטחון וההגנה שהכיל, והצפתו בתחושות אובדן וכיליון. השיר מסיים בבדידות הקשה שחותמת וחופפת על כול.

הפיוט שבו פתחנו, על אף היותו הראשון בסדרת קינות הסופדות את חורבן העם, מסיים דווקא בנימה של תקווה וייחול לימים טובים יותר:

חִזְקוּ עַמִּי מַהֵר אֶבְנֶה דְבִירְכֶם
נָקָם אֶלְבַּשׁ וְאָשִׁיב אֶת שְׁבוּתְכֶם
תּוֹךְ הֵיכָלִי אֶשְׁכּוֹן כְּבַתְּחִלָּה
כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תּוֹרָה וּתְהִלָּה

האל, שנעדר בכל בתי הפיוט הקודמים, מופיע בבית האחרון בפיוט ובטון מנחם ומעורר פונה ומבשר על גאולה קרובה לבוא, שיבה מחודשת הביתה ואיחוד כבתחילה.

לדף הקינה "על היכלי" באתר.

עוד על השיר "היסטוריה של הפרט" – ראו גם כאן, בכתב העת "דעות", של תנועת נאמני תורה ועבודה.