דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

מבוא לקבלת שבת

צוות האתר

03/12/2018

תקציר המאמר

תפילת קבלת השבת כפי שהיא מוכרת לנו היום היא תפילה חדשה יחסית ויוצאת דופן במחזור התפילות של העם היהודי. צורתה הנוכחית עוצבה במידה רבה בקרב חוגי המקובלים בעיר צפת במאה ה־16, אך שורשיה עתיקים . ההשראה לעיצוב טקס קבלת השבת הייתה במנהג פרטי של שני חכמים: רבי חנינא שהיה מתעטף ועומד בערב שבת והיה אומר "בואו ונצא לקראת שבת המלכה", ור' ינאי היה לובש בגדי השבת ואומר "בואי כלה, בואי כלה" (תלמוד בבלי, שבת קיט, א).

לתקציר המלא

שבת היא המתנה הגדולה שהעניקה היהדות לעולם כולו. כבר בתיאור בריאת העולם, היום השביעי שבא לאחר ששת ימי מעשה, מוקדש לשביתה ממלאכה למנוחת הגוף ולמילוי צרכי הנשמה.

מתי נכנסת השבת?

לכאורה התשובה לכך ברורה. ביום שישי מסתכלים ברשימת הזמנים של כניסת השבת לפי שבתות השנה, מדליקים את נרות השבת בשעה הכתובה וזהו הזמן שבו אנו מקבלים על עצמנו את השבת. אבל מי שמסתכל מחוץ לחלון הבית אינו רואה שינוי בין הזמן שקדם להדלקה לזמן שאחריה. לאחר הדלקת הנרות מגיע אט אט זמן הדמדומים. היום פונה, השמש שוקעת וצבעי הלילה מתחילים להתערבב עד לחשכה. המעבר בין היום אל הלילה מתרחש בכל יום, אבל בערב שבת יש לו משמעות שונה.

כניסת השבת מציינת את הכניסה לתוך מרחב זמן אחר, השונה מימות החול. זמן שיש בו נשמה יתרה, קדוּשה ושביתה ממלאכה. חכמי צפת במאה השש עשרה, שחיו במעלה ההר וראו את כל יפי הבריאה פרוש לפניהם, חשו שיש צורך בתפילה חדשה שתלווה את הזמן המיוחד הזה ויצרו את קבלת השבת. באותו הזמן השמש השוקעת במערב נראתה ממש מול עיניהם במלוא הדרה.

לביטוי "קבלת שבת" כמה מובנים: המובן הראשון, לקבל על עצמנו את מצוות השבת, המובן השני, קבלת פנים לשבת שנמשלה למלכה ולכלה. כשם שיוצאים לקבל פני מלכה כשבאה לביקור ופני כלה בחופתה, כך אנחנו יוצאים לקראת השבת. מובן נוסף הוא קבלת מתנת השבת שנתן האל לעולם. תפילה זו התחבבה והתפשטה במהרה בעולם היהודי. היא נכנסה לסידורי התפילה ומרוב חיבה נוספו לה עם השנים עוד תוספות. למרות שתפילה זו אינה מוזכרת בשולחן ערוך (ספר המצוות היהודי), היא נפוצה בכל תפוצות ישראל, ומקיימים אותה בכל כניסת שבת, בכל קהילה יהודית.

חידוש קבלת השבת מבוסס על מנהגם של שני חכמים מהתלמוד

כבר בתקופת התלמוד מופיעים מנהגים ייחודיים של חכמים לעת כניסתה של השבת. הגמרא מספרת על האמורא רבי חנינא שהיה מתעטף ועומד בערב שבת והיה אומר "בואו ונצא לקראת שבת המלכה", ועל ר' ינאי נאמר שהיה לובש בגדי השבת ואומר "בואי כלה, בואי כלה" (תלמוד בבלי, שבת קיט, א). בעת שביקש ר' שלמה אלקבץ לייסד את פיוט "לכה דודי" לקבלת השבת, פנה לקבל השראה מתיאורי מנהגיהם של חכמים אלו, והדהד את מילותיהם בתוך הפיוט.

 

התפתחות קבלת השבת במהלך הדורות

בתחילה, בימים קדומים, לאחר הדלקת הנרות בערב שבת הלכו המתפללים לבית הכנסת לתפילת ערבית, שלא הייתה שונה בהרבה מתפילת ערבית של ימות החול. לא היו לפניה תפילות ומזמורים מיוחדים המיועדים לקבלת השבת.

במאה התשיעית מופיע מנהג אמירת בַּמֶּה מַדְלִיקִין, הפרק השני במשנה במסכת שבת, העוסק בשמנים ופתילות הראויים וכשרים להדלקת נרות ובהכנות בבית בערב שבת עם חשכה. במאות הי"ב־י"ג החל מנהג קדום של אמירת מזמורי תהלים מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת (מזמור צב בתהלים) והמזמור שאחריו ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵשׁ (מזמור צג) לפני תפילת ערבית בליל שבת. יש לציין כי עד היום נתפסים מזמורים אלו בקהילות התימנים כחלק מתפילת ערבית של שבת.

מנהג קדום נוסף הוא קבלת השבת בשמחה ובשירה: "כשהוא נכנס אנו מקבלים אותו בשירה ובזמרה, שנאמר: מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת" (שוחר טוב צב, ג). במאה הט"ו כותב ר' עובדיה מברטנורה באגרת ששלח לאביו מירושלים: "המנהג בכל ארץ ישמעאל ליהודים, בערב שבת [...] באים כולם לבית הכנסת [...] ומתחילים בשירים ותושבחות."

 

התגבשות קבלת השבת בצפת במאה ה-16

רק במאה הט"ז התגבש בצפת מנהג קבלת השבת במזמורים ובפיוט. בערב שבת היו האר"י (ר' יצחק לוריא, 1534–1572) ותלמידיו לובשים בגדי לבן, אומרים זה לזה: "בואו ונצא לקראת כלה", ויוצאים לשדה לקבל את פני השבת, כפי שהיה נהוג עוד קודם לכן בצפת. האר"י ותלמידיו נהגו ללוות רגעים אלו במזמורי תהלים, בשירה ובקריאה "בואי כלה, בואי כלה, שבת מלכתא" (שבת המלכה).

במקביל למנהגו של האר"י, מנהגו של הרמ"ק (ר' משה קורדוברו, 1522–1570) היה לקבל את השבת באמירת חמישה מזמורי תהלים (צה–צט) ולאחריהם מזמור כט, מִזְמוֹר לְדָוִד הָבוּ לַה' בְּנֵי אֵלִים. הרמ"ק סבר, לעומת האר"י, שיש לקבל את השבת בבית הכנסת.

לב קבלת השבת הוא הפיוט לְכָה דוֹדִי שחיבר באותו זמן בצפת ר' שלמה אלקבץ (רבו וגיסו של הרמ"ק, 1505–1584 לערך). חכמים בחרו לשבץ במרכז התפילה את השירה, שבמהלכה מתרחש המעבר בין חול לקודש. כשמתחילים לשיר את הפיוט עדיין נמצאים בימות החול, וכשמגיעים לבית האחרון הפותח במילים "בואי בשלום" מסתובבים כדי לקבל את פני השבת ואומרים "בואי כלה שבת מלכתא". שירת הפיוט לְכָה דוֹדִי כבשה את הלבבות, וחיש מהר התפשט המנהג לכל קהילות ישראל.

 

התפשטות קבלת השבת ואמירתה בליווי כלי נגינה

מצפת התפשט המנהג להרבות זמרה בקבלת השבת, עד אשר התחילו להשתמש בכלי זמר לקבלת שבת בבית הכנסת, טרם זמן כניסתה של השבת. המנהג הזה היה מפורסם ומקובל באירופה בסוף המאה הי"ז: "[...] ולכן קבלת שבת הוא בשמחה גדולה ובשירים נעימים ובכמה קהלות מקבלים השבת בבית הכנסת בכלי זמר עם המנגנים ומשוררים יחד, ונאסר לנו העצבות בשבת." ועוד בסוף המאה הי"ח נהגו כמה קהלות לקבל שבת בנגינה, כעדות ר' הירץ שייאר ממגנצא: "בק"ק פראג... תשעה בתי כנסיות ובגדולה שבהם נהגו לזמר ולקבל שבת בכלי זמר, ורק עד בואי בשלום... בימים קדמונים היו נוהגים בקהלתינו... לקבל שבת בבית הכנסת... בכלי זמר" (מתוך מאמרו של האתנומוזיקולוג א.י. אידלזון, הנגינה החסידית, ספר השנה ליהודי אמריקה, ניו יורק תרצ"א).

 

קבלת השבת במנהגים השונים

בשל ההתגבשות המאוחרת של קבלת השבת, נוצר גיוון רב בתפילות קבלת השבת במסורות השונות. ניתן לומר כי גרעין בסיסי של קבלת השבת הוא מקבץ מזמורי תהלים, הפיוט לכה דודי, במה מדליקין ומזמור שיר ליום השבת, ובמסורות שונות נוספו לפני, אחרי ובמהלך קבלת שבת מרכיבים שונים: אמירת שיר השירים, אמירת הפיוטים ידיד נפש, אנא בכוח, אמירת הקטע מן הזוהר "כגוונא" ועוד.

מזמורי התהלים – יש שאומרים את כל ששת המזמורים, כל מזמור מכוון כנגד יום בשבוע, ובעצם יש כאן תהליך הדרגתי של פרידה מהשבוע החולף. במסורות הספרדים מוסיפים לששת המזמורים גם את המזמור העוקב להם מִזְמוֹר לְתוֹדָה (מזמור ק בתהלים) כדי להשלים לשבע, כמספר ימות השבוע. יש מסורות שמתחילות את קבלת השבת במזמור כט, שכן במזמור זה יש שבעה קולות שאמרם דוד המלך כנגד שבעת ימי השבוע.

בַּמֶּה מַדְלִיקִין – יש הבדלים במיקומו בקבלת השבת – המקדימים אומרים לפני תפילת מנחה, המאחרים אומרים בסוף קבלת השבת, יש שאומרים לפני הפיוט לְכָה דוֹדִי ויש שאומרים לאחריו. המסורת האשכנזית חסידית החליפה פרק זה בקטע הזוהר כְּגַוְנָא.

שִׁיר הַשִּׁירִים – מסורות רבות הקדימו לקבלת השבת את קריאת מגילת שִׁיר הַשִּׁירִים. זמן בין השמשות של ערב שבת הוא זמן הגעגוע והערגה לשבת הכלה, שעומדת להגיע ולהתאחד עם החתן שהוא הדימוי לעם ישראל ולקב"ה. השבת היא זמן האהבה והאיחוד בין בני הזוג. מגילת שיר השירים היא שיר האהבה התמידי בין הדוד לרעיה וקריאתה בזמן זה מעוררת את האהבה לקראת איחוד זה.

ידיד נפש – פיוט זה נתחבר בידי רבי אלעזר אזכרי בצפת במאה השש עשרה, אותו המרחב שבו התעצבה קבלת השבת. בכתב היד הוסיף המחבר כותרת מעל הפיוט: "בקשה על היחוד וחשק האהבה". פיוט זה מלא אהבה לאלוהים, המכונה בו בשמות חיבה רבים בידי האוהב, אשר נפשו חולה באהבתו. בשנות החמישים של המאה הקודמת הנהיגו בקיבוץ הדתי לאומרו לפני קבלת השבת במנגינה המוכרת. מעט שנים לאחר מכן התפשט המנהג לכל קהילות אשכנז, והפך חלק בלתי נפרד מקבלת השבת בהן ואף מעבר להן.

אנא בכוח – פיוט שנאמר לאחר מזמורי התהלים. תפילה קדומה זו מיוחסת לר' נחוניא בן הקנה, תנא בן המאה הראשונה לספירה. הטקסט בנוי משבעה פסוקים, שבכל אחד מהם שש מילים, כך שבסך הכל יש ארבעים ושתיים מילים, אשר ראשי התיבות שלהן הן האותיות של שם בן מ"ב – אחד משמותיו הנסתרים של הקב"ה. שם זה נתפס כמעין צופן סודי המסוגל לפתוח את מקור השפע האלוהי המקיים את ישראל ואת העולם כולו. בשל משמעותו, השתבץ הפיוט בתפילות ובמעמדים בעלי אופי קבלי.

מזמור שיר ליום השבת – מזמור צב בתהלים נאמר לאחר שירת לכה דודי המסתיימת בהזמנת הכלה:  בּוֹאִי כַלָּה שַׁבָּת מַלְכְּתָא. יש מסורות בהן לאחר שירה זו ולפני אמירת המזמור הגבאי מכריז: "ברוך המנחיל מנוחה לעמו ישראל ביום שבת קודש". מיד כשאנחנו מקבלים את השבת, אנחנו אומרים ושרים מזמור זה לכבוד השבת שנכנסה.

במסורות אשכנזיות מודגש החידוש שבתפילה זו בכך שהחזן עומד במהלכה בימה של קריאת התורה ולא בתיבת החזן, ובכך שגם ילדים קטנים רשאים להובילה כשליחי ציבור. במסורות אלו התפתח בעשורים האחרונים "נוסח קרליבך", שבו קבלת השבת מלווה בשירה ובריקודים נלהבים של מזמורי התהלים ולכה דודי, לפי ניגוניו של ר' שלמה קרליבך.

 

צורות שונות וחדשות של קבלת שבת בימינו

בשנים האחרונות קהילות מזרמים שונים וממרחבי ההתחדשות היהודית הוסיפו שירה עברית למזמורי קבלת השבת המסורתיים. שירים כגון: "שבת המלכה" של חיים נחמן ביאליק, "ניגונים" של פניה ברגשטיין, "ירדה השבת" של יהושע רבינוב ו"למדני אלוהי", של לאה גולדברג הופכים להיות חלק ממזמורי קבלת השבת. לפיוט "לכה דודי" מותאמים לחנים ישראליים, ראשי קהילת "בית תפילה ישראלי" בתל אביב אף הזמינו מהמוסיקאי שלמה גרוניך לחנים חדשים לקבלת השבת. במשך חודשי הקיץ הם מקיימים קבלת שבת בנמל תל אביב, שאליה מגיע קהל גדול שאינו רגיל להגיע לבתי הכנסת. תפילת קבלת השבת של מקובלי צפת מקבלת פנים חדשות ושונות, ודווקא משום שאינה תפילת חובה אלא נובעת מתוך געגוע הלב, היא הולכת והופכת לנחלת רבים.

 

בכל מסורת שתבחרו תופיע קבלת השבת ברצף הנהוג באותה המסורת ובמנגינות המיוחדות לה.

 

 

 

 

לקריאה נוספת ולהרחבה:

 

•           יצחק יוסף כהן, 'סדר קבלת שבת ופזמון לכה דודי' בתוך ספרו מקורות וקורות, ירושלים תשמ"ב, עמוד 106-74.

•           ראובן קימלמן, 'לכה דודי' וקבלת שבת, מאגנס תשס"ג, בעיקר בפרק ראשון.

•           משה חלמיש, הנהגות קבליות בשבת, הוצאת אורחות, תשס"ו, בעיקר עמ' 251-189.

​