דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

הפיוט מהו? הגדרות ותולדות (חלק ב')

אפרים חזן

11/12/2018

תקציר המאמר

המאמר שלפנינו (חלק א' וחלק ב') סוקר את התפתחותו של הפיוט העברי, למן הפיוט הקדום בארץ ישראל במאות השלישית והרביעית לספירה על מאפייניו השונים והדומים בכל תקופה ותקופה. אנו "נוסעים בזמן" תקופה של קרוב לאלף ושמונה מאות שנה ועוצרים בתחנות השונות של מרכזי הפיוט בהיסטוריה היהודית: בבל, ספרד, איטליה, אשכנז וצרפת, צפון ספרד ודרום ספרד, צפת וצפון אפריקה, חאלב וטורקיה. לאורכו של המסע אנו פוגשים את דמויותיהם של הפייטנים בני כל הדורות, מהפייטן עלום השם לפני קרוב לאלפיים שנה, דרך יניי, הקליר, ר' פנחס מכפרא, עבור דרך ר' סעדיה גאון, דונש בן לברט וגדולי פייטני ספרד, הלא הם ר' שלמה אבן גבירול, ר' יהודה הלוי, ר' אברהם אבן עזרא.

לתקציר המלא

​​​​​חלק ב': שלוחות השירה הספרדית

(לחלק א' של המאמר, תח​נות 1-7)​

תחנה שמינית: ר' ישראל נג'ארה וחבריו  

במאה השש עשרה זכתה הקהילה היהודית בצפת לפריחה עצומה ולתקופת זוהר בת חמישים שנה. בתקופה זו פרחו תעשיית האריגים ומלאכת עשיית צמר והמסחר בהם. בצד זה עסקו תושבי צפת גם בשאר ענפי המסחר והחרושת וכן בחלפנות ובהלוואת כספים. בכפרים בסביבות צפת עסקו יהודים בגידולים חקלאיים ובגידולי גפנים, זאת נוסף על עיסוקים שונים שקהילה יהודית נזקקת להם, כגון מלמדים, חזנים, שוחטים וכיו"ב.

 ​

מיקומה של צפת, הנוף המרהיב הנשקף ממנה, ובעיקר קרבתה למירון, מקום קבורתו של רבי שמעון בר יוחאי, גבורו של ספר הזוהר, הפכו את צפת למרכז רוחני בתורת הנגלה ובתורת הנסתר. תרומה מכרעת תרמה צפת להתפתחות הקבלה, אך יש לזכור כי גם ה'שולחן ערוך' לרבי יוסף קארו הוא יצירה צפתית של אותם ימים. מגדולי ישראל שחיו בצפת בעת ההיא נזכיר את רבי יוסף קארו, רבי משה קורדוברו, רבי יצחק לוריא הוא האר"י הקדוש, רבי חיים ויטל, רבי יעקב בירב יוזם חידוש הסמיכה בארץ ישראל, רבי שלמה אלקבץ, ועוד. המקובלים הצפתים פעלו בחבורות שקיבלו עליהן הנהגות  קבליות מיוחדות, אחת מחבורות אלה היא למשל חברת 'סוכת שלום', מיסודו של רבי אלעזר אזכרי בעל 'ספר חרדים', ומחברו של הפיוט המפורסם 'יְדִיד נֶפֶשׁ', פיוט רווי געגועים וכיסופים ואהבת ה', ואפילו הסימן בשיר הוא צירוף של אותיות שם ה' -  ה-ו-י-ה.

 

פיוט ידוע אחר שנכתב על דרך הקבלה וחכמת הנסתר הוא הפיוט 'לְכָה דוֹדִי' לרבי שלמה אלקבץ. הפיוט קשור במנהגם של מקובלי צפת לצאת לשדה, כשהם לבושים בגדי לבן לקבל את  פני הכלה, שבת המלכה.

 

אל תוך עולמה הקסום של צפת נולד רבי ישראל נג'ארה (1550-1625), גדול הפייטנים מאז שירת תור הזהב בספרד, הוגה דעות ופרשן. מלבד צפת שהה ר"י נג'ארה גם בדמשק, ובמשך תקופה ארוכה שימש שם בתפקיד של חזן וסופר הקהל.

 

רבי ישראל היה משורר פורה ביותר, ומאות משיריו נפוצו במהירות רבה בקרב כל עדות המזרח וצפון אפריקה. אין לך קובץ פיוטים מזרחי שאין בו כמה עשרות משיריו של ר"י נג'ארה, ולא בכדי נאמר עליו 'לא קם בישראל כישראל'. כבר בשנת שמ"ז (1587) נדפס בצפת ספר שיריו הראשון 'זמירות ישראל', אחד מששת הספרים היחידים שנדפסו בדפוס זה, והוא היום ספר יקר המציאות. בשנת תש"ו יצא הספר בתל אביב במהדורת י' פריס חורב. לספר שלושה חלקים: א. עולת התמיד ובו תפילות ושירים שונים; ב. עולת השבת ובו שירים ותפילות לשבתות השנה; ג. עולת החודש ובו שירים ותפילות לראשי חדשים ולמועדי השנה. השיר הידוע 'יָהּ רִבּוֹן עָלַם וְעַלְמַיָּא' כלול בחלק עולת התמיד. הוא לא נכתב כשיר לשבת, במשך הזמן שולב בין הזמירות לשבת. בסידורי הספרדים מצוי שיר זה בין שירי הבקשות הנאמרים לקראת התפילה.

 

 

 

עמוד השער של "זמירות ישראל", ר' ישראל נג'ארה, שנ"ט-ש"ס-1599-1600

 

באדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי

 

על 'זמירות ישראל' אומר רבי ישראל עצמו: 'בלבי צפנתי אמרת פנת יקרת ספר זמירות ישראל ובו כלולות תפילות ותהלות לאל שמתיו לראש לכל דברי שירי ונאומי בעבור היותם הודאות לצור שוכן מרומי אלה הם מימי והמה לחמי לחם ביתי לכלכל שיבתי...'. ספר שיריו 'שארית ישראל' הכולל את השירים שנכתבו אחרי הדפסת 'זמירות ישראל' לא נדפס במלואו ורק חלקים ממנו נדפסו פה ושם. פרופ' א' מירסקי המנוח ההדיר כמאה וארבעים פיוטים מתוכו ופירשם בהרחבה, ופרסמם בבמות שונות.

 

כאמור זכו שירי נג'ארה לתפוצה רבה ולהתקבלות מוחלטת בקרב קהילות ישראל, כמו למשל הפיוטים 'יְדִידִי רוֹעִי מְקִימִי''יִהְיוּ כְמוץ', 'יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל', 'יְמוֹתַי קַלּוּ כִּצְבָאוֹת', 'אָנָּא הוֹשַׁע' ועוד ועוד. 

 

 

תחנה תשיעית: השירה העברית בצפון אפריקה

 

כבר הזכרנו את השינויים שחלו בסוגי השיר בתקופה המאוחרת. מקומות היעד לקביעת פיוטים בתפילה סגורים היו ברובם משום חשש הֶפְסֵק בתפילה, והפיוטים 'חיפשו' להם יעדים שנראו מותרים לכניסתם. בוודאי אין חידושי הסוגים והשימוש בסוגים מסורתיים מצטמצמים בפיוטי בית הכנסת בלבד. את תחומי הסוגים בשירת צפון אפריקה יש לראות בארבעה מעגלים או מחזורים: 

א.   מעגל התפילה, הכולל את הפיוטים הנכתבים כדי לשרת את עבודת בית הכנסת. אלה אינם באים, כמובן, בתוך התפילה ממש אלא בפתיחות ובהפסקות (הפיוטים סביב תפילת 'נשמת', פיוטים לקריאת התורה וכדומה), או באירועים דתיים הנערכים סביב בית הכנסת (שירת הבקשות, שירים לסיום מסכת וכדומה).

 

ב.   מעגל השנה, הכולל פיוטים הנכתבים לשבתות ולמועדים, ומהם רבים המשתלבים בדרך הטבע במעגל הקודם - מועד מועד ופיוטיו, מאלול ועד תשעה באב וט"ו באב.

 

ג.    מעגל חיי האדם, הכולל פיוטים ושירים למאורעות שונים בחיי האדם, מן הלידה ועד המוות: פיוטים להולדת הבן, להולדת הבת, לפדיון הבן, לבר מצווה וכו'.

 

ד.   מעגל היחיד והחברה, הכולל שירים לרגל אירועים שונים בחיי הפרט ובחיי הכלל: שירים היסטוריים, שירים לכבוד מינוי, לרגל מחלה, לרגל מסע, שירים בשבחי צדיקים וכיוצא באלה. בתוך מעגל זה יש לכלול גם את השירים הלא מרובים במתכונת שירת החול הספרדית על פי סוגיה המסורתיים או בשינויים.

 

בכל המעגלים האלה מגוונים פייטני צפון אפריקה גיווני תוכן וצורה בהחזיקם במסורת השיר הספרדית ובמתפתח ממנה. 

אם נבוא לסכם את תולדות השירה העברית בצפון אפריקה נמצא כי היו בהן חמש תקופות מרכזיות:

 

א.   התקופה הקדומה (המאה העשירית) שבה כתבו פייטנים בסגנון הפיוט הקדום (ר' יהודה אבן קורייש, יעקב בן דונש, אדונים בן נסים).

 

ב.   התקופה המקבילה לשירת ספרד - בתקופה זו יש לראות את ספרד ואת צפון אפריקה כמרכז אחד. ראשוני המשוררים הספרדיים, דונש בן לברט ויצחק אבן כלפון, הם ילידי צפון אפריקה (המאה העשירית והמאה האחת עשרה); משוררים כמו יהודה אבן עבאס, נחום המערבי ויהודה בן דראע, שפעלו בהמשך התקופה הספרדית (מאות שתים עשרה-חמש עשרה) הם דוגמאות בלבד למרכז שירה גדול שנבלע בתוך המרכז הספרדי.

 

ג.    התקופה שלאחר גירוש ספרד - המגורשים המגיעים לצפון אפריקה נותנים תנופה לשירה ולכלל לימודי היהדות. כך מגיעים הריב"ש והרשב"ץ לאלג'יריה, ר' סעדיה אבן דנאן למרוקו, ר' אברהם בן בקראט הלוי לתוניס ורבי שמעון לביא לטריפולי, כן בני המגורשים כגון יצחק מנדיל אבי זמרה באלג'יריה.

 

ד.   המאות השבע עשרה והשמונה עשרה - משוררי תקופה זו מושפעים משירת רבי ישראל נג'ארה ומתורת הקבלה, והם עיקרה של השירה העברית בצפון אפריקה: רבי יעקב אבן צורר' דוד חסין במרוקו, ר' פארג'י שוואט ור' אליהו סדבון בתוניס, ר' מוסה בוג'נאח בלוב ור' סעדיה שוראקי באלג'יריה הם הבסיס והתשתית. שיריהם ממלאים את קבצי השירה והפיוט, ופיוטיהם מושרים וחיים עמנו עד ימינו אלה.

 

המאה התשע עשרה והמאה העשרים - בחלקם המשיכו המשוררים בני תקופה זו בשגרת השירה שקדמה להם ובחלקם חידשו צורות ותכנים בשירתם, כגון ר' דוד קיים מעורכי הקובץ "שיר ידידות" ולפניו ר' רפאל משה אלבאז. לימינו אלה ממש אנו מגיעים עם שירתם של ר' יצחק מרעלי מאלג'יר, ר' דוד ברדה מתוניס ר' דוד בוזגלו ממרוקו, שירה רבת פנים וגוונים, שבחלקה עוסקת באירועים הקשורים במדינת ישראל, במלחמותיה ובמאבקיה בשנים האחרונות.

 

 

 

תחנה עשירית: השירה העברית בתימן[3]

 

ראשיתה של שירת תימן לוטה בערפל. השירים הראשונים שהגיעו אלינו הם מראשית המאה ה-14. אין תשובה ברורה אם עד אז ניזונו משירתם של אחרים, או שגם בתוכם התפתחה שירה משלהם, שאבדה עקב הטלטולים והנדודים שעברו עליהם, אבל יש להניח שבעקבות פיוטי בבל ור' סעדיה גאון, שנתקבלו למחזור התימני, חיברו יהודי תימן שירים לצורכיהם ולצורכי התפילה, אלא שיצירות אחרונות דחו את הראשונות והללו נשתקעו ונעלמו. במחזורי תימן מן המאה ה-15 כלולים פיוטים ואף שירי חול מפרי עטם של מחברים תימנים, בתבניתם ובתוכנם של שירי ספרד.  המאה ה-16 מצוינת בהופעתו של איש המסעות ר' זכריה אלצ'הארי, שנודע בחיבורו ספר המוסר. במאה ה-17 קמה חבורת משוררים מבני משתא (יוסף בן ישראל, שלום שבזי ובנו שמעון) שעיצבו את שירת תימן והעמידו את דמותה וצביונה לדורות. הם גילמו בשירתם את כל מאוויה וכיסופיה של גלות תימן. את סבלותיה ואת חזון גאולתה. ר' שלם שבזי נעשה משוררה הלאומי של יהדות תימן.

 

שירת תימן היא יצירת בת של שירת ספרד. שירתה של יהדות ספרד נודעה והגיעה לתימן סמוך ליצירתה, וכבשה לעצמה מקום נכבד בחיי הרוח והיצירה של יהודי תימן. הפיוט הספרדי שלט שלטון בלי מצרים במחזור יהודי תימן, ודחה מפניו לא רק את הפיוט הבבלי אלא אפילו את הפיוט התימני. כך היתה שירת תימן בראשיתה מעין המשך לשירת ספרד: בתוכנה, בלשונה, במשקליה ובצורותיה. בתקופה זו הצטיינה השירה התימנית בטבעיותה, בפשטותה ובנושאיה החילוניים. משורריה הבולטים הם ר' אברהם בן חלפון (מאה 14)  ור' זכריה אלצ'הארי (מאה 16). במרוצת הדורות הפכה שירת החול מיעוט מבוטל בשירת תימן. שירת ספרד ורישומיה ניכרים בשירת תימן גם בדרכים אחרות: בפתיחות שירים המועתקות משירי ספרד; בשאילת בתי שיר שלמים ובחיבור שירי מענה. יותר מכל בולטת ההשפעה בשאילת שירים שלמים וייסוד בתי שיר חדשים על גבם, כשהללו משמשים להם יסודות ונדבכים.

 

מן המאה ה-16 ואילך פחתה והלכה השפעתה של השירה הספרדית ותחתיה באה השפעת שירת מקובלי צפת. מכאן ואילך עברה השירה לממלכת הקבלה והמסתורין, וכך נשארה עד ימינו. בתקופה זו חתומה השירה בחותם השפעתו של ר' ישראל נג'ארה

שירת תימן משופעת בעניינים עמוקים, סתומים וקשים. רוב שיריה נתחברו בעברית-ערבית ואף בערבית טהורה ורק מיעוטם בעברית או בעברית-ארמית. סגנונה העברי של שירת תימן אינו הסגנון המקראי של שירת ספרד אלא לשון חז"ל והמדרש. אבחנה ברורה קיימת בשירת תימן בין השירים הקרויים "פיוטים" ובין שירים הקרויים "זמירות ותשבחות". מצד התוכן היו כולם שירי קודש. האבחנה היא פונקציונאלית - השירים שנועדו לאמירה בתפילה ובבית הכנסת נקראו "פיוטים" ומקומם היה ב"תכלאל", מחזור התפילה ואלו ששימשו לזמרה בשבתות, חגים ושמחות קרויים "זמירות ותשבחות" וקובצו ב"דיוואן". 

שירת בני תימן המצוינת בקווי יחוד תימניים, היא בעיקר זו של המאה ה-17 ואילך, אשר ראשי המדברים בה הם בני משפחת משתא - יוסף ושלום שבזי בתקופה זו עקרה השירה מן החול אל הקודש ומן הנוף הזר אל מקור ישראל. 

נושאי השירה:

 

גלות וגאולה, כיסופים לציון, יום דין לאויבי ישראל.  

שירים היסטוריים - על אבות האומה, יציאת מצרים.

 

תוכחה ומוסר - פנייה של המשורר אל נפשו, הידבקות במידות טובות, הגוף והנשמה, חטאים ועוונות, העולם הבא. 

קבלה וסימבוליקה.

 

תורה וחכמה - שירי דינים והלכות, שירי שבח לגדולים בתורה ולתורה. 

אהבה וידידות - שירים לכבוד ידידים ורעים.

 

חידות וויכוחים - בשני נושאי חול אלו לא פסקה רציפות היצירה בכל תקופותיה של שירת תימן.

 

 

 

תחנה אחת עשרה: השירה העברית בתורכיה - שירת המפטירים

 

שירת הקודש העברית הספרדית בקיסרות העות'מאנית אחרי ר' ישראל נג'ארה כמעט ואינה מוכרת משלוש סיבות עיקריות: האחת, רובה גנוזה בכתבי יד ומעט ממנה חבוי בקבצים של בקשות ופזמונים בלתי מדויקים; שנית, קשה ביותר לזהות את מחברי השירים ולברר פרטים ביוגראפיים אודותיהם; שלישית, חוקרים מעריכים שירה זו כירודה באיכותה וכבלתי ראויה לעיון ומשום כך לא זכתה לעיון רציני.

 

על רקע עליית חשיבותה של המוסיקה בתחום שירת הקודש, מופיעים ספרי שירים חדשים בתורכיה ובסביבתה. ספרים אלה כוללים פיוטים ובקשות המעידים על עושר השירה העברית בתקופה זו. חשיבות הקבצים החדשים היא לא רק בהיותם במה ליצירת שירים חדשים ולעלייתם של משוררים שפעלו ברוח החדשה של הקבלה והמגע התרבותי עם הסביבה החדשה, אלא גם במבנה החדש של ספר השירים המשקף את עליית חשיבותה של המוסיקה. ספרי השירים פותחים בהקדמה של מחבר השירים או עורך הספר. בכותרות השירים כלולה הדרכה מוסיקלית: שם המקאם והשמות הלועזיים של השירים שלפי מנגינותיהם יש לשיר את השירים. 

כל כתבי היד של שירת קודש מן המאות הט"ז-י"ט מסודרים לפי המקאמים התורכיים, בתבנית שקבע ר' ישראל נג'ארה בספרו 'זמירות ישראל' ועוד יותר ב'שארית ישראל' שלא ראה אור אך השפיע רבות על תלמידיו-ממשיכיו בארץ ישראל, בסוריה, בתורכיה וביוון. לכל שיר כותרת ובה פרטים כגון שם הלחן התורכי, הערבי או הספרדי עליו מיוסד הפיוט, שם הסוגה המוסיקלית התורכית, ושם התבנית המקצבית עליה מושתת השיר (אוסול). לפעמים נמצא בכתבי היד העבריים את שמות המלחינים התורכיים שחיברו את הלחנים עליהם מבוססים הפיוטים.

 

 

 

 

 

כותרת השיר "רוני יעלה", ובה מצוינים המסורת המוסיקלית (ערבית) והמקאם (סיגייא)

 

 מתוך "זמירות ישראל", ר' ישראל נג'ארה, שנ"ט-ש"סבאדיבות בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי 

 

שירת "המפטירים" התורכית - שירת הקודש העברית הספרדית  - נכתבה והושרה בקיסרות העות'מאנית ע"י תלמידיו וממשיכי דרכו של ר' ישראל נג'ארה. מקהלות המפטירים פעלו החל מהמאה ה-18 בעיר אדירנה (אדרינופול) ולאחר מכן (ועד היום) באיסטנבול. הרפרטואר, שהושר בשבתות, סודר לפי המקאמים התורכיים, כאשר המוסיקה וסגנון השירה מתבססים על המוסיקה התורכית הקלאסית והמוסיקה הסופית.

 

מגדולי המשוררים בתורכיה במאה הי"ז נציין את אבטליון ב"ר מרדכי דויק, שהפיץ את השירה העברית החדשה מבית מדרשו של ר' ישראל נג'ארה וייסד את התשתית למקהלת ה'מפטירים' שהייתה מופקדת על ביצוע הפיוטים. הוא גם עמד בקשרים עם המיסטיקנים המוסלמים, הדרווישים המחוללים ממנזר המוולוי. שירי אבטליון מקובצים בספר 'חדשים לבקרים' אשר שרד בהעתקים מועטים בכתב יד. 

 

 

תחנה שתים עשרה: השירה העברית בחאלב - צמיחת שירת הבקשות

 

אין בידינו ידיעות ברורות לגבי היצירה הפואטית בחאלב לפני גירוש ספרד. חאלב נמנתה על המקומות החשובים, כמו קושטא, איזמיר ואדרניאנופול, שבהם התיישבו מגורשי ספרד. בחאלב לא השתלטו שפת הלדינו ותרבות הלדינו על התרבות המקומית כפי שקרה במקומות שונים ביוון, בתורכיה, ואף בצפון אפריקה ובארץ ישראל. ייתכן שהסיבות לכך הן מספרם הקטן יחסית של מגורשי ספרד שהגיעו לחאלב וחוזקה של קהילת ה"מוסתערבים", הקהילה החאלבית בעלת המסורת והשורשים העתיקים. בין מגורשי ספרד שהגיעו לחאלב היו תלמידי חכמים מובהקים שהקימו קהילה משלהם, אך השתתפו במוסדות הכלליים עם ה"מוסתערבים". בהדרגה נעשו הספרדים למשפיעים הרוחניים בחלב וחכמי העיר הבולטים יצאו מהם. המוסתערבים והספרדים התמזגו בהדרגה, אבל השוני ביניהם מבחינת התפילה, האירוסין ומנהגי החגים נותר בעינו. הקשרים בין יהודי חאלב לבין הישוב בארץ ישראל היו אמיצים, והשפעת מקובלי צפת על הקהילה היתה רבה. 

בהשפעת הקבלה נוצרו מסגרות חדשות, בעיקר תיקון חצות, שירת הבקשות וסעודות השבת והמועדים בהם שרו פיוטים חדשים ליריים ומלאי רגש. נוסף לכך, בעקבות השינויים החברתיים שחלו בקהילות היהודיות במזרח תחת שלטון האימפריה העות'מאנית, התקרבו מגורשי ספרד לתרבות המקומית. השירה העממית והמוסיקה האמנותית שבסביבתם נעשו למקור השראה למשוררים ולמוסיקאים היהודים. 

האופי והסגנון החדש של השירה העברית תאמו את המציאות החברתית לאחר הגירוש ואת ערכיה הרוחניים והאסתטיים של היהדות במזרח. השירה הזו לא חששה מלקבל על עצמה את גישתה המקלה של השירה העממית על כל מרכיביה, תוך שהיא מתנערת מן הכתיבה על פי כלליה של השירה הערבית הקלאסית, שנתפסה בשעתה כמופת הראוי לחקותו כפי שהוא. כללים אלה התייחסו לרטוריקה, לשון, מבנה, חריזה ומשקל. לא היתה עוד הבחנה בין שירת חול לשירת קודש. השירה היתה כולה קודש על פי טיבה ותוכנה, שירה דתית מובהקת, העוסקת ביחס שבין אדם לאלוהים, ועוד יותר בין כנסת ישראל לאלוהיה ומעמדה בין האומות.

 

כך נוצרה שירת הבקשות שנטלו בה חלק כל בני הקהילה, ולא רק הפייטנים ובני חוגם. בקשות אלו לא הוקראו או דוקלמו על פי כלליה של  שיטה לשונית שתכליתה להדגיש את המשקל הממושקל, אלא הושרו בנעימות שאולות מלחני הסביבה.

 

בחאלב ספגו הפיוטים והבקשות יסודות מוסיקליים מהמוסיקה הערבית המקומית. תוך התבססות על המקאם הערבי התגבשה שירת הבקשות של יהודי חלב והפכה למסורת מוסיקלית מפותחת משלהם.

 

מקובל על החוקרים וגם על אנשי הבקשות בירושלים שמקור הבקשות של יהודי חאלב הוא ספר "זמירות ישראל" של ר' ישראל נג'ארה, שהיה הראשון שסידר את שיריו לפי המקאם בו הושרו. שיטת מיון השירים של ר"י נג'ארה השפיעה על ארגון ספרי השירים שהוציאו אחריו פייטנים ומשוררים אשר היו גם הם מומחים בתחום המוסיקה. עיקרון המיון המוסיקלי המקובל במזרח  המקאם  הינחה מאז ועד ימינו את עריכת ספרי השירים בתורכיה, בסוריה וגם בירושלים.

 

מבין פייטניה של חאלב נציין את הרב אברהם בן יצחק ענתבי  (17651858), ר' מרדכי לבטון (נפטר בשנת 1869), ר' יעקב עבאדי (לא ידוע), ר' מרדכי עבאדי (לפני 18621876) ור' רפאל ענתבי טבוש (1873?1919).

 

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 כאשר קהילת חאלב החלה להתפרק ובני הקהילה החלו להגר לאמריקה או לעלות לישראל, הגיעו מחאלב לישראל עשרות ואף מאות תלמידי חכמים, רבנים ודיינים, נושאי המסורת החאלבית. הם הביאו עמם את מסורת השירה וכמובן את שירת הבקשות של חאלב, והבטיחו את המשכה במקום מגוריהם החדש. רוב החאלבים שהגיעו לישראל התיישבו בירושלים, ושם זכתה שירת הבקשות לפריחה ואף להתפתחות מחודשת.

 

 

 

 

 

שירת הבקשות בבית הכנסת עדס, ירושלים, שנות ה-70 

 

 

 

תחנה שלוש עשרה: השירה העברית בבבל 

מראשית המאה ה-18 מתחילה תקופת פריחה ושגשוג בחיי הרוח וביצירה הספרותית בבבל. כהונתו של ר' צדקה ב"ר סעדיה חוצין כראש רבני בגדד בשנים 1743-1773 מסמנת את תחילתה של תקופה זו. באותה תקופה חוברו עשרות ספרים מסוגים שונים - הלכה, אגדה, דרושים, קבלה - לצד יצירה שירית ענפה ופורה שבה ניכרת השפעתם של משוררי ספרד ור' ישראל נג'ארה. השפעתו של ר"י נג'ארה ניכרת גם באימוץ לחנים זרים, לצד הלחנים הקדומים של השבחות העתיקות. 

בין החכמים והרבנים הגדולים של אותה תקופה ששיריהם נכנסו לקורפוס השירים הבבלי אנו מוצאים את ר' משה חוצין, שפיוטו הנפוץ והמפורסם ביותר הוא 'מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ', פיוט לחג הפסח שהפך ברבות השנים למעין "המנון" של גאולה במסורת יהודי בבל; את ר' צאלח מצליח, שהציפיה לגאולה שזורה בכל שיריו, מפיוטיו אשר כתב לשמחות בחיי היחיד כמו למשל פיוט לשמחת החתונה 'צוּר לְבָבִי שׁוֹכֵן עֲלִיָּה' ועד לפיוטים שנושאם המרכזי הוא הגלות והגאולה, כמו בפיוט 'צְבִי הַחֵן'; את בנו, ר' נסים מצליח, שבפיוטיו ניכרת הבקשה לגאולת היחיד והעם, כמו למשל בפיוט 'נָכוֹן לִבּוֹ', שבמרכזו חודש ניסן כזמן הגאולה הראשונה והעתידה ואת ר' עבדאללה חנין, שפיוטו הידוע ביותר הוא הפיוט לשבת 'עֻזִּי אֵלֶיךָ אֶשְׁמוֹרָה'. את פיוטו לחג השבועות, "עֵדוּת", הוא בונה מתוך המדרשים הרבים על מתן תורה ומשה רבנו. 

בין חכמי הקבלה בבבל ששלחו ידם גם בכתיבת שירה אנו מוצאים את ר' ששון מרדכי, שפיוטו "שְׁעֵה בָּא בְּאֵימוֹת", אותו כתב על מות שני בני אהרן, נדב ואביהוא, נכנס לסדר התפילות של יהודי בבל, הנוהגים לשיר אותו בתפילת שחרית של כיפור, לפני קריאת התורה של פרשת "אחרי מות", שכשמה כן היא, פותחת במיתתם של שני בני אהרן; את ר' משה פתיה (שחיבר שיר המשך לשירו של ר' ישראל נג'ארה - יָעוּף חֲלוֹמִי); את בנו, ר' יהודה פתיה, שחיבר קינות על האמהות שהידועה שבהן היא 'זְכוּת רָחֵל' על רחל אמנו, וכמובן גדול רבני בבל בעת האחרונה - הרב יוסף חיים, הידוע בכינויו 'הבן איש חי', שידיו רב לו בהלכה באגדה ובקבלה, שלצד עשרות ספריו חיבר גם מאות פיוטים, מהם הגיעו לידינו כמה עשרות. בין הפיוטים הרבים שחיבר מצויים פיוטים רבים לשמחת תורה שאחדים מהם מושרים בפי כל עדות ישראל, כמו 'מִפִּי אֵל' ו'כִּירִי רָם'

 

 

 

    הרב יוסף חיים-ה"בן איש חי"   

 

 

 

לצידם של כל אותם חכמים מקובלים ופייטנים שהזכרנו, פעלו עוד עשרות משוררים ופייטנים שהותירו לנו מורשת של מאות פיוטים, רובם ללא לחן נלווה. חלק מפיוטים אלה שנתחברו במאות האחרונות מצוי בספרי השבחות של יהודי בבל, כמו למשל הפיוט לפורים 'עֵזֶר מִצָּרַי',  שחובר ע"י ר' עזרא בן ששון במחצית הראשונה של המאה ה-19, הפיוט 'שִׁיר הַשִּׁירִים בְּפִי יְשָׁרִים', שנתחבר ע"י ר' שמואל שאמי בתחילת המאה העשרים, הפיוט 'מַה נָּאווּ עֲלֵי', שחובר ע"י ר' שמעון ב"ר נסים וחבורת משוררים בראשית ימיה של המדינה. ר' שמעון ב"ר נסים עלה לארץ ונפטר בה בשנת תשי"ג (1953). 

מבין העולים לארץ היו לא מעט אנשי רוח, פייטנים, משוררים וסופרים, שהגשימו חלום של דורות ועלו לארץ אבות. אולם המפגש עם הארץ ו'כור ההיתוך' לא היטיב עם היצירה הספרותית שלא מצאה את אפיקי הביטוי שלה.  

 

 

 

תחנה אחרונה - השירה והפיוט מראשית המאה העשרים ועד ימינו

 

היצירה הפייטנית במאה העשרים זוכה להתפתחות ולמודעות בעקבות שתי תופעות: האחת - הופעתה של "חכמת ישראל" והעיתונות העברית; השנייה - עריכתם והדפסתם של קבצי פיוטים בקהילות שונות בעריכתם של בני הקהילה, ובהזדמנות זו כללו העורכים מפרי עטם שלהם או מיצירותיה של פייטנים בני דורם ובני קהילותיהם.

 

במאה ה-19 ובראשית המאה העשרים פועלים יוצרים המגלים התעניינות ומעורבות בנעשה בעולם היצירה היהודי הכללי, ובעיקר במה שמתחדש בעולמה של "חכמת ישראל", ראשיתם של מדעי היהדות. "חכמת ישראל" דאז גילתה התעניינות רבה בתפילה ובפיוט והקדישה תשומת לב מיוחדת לתרבות העברית בספרד ובעיקר לשירתה. מלומדים ותלמידי חכמים החלו לפרסם פיוטים ושירי חול והתחקו אחרי תולדותיהם של משוררים וגדולי התורה והחכמה בספרד. מחקרים  אלה התפרסמו בכתבי העת העבריים שהחלו להופיע החל מסוף המאה ה-18 וחלקם זכה לתפוצה בעלת משמעות. כתבים אלה הגיעו לקהילות ישראל במזרח ובצפון אפריקה, ועשו רושם רב על המשכילים ותלמידי החכמים שם. מתוך כך החלו לעסוק בשירת ספרד ובשירה והפיוט שהתפתחו בקהילותיהם מתוך ראייה כוללת של הרקע ההיסטורי והחברתי ומתוך התייחסות מפורשת לפואטיקה ולענייני צורה ותבנית בשירה. כך פעל רבי יצחק בוכובזה (גאבס 1853-טריפולי 1930) שהיה מן הדמויות המעניינות ביהדות תוניסיה ולוב, נדד בעולם ובא בקשרים עם כלל חכמי ישראל. הוא עסק בלשון ובשיר על דרך מסורת ספרד והחליף שירי ויכוח חינניים עם רבי סלימאן מני, שליח חברון ששהה בתקופת שליחותו בתוניסיה. 

בדרך דומה הלך גם רבי יוסף כהן טנוג'י, סוחר בן תורה, ובעל הספר "שירת מרים" (תוניס תרפ"ד). עיקר חשיבותה של שירתו היא בעדות על המטען הרוחני-התרבותי של המשכיל העברי בצפון אפריקה באותו הדור. גם בדרך כתיבתו ההיסטורית בספרו הגדול על תולדות חכמי תוניסיה ניכרת היטב השפעת ההשכלה והישגי "חכמת ישראל" עד לימיו.

 

אחרון המשוררים העבריים החשובים באלג'יריה הוא רבי יצחק מרעלי (1817-1952) (ריצ"ם), בן לאחת המשפחות העתיקות, הקרויה, כנראה, על שם העיר מוראל בספרד. תלמיד חכם מובהק, ובקי מאין כמוהו במקורות היהדות ובכלל מנהגי ישראל, משורר ובעל ידיעות מקיפות בכל הנוגע ליהדות אלג'יריה וחכמיה, ובמיוחד בתחום השירה. הניח אחריו שירים ופיוטים שונים, המשתלבים במסורת השירה של יהודי אלג'יריה, ומשקפים את מורשת שירת ספרד. אף כתב את שיריו במשקל היתדות והתנועות. 

בעירק פעל דוד צמח, שעוד מנעוריו גילה נטייה לשירת ספרד. הוא חיבר שירים בסגנון השירה הספרדית, חקר את שירת ימי הביניים ופרסם מאמרים אודותיה בכתבי עת שונים. דוד ילין כתב עליו  כי הוא "אחד מגדולי חכמי עמנו בשירת ספרד ובידיעת הספרות הערבית ושירתה". נוסף לשירים שחיבר לכבוד ביאליק, שוקן ודוד ילין, שהיו ידידיו, חיבר גם שירים לכבוד ירושלים, לכבוד נשיא המדינה  דאז (יצחק בן צבי) ולכבוד יום העצמאות. עלה לארץ בתש"ט ונפטר בה. 

 

 

צמח הוא אחד מאותם משוררים ופייטנים שכתיבתם הושפעה מהציונות ומהקמת המדינה. 

הכתיבה  "הציונית" היא תימה חשובה בכתיבה הפייטנית במאה העשרים, המשתלבת  בכתיבה הפייטנית לדורותיה בנושא הגלות והגאולה, לאמור לחלומות ולתפילות עד עתה  על מרכיביהן יש מעתה גם עניין נוסף מעשי יותר, והפיוט המסורתי נפגש במקצת עם השירה המוגדרת "חיבת ציון" שנכתבה באירופה והתפרסמה בכתבי העת העבריים שהגיעו למזרח. החפיפה הטבעית בין שירת הגלות והגאולה המסורתית למוטיבים של חיבת ציון וציונות, הופכת את הכתיבה הציונית להתפתחות בכיוון חדש. ברור  כי משורר בעל נטייה לציונות ירצה לבטא זאת בשירתו. שיר כמו "למולדת שובי רני" של אשר מזרחי הוא שילוב של מסורת וחידוש ובדומה לזה שיריו "הציוניים" של רבי פריג'ה זוארץ (בתוך "שאו זמרה" כמנהג יהודי לוב). את אשר מזרחי (יליד ירושלים), שפעל בתוניס בשנים שלפני קום מדינת ישראל ושנים אחדות אחר כך, ניתן לציין כאחרון המשוררים העבריים בתוניסיה. שירתו שיקפה את הישות המתחדשת של מדינה יהודית ואת הזיקה הציונית אליה. שירתו של מזרחי כבשה את קהל חובבי השירה המזרחית בארץ בעשרים השנים האחרונים ופיוטים משלו נכללו בקובצי הפיוטים החדשים הנדפסים לאחרונה, כגון 'למולדת שובי רוני' 'שירו בגילה אל גואלי' 'אנא בחסדך תרוממני' 'חביבי יה חביבי' (האחרון אף זכה לעיבוד כשיר חסידי !)

 

​ 

משורר אחר הוא ר' אהרן ששון שהיה מורה ידוע בבגדד ומראשי הפעילים הציוניים בה. בשנת תרצ"ו (1936) הצליח להימלט מבגדד ולעלות לארץ, בה נפטר בשנת תשכ"ב (1962). בשיריו בולטים הלאומיות והציונות. שיריו כתובים בזיקה מפורשת וכהד למשוררי ספרד, למשל השיר לו קרא: "מענה על ידידי השכחת לריה"ל" ושיר נוסף שלו שנכתב בהשפעת "לכה דודי" ופסוקי הגאולה.

 

התופעה השנייה שהביאה  לפריחה ביצירה הפייטנית היא, כאמור, מלאכת העריכה של קובצי הפיוטים, כאשר העורכים כוללים מפיוטיהם ומפיוטי בני דורם בקובץ פיוטים המייצג את מנהג הקהילה. דוגמה בולטת לעניין  זה הוא הקובץ "שיר ידידות", הקובץ המרכזי בשירת הבקשות של יהודי מרוקו. הקובץ כולל כ-550 פיוטים, הערוכים על פי סדר פרשות השבוע משבת בראשית ועד שבת זכור. בהקדמה לקובץ מציינים העורכים, כי חלק מן ההכנסות יוקדשו להוצאה לאור של קובץ השירים "שירי דודים" שחיבר רבי דוד קיים מעורכיו של  "שיר ידידות". קובץ זה מכיל קצידות לפרשות השבוע, שכתב רבי דוד קיים כנראה במיוחד לצורך שירת הבקשות, כדי לציין את ענייני הפרשה כחלק משירת הבקשות לשבת. בצד שירה מקראית זו כתב ר' דוד שירים  נוספים, מהם שירים ליריים רגישים ומהם שירים בעלי מגמה דידקטית, עם התחייה של "שירת הבקשות" במדינת ישראל כיום זכו הקצידות המרוקאיות בכלל ואלה של רבי דוד קיים בפרט לפופולריות רבה והן מבוצעות מפי טובי הפייטנים בארץ.

 

פייטנם הגדול של שני הדורות האחרונים  במרוקו היה רבי דוד בוזגלו (1902-1975) ששמע שירתו הגיע למרחקים והיה נערץ בקרב חובבי המוסיקה, יהודים ומוסלמים כאחד. הוא טיפח את שירת הבקשות והעמיד שורה של תלמידים  ממשיכי דרך, השרים את שיריו ואת לחניו. רבי דוד לא הסתפק בזמרה אלא גם יצר שירים רבים על מסורת השירה העברית במרוקו. שיריו ניכרים היטב בלשונם העברית המיוחדת, בעזות הביטוי ובהיענות מירבית למוסיקה ולביצוע  המדויק של השיר. שיריו משקפים  בכלים של מסורת הפיוט את האירועים הגדולים בתקופת דור המדינה, בעיקר בולטים שיריו העוסקים במלחמת ששת הימים ובשחרור ירושלים, המלמדים על חוויה עזה ורושם בל יימחה שעשו המאורעות על המשורר. דרכי ההבעה ועיצוב השיר אצל רבי דוד מושפעים לא במעט  מהקצידות של רבי דוד קיים. מסורת שירת הבקשות נתעוררה לחיים חדשים בזכות רבי דוד ותלמידיו, ורישומים ראשונים ממנה ניכרים בזרמים שונים בזמר העברי בן ימינו.

 

 

 

גם בקהילת יהודי חאלב (ארם צובא) שילבו העורכים של קבצי "שירת הבקשות" פיוטים שלהם ושל בני חוגם. א' סרוסי במאמרו החשוב  "לראשית שירת הבקשות בירושלים במאה הי"ט" מדגיש את חשיבותן של ההוצאות והמהדורות של שירת הבקשות החלבית וגלגוליהם בירושלים. כמעט בכל הוצאה מעין זו מצא העורך לנכון לשלב מפיוטיו ומפיוטי בני חוגו. כיוון שהמאמר מזומן לקורא באתר נסתפק בדוגמה אחת, הקבצים "שירי זמרה" (ירושלים תרצ"ו) ו"שירי זמרה השלם עם ס' הבקשות לשבת" (ירושלים תשי"ג). בקובץ השני משולבים רבים משירי ר' רפאל ענתבי "טבוש" וחבריו. קבצים אלו שימשו בסיס לקבצים מקיפים ובתוספות רבות. אחד המקיפים שבהם פותח בשירת הבקשות החלבית כסדרה ולאחריה הוספות רבות ובסך הכול קרוב לשש מאות פיוטים. זהו הקובץ "ספר שירה חדשה השלם" (יצא לאור בתשנ"ו בברוקלין). הקובץ כולל עשרות משיריהם של ר' רפאל ענתבי, ר' משה אשקר הכהן ואשר מזרחי.קובץ זה ממחיש בצורה ברורה  את מרכזיותם של העורכים בברירה ובבחירה של השירים ובצד זה את הכנסת שירתם שלהם לצד שירים שכבר נתקבלו ובכך הם פועלים להתקבלות שירתם. כך נמצא כאן משיריהם של מנחם מוסטקי ושל האחים עמרם שעסקו בעריכת הקובץ.

 

עלייתן לארץ של חלק  גדול מהקהילות היא נקודה משמעותית בהתפתחות הפיוט. משבר תרבותי עמוק והעדר הלגיטימציה בתרבות הישראלית לחלק גדול מהיצירה המסורתית יצרו  קושי משמעותי ביכולת לשמור על המשכיות וחיוניות בתרבות המסורתית בכלל. על פני השטח, כתיבת פיוטים חדשים במדינת ישראל כמעט ופוסקת. 

הכתיבה הרווחת ביותר בימינו היא כתיבה בסגנון הקרוי "פזמונים" - כתיבה שערכה הספרותי ירוד וספק אם נוכל לקרוא לה פיוט. הכוונה לחיבור מלים עבריות ללחנים של שירים ערביים פופולריים, מתוך מאמץ לשמר את המצלול של המלים המקוריות. ז'אנר כתיבה זה נשמר יחסית לאורך המאה ועד ימינו.

 

חשוב להתבונן בנעשה בעולם הפיוט במאה ה-20 על רקע צמיחת השירה העברית החדשה. שאלת היחס בין שתי השירות מורכבת ומעלה שאלות רבות, הן בממד  התכני-רעיוני-צורני והן בממד  החברתי תרבותי. נדמה שמערכת היחסים מתפתחת גם היא לאורך המאה והקרבה והריחוק משמשים במקביל. על כך נשאף להרחיב במקום אחר.