דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

על "ברכת האורח" שבברכת המזון

איילת לזרובסקי

14/01/2020

תקציר המאמר

"ברכת האורח" היא תוספת עתיקה לברכת ההודאה המרכזית על האוכל, "ברכת המזון, שבה מברך האורח את המארח שפתח עבורו את דלתותיו ואת שולחנו. מה מקורות הברכה, מדוע יש בה צורך וכיצד היא נאמרת במסורות השונות?

לתקציר המלא

"ברכת המזון" מורכבת מארבע ברכות עיקריות (ברכת הַזָן, ברכת הארץ, ברכת ירושלים וברכת הטוב והמֵטיב), כאשר לאחר הברכה הרביעית מופיעה שרשרת של בקשות שונות שנוספו במהלך הדורות. בקשות אלה פותחות במילה "הרחמן" (המתייחסת לקב"ה), ובמסורות השונות יש להן נוסחים שונים. יש בבקשות אלה שבח לקב"ה, וכן תפילות לפרנסה, לגאולה ועוד, לפי רצון המברכים בדורות השונים.

מאמר זה ידון בבקשה ייחודית אחת מתוך אוסף הבקשות הללו: "ברכת האורח", שבה מבקש האורח מהקב"ה שיברך את בעל הבית שאירח אותו בסעודה.

 

מה מקורה של ברכה זו?

במסכת ברכות בתלמוד הבבלי כתוב:

בעל הבית בּוֹצע [=מברך על הלחם בראשית הסעודה], ואורח מברך [=את ברכת המזון שבסופה]. בעל הבית בוצע – כדי שיבצע בעין יפה, ואורח מברך – כדי שיברך [=בברכת המזון את] בעל הבית. מאי מברך [=מה מברך האורח]? "יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכּלם לעולם הבא". ורבי מוסיף בה דברים: "ויצְלח מאד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר, ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו, ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דְבר הרהור חטא ועבירה ועוֹן מעתה ועד עולם" (דף מו עמוד א).

 

לפי התלמוד, בחלק הראשון של ברכה זו האורח מבקש מהקב"ה ברכה עבור בעל הבית, ובחלק השני הוא מבקש הן עבור בעל הבית והן עבור עצמו (ועבור כל המשתתפים בסעודה). משתקפת כאן מציאות שבה רק אחד מן המשתתפים בסעודה מברך בקול את "ברכת המזון" (ובתוכה את "ברכת האורח"), ושאר הסועדים רק מאזינים לו (וכך ברכה זו אינה רק בין אדם לאלוהיו, אלא גם בין אדם לחבירו). מנהג זה המשיך וממשיך להתקיים בעם ישראל עד היום, בכמה עדות. הבחירה באורח כמברך ברכת המזון נובעת כנראה מהרצון שיהיה מי שיגיד את ברכת האורח.

 

מדוע יש צורך בברכה שכזו?

נראה שהיא נוצרה כדי להדגיש נקודה משמעותית: עד כמה חשוב להודות למי שנהנית מסעודתו, מי שהוציא מכספו עבורך, טרח והכין את מזונך, ואף אירח אותך בסעודה (והמנהג לומר ברכה זו בקול משקף נקודה זו). במקום אחר במסכת ברכות מתחדדים ההבדלים בין האורח המודה למארחו, לבין זה המזלזל בו:

אורח טוב מהו אומר? 'כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, כמה בשר הביא לפני, כמה יין הביא לפני, כמה גלוסקאות [=כיכרות לחם מקמח סולת] הביא לפני, וכל מה שטרח – לא טרח אלא בשבילי'. אבל אורח רע מהו אומר? 'מה טורח טרח בעל הבית זה? פת אחת אכלתי, חתיכה אחת אכלתי, כוס אחד שתיתי, כל טורח שטרח בעל הבית זה – לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו' (דף נח עמוד א). 

בעקבות התלמוד, הובאו בחיבורים שונים נוסחים מגוונים של ברכה זו. רוב הנוסחים קרובים אל נוסח התלמוד אך שינו אותו מעט, כך שיכלול רק ברכה אל בעל הבית, ללא אזכור של האורח את עצמו או את שאר המשתתפים.

 

כך למשל הנוסח המובא אצל הרי"ף [ר' יצחק אלפסי], בפירושו לתלמוד:

"יהי רצון שלא יבוש בעל הבית הזה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא". רבי מוסיף בה דברים: "ויצלח מאד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו מצליחין וקרובין לעיר, ואל יזדקק לפניו ולא לפנינו שום הרהור עבירה ועון, ואל ישלוט שטן בכל מעשה ידינו מעתה ועד עולם".

חיבורים רבים נוספים מביאים אף הם נוסח זה או דומה לו (למשל הרא"ש [רבנו אשר], בפירושו למסכת ברכות, פרק ז סימן יא; בנו ר' יעקב 'בעל הטורים', בתוך 'הלכות בציעת הפת, סעודה וברכת המזון', סימן רא {ובעקבותיו כך נפסק מאוחר יותר בשולחן ערוך, בחלק 'אורח חיים'}; ספר אבודרהם, בתוך 'ברכת הלחם, זימון ברכת המזון'; פירוש בית הבחירה לר' מנחם המאירי על התלמוד; ספר 'תשב"ץ קטן' סימן שכב; ספר 'מנורת המאור' פרק כ; ועוד].

מאידך היו חיבורים שנקטו גישה שונה, והביאו נוסחים שאומנם התבססו גם הם על נוסח התלמוד, אך הוסיפו לו תוספות שונות, ואלה כמה דוגמאות:

סידור רס"ג [ר' סעדיה גאון]:

הרחמן יברך את בעל הבית הזה ואת הבית הזה ואת אחינו וחברינו המסובין כאן, בתורה מרובה, בחכמה מופלאה, בהון, בעושר, בבנים עושי תורה מקיימי מצות בישראל, כמו שברך ביתו של אברהם אבינו כן תתברכו בכל, וכן יהי רצון שלא תבושו ולא תכלמו, לא תבושו בתורה ולא תכלמו במצות, לא תבושו בעולם הזה ולא תכלמו לחיי העולם הבא, ותצליחו מאוד בכל נכסיכם, ויהיו נכסיכם מצליחין קרובין לעיר, ואל ימשול שטן במעשי ידיכם, ולא יזדקק לפנינו ולא לפניכם שום דבר רע הרהור עבירה ועון מעתה ועד עולם.  

מחזור ויטרי [שערך ר' שמחה בן שמואל מויטרי, תלמיד רש"י], סימן פג:

הר' [=הרחמן] הוא יברך בעל הבית הזה, אותו ואת ביתו ואת בניו ואת כל אשר לו, ואת עומדיו ואת סומכיו ואת דורשיו ואת דורשי שלומו וטובתו, בבנים ובבנות, בעושר ובנכסים, כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל, כן יתברכו יחד בברכה שלימה ונאמר אמן. יהי רצון מלפני אלקי השמים שלא יבוש בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא, ויצליח מאד בכל נכסיו ויהיו נכסיו ונכסינו מצליחין וקרובין לעיר, ואל ישלוט שטן במעשה ידיו ולא במעשה ידינו, ואל יזדקק לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא ועבירה ועון מעתה ועד עולם. ממרום ילמדו עליו ועלינו זכות שתהא למשמרת שלום, ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישענו ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.

נוסח זה מופיע בכמה ספרים באופן מקוצר יותר, למשל בספר 'אורחות חיים' [שכתב ר' אהרן הכהן מלוניל], חלק א, בתוך 'הלכות ברכת המזון' [ונוסח דומה מופיע בספר  (שזהות מחברו אינה ידועה, וישנן השערות שונות), סימן כה]:

הרחמן יברך מורי בעל הבית הזה, אותו ואת ביתו ואת כל אשר לו, כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב בכל מכל כל, יתברך ונתברך כולנו בברכה שלמה ונאמר אמן... י"ר [=יהי רצון] מלפני אלהי השמים שלא יבוש מורי בעל הבית הזה בעה"ז [=בעולם הזה] ולא יכלם לעה"ב [=לעולם הבא], ויהיו נכסיו מוצלחין וקרובים לעיר, ואל יזדקק לפניו שום חטא והרהור עבירה ועון, ואל ישלוט שטן במעשה ידיו, ממרום ילמדו עליו זכות שתהא משמרת שלום, ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלהי ישעו וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

כיצד ניתן להסביר את השינויים הללו, ומדוע המחברים השונים לא חשו מחויבות כלפי הנוסח שבתלמוד? ייתכן שהתשובה טמונה בדברי הרמב"ם, ב [='היד החזקה'], הלכות ברכות, פרק ב סעיף ז:

יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא וכו', ויש לו רשות להוסיף בברכת בעל הבית ולהאריך בה.

הרמב"ם אינו מביא את כל נוסח הברכה, אולי משום שסבר כי היא מוכרת ואין צורך לחזור עליה. אולם חשוב יותר המשפט שלאחר מכן, המתיר לאורח להאריך כרצונו, כך שלדעת הרמב"ם הנוסח שבתלמוד אינו נוסח סופי וסגור, וניתן להוסיף עליו. תפיסה מעין זו יכולה להסביר את הנוסחים השונים שהתפתחו מנוסח התלמוד.[1]


GR.012.007קרדיט מתוך סדר ברכת המזון עם ברכת הנהנין, גרמניה, 1728, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב.jpg

 מתוך סדר ברכת המזין עם ברכת הנהין, גרמניה, 1728

 מתוך אוסף משפחת גרוס תל אביב. באדיבות המשפחה


ומה קורה בימינו?

כעת נבצע קפיצה קדימה בזמן, אל ימינו אנו, ונגלה כי במהלך השנים נוסחי "ברכת האורח" המשיכו להתגלגל, וכעת יש בידינו כמה נוסחים שונים, ויש הבדלים ניכרים בין העדות השונות.

בנוסחי עדות המזרח נאמרת "ברכת האורח" בנוסח הקרוב ביותר (באופן יחסי) אל הנוסחים הקדומים (ישנם מנהגים בהם מקובל שהאורח אומר ברכה זו בקול, כמו בימי התלמוד, כדי שהמארחים ישמעו את הברכה), וזה אחד מן הנוסחים האפשריים:

הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת הַשֻּׁלְחָן הַזֶּה שֶׁאָכַלְנוּ עָלָיו, וִיסַדֵּר בּוֹ כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם, וְיִהְיֶה כְשֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. כָּל רָעֵב מִמֶּנּוּ יֹאכַל, וְכָל צָמֵא מִמֶּנּוּ יִשְׁתֶּה, וְאַל יֶחְסַר מִמֶּנּוּ כָּל טוֹב לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, אָמֵן. הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה וּבַעַל הַסְּעֻדָּה הַזֹּאת, הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, בְּבָנִים שֶׁיִּחְיוּ וּבִנְכָסִים שֶׁיִּרְבּוּ. בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, וְיִהְיוּ נְכָסָיו וּנְכָסֵינוּ מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְאַל יִזְדַּקֵּק לְפָנָיו וְלֹא לְפָנֵינוּ שׁוּם דְּבַר חֵטְא וְהִרְהוּר עָוֹן, שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ כָּל הַיָּמִים בְּעֹשֶׁר וְכָבוֹד מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, לֹא יֵבוֹשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.

 

מן העבר השני, נוסחי אשכנז/ספרד הם הרחוקים ביותר מן הנוסחים הקדומים, וברוב המנהגים לא מופיעה כלל "ברכת האורח" הנזכרת, כי היא נשמטה משום מה במהלך השנים. במקומה נאמרת רק תזכורת קצרה ביותר שלה, בנוסח כזה או דומה לזה:

הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת (אָבִי מוֹרִי) בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶת (אִמִּי מוֹרָתִי) בַּעֲלַת הַבַּיִת הַזֶּה, אוֹתָם וְאֶת בֵּיתָם וְאֶת זַרְעָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם, אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָנוּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרְכוּ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב: בַּכּל מִכּל כּל, כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָנוּ כֻּלָּנוּ יַחַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה וְנאמַר אָמֵן.

 

ומעניין לציין שלא מעטים, בעבר וגם בהווה, לא חשו בנוח עם העובדה ש"ברכת האורח" אינה מופיעה בנוסחים אלה, ולטענתם יש לחזור ולהכניס ברכה קדומה זו אל הנוסחים האשכנזיים.

אך הדבר המעניין ביותר בקשר ל"ברכת האורח" התרחש בנוסחים התימניים. בסעודות רגילות, שאינן "סעודות מצווה" (כלומר אינן סעודות של חתונה, ברית מילה, פדיון הבן, חנוכת בית, הכנסת ספר תורה, וכדומה), נאמר כיום נוסח די קצר, כאשר הנוכחים עונים לדברי המברך (במילים הנתונות בסוגריים). וזהו אחד הנוסחים המקובלים:

הָרַחֲמָן יְבָרֵךְ בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה (אָמֵן), הָרַחֲמָן יְיַשֵּׁר אוֹרְחוֹתָיו (אָמֵן), הָרַחֲמָן יַצלִיחַ אֶת דְּרָכָיו (אָמֵן), הָרַחֲמָן מִכָּל צָרָה וָנֶזֶק יַצִּילֵהוּ (אָמֵן), [אם יש לו בנים מוסיף: הָרַחֲמָן יִפתַּח לֵב בָּנָיו לְתַלמוּד תּוֹרָתוֹ (אָמֵן), הָרַחֲמָן יְגַדְּלֵם לַעֲבוֹדָתוֹ וּליִראָתוֹ (אָמֵן)], הָרַחֲמָן יְבָרֵךְ אֶת הַשֻּׁלחָן הַזֶּה (ונהגו המסובים לומר למברך: שֻׁלחָנְךָ לֹא יֶחסָר), וִיסַדֵּר בּוֹ כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם, וְיִהיֶה כְּשֻׁלחָנוֹ שֶׁלְּאַברָהָם אָבִינוּ, כָּל רָעֵב מִמֶּנּוּ יֹאכֵל וְכָל צָמֵא מִמֶּנּוּ יִשׁתֶּה (אָמֵן).

ויש אף נוסח קצר מזה, על קצה המזלג ממש (וללא מענה של הנוכחים):

הרחמן יברך בעל הבית הזה, הרחמן יישר אורחותיו, הרחמן יצליח את דרכיו, הרחמן מכל צרה ונזק יצילהו.

אולם ב"סעודות מצווה" מקובל כיום לומר נוסח ארוך ומורחב של "ברכת האורח", ואף עושים בה התאמות לפי סוג הסעודה בה משתתפים. זהו אחד מן הנוסחים האפשריים:

הָרַחֲמָן יְבָרְכֵנוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמֶּנּוּ אִישׁ בִּשׁמוֹ (אָמֵן), וְעוֹד אֱלֹהִים יְבָרֵךְ (וְיִשׁמוֹר) וְיַפרֶה וְיַרבֶּה וְיַשׁתִּיל וְיַעשִׁיר וִיתַקֵּן וִיחַלֵּץ וִיחַיֶּה וְיַאֲרִיךְ, אֶת יְמֵי מָרֵנוּ וְרַבֵּנוּ (המסובים אומרים לו: אַתָּה מָר וְרָב) בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה, וּבַעַל הַסְּעוֹדָה הַזֹּאת (וּבַעַל הַמִּשׁתֶּה הַזֶּה), (לחתן: וְרִבִּי הֶחָתָן הַזֶּה; ובברית מילה: אֲבִי הַיֶּלֶד הַנִּמּוֹל הַזֶּה; ובפדיון הבן: אֲבִי הַיֶּלֶד הַפָּדוּי הַזֶּה), אֱלֹהִים יְבָרֵךְ אוֹתוֹ הוּא וְעֶזרוֹ וְאֶחָיו וּבָנָיו וּקרוֹבָיו וְדוֹרְשָׁיו וְדוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמוֹ וְדוֹרְשֵׁי טוֹבָתוֹ (המסובים עונים בנעימה: אָמֵן, וְאַתָּה תִּתבָּרַךְ), גַּם יִתבָּרְכוּ הַכֹּל בִּמאֹד מְאֹד, בְּהוֹן, (בְּחֵן), בְּעֹשֶׁר, בְּחָכמָה מֻפלָאָה, בְּחִלּוּץ עֲצָמוֹת, בְּחַיִּים אֲרוּכִים, בְּבָנִים וּבבָנוֹת (המסובים עונים בנעימה: אָמֵן), בַּבָּנִים שֶׁיִּהיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּמקַיְּמֵי מִצו‍ֹת בְּיִשׂרָאֵל, וּבַבָּנוֹת שֶׁלֹּא יָמוּתוּ, וּבִנכָסִים מְרֻבִּים שֶׁלֹּא יִתַּמּוּ, (וּבַהוֹן) וּבַעֹשֶׁר וּבַכָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא יִכלֶה (המסובים עונים בנעימה: אָמֵן, וְאַתָּה לֹא תִכלֶה מִכָּל טוּב), וְהַשֻּׁלחָן הַזֶּה שֶׁאָכַלנוּ עָלָיו, וְכוֹס שֶׁשָּׁתִינוּ בוֹ, יְהֶא מְעֻדָּן, מְדֻשָּׁן, מְפֻתבָּג, מְבוֹרָךְ, מָלֵא כָּל טוֹבָה, כְּשֻׁלחָנוֹ שֶׁלְּאַברָהָם אָבִינוּ אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ הַמָּקוֹם, בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, כֵּן יְהִי רָצוֹן (המסובים עונים בנעימה: יְהִי רָצוֹן). יְהִי רָצוֹן מִלִּפנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם, שֶׁאַתָּה מָרֵנוּ וְרַבֵּנוּ (המסובים אומרים לו: אַתָּה מָר וְרָב) בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה וּבַעַל הַסְּעוֹדָה הַזֹּאת, (וּבַעַל הַמִּשׁתֶּה הַזֶּה), (לחתן: וְרִבִּי הֶחָתָן הַזֶּה; ובברית מילה: אֲבִי הַיֶּלֶד הַנִּמּוֹל הַזֶּה; ובפדיון הבן: אֲבִי הַיֶּלֶד הַפָּדוּי הַזֶּה), שֶׁלֹּא תֵבוֹשׁ בָּנוּ, וְלֹא נֵבוֹשׁ בָּךְ (המסובים אומרים לו: וְאַתָּה לֹא תֵבוֹשׁ), לֹא תֵבוֹשׁ בְּרֵאשִׁיתָךְ וְלֹא תִכָּלֵם בְּאַחֲרִיתָךְ. אַחֲרִיתְךָ תִּהיֶה לְדוֹרֵי דוֹרִים, (המסובים אומרים לו: אַחֲרִיתְךָ תִשׂגֶּה מְאֹד), נְכָסֶיךָ יִהיוּ מַצלִיחִים מַשׁבִּיחִים קְרוֹבִים לָעִיר, וְאַל יִמשׁוֹל הַשָּׂטָן (המסובים עונים בנעימה: וּבךָ לֹא יִמשׁוֹל), וְאַל יִזדַּקֵּק לֹא בְמַעֲשֶׂיךָ וְלֹא בְמַעֲשֵׂינוּ וְלֹא בְמַעֲשֵׂה כָּל עַמּוֹ בֵּית יִשׂרָאֵל, וְאַל יוּשַׂם (המסובים עונים בנעימה: וּבךָ לֹא יוּשַׂם), לֹא לְפָנֶיךָ וְלֹא לְפָנֵינוּ וְלֹא לִפנֵי כָּל עַמּוֹ בֵּית יִשׂרָאֵל, שׁוּם דָּבָר רָע וְהִרהוּר עֲבֵרָה וְחֵטא וְעָו‍ֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, אֲבָל תִּזכֶּה (המסובים עונים בנעימה: אָמֵן, וְאַתָּה תִּזכֶּה). (מכאן ואילך המברך ממשיך בלשון רבים, שהם ברכות כוללות גם למסובים וגם לבעל הבית יחד): תִּזכּוּ כֻּלְּכֶם, וְגַם אֲנִי הַקַּל וְהַצָּעִיר (המסובים אומרים לו: אַתָּה מָר וְרָב) אֶזכֶּה עִמָּכֶם לִראוֹת בְּבִניָנָהּ שֶׁלִּירוּשָׁלָיִם. חֲבֵרִים מוּצָלִים מֻצלָחִים כְּבַתְּחִלָּה, מִמָּרוֹם יְלַמְּדוּ עֲלֵיכֶם זְכוּת (המסובים עונים בנעימה: וְעָלֶיךָ יְלַמְּדוּ זְכוּת). מִמָּרוֹם יִשׁלַח הָאֵל אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֵיכֶם, וִיבָרֵךְ אֶת לַחמְכֶם וְאֶת מֵימֵיכֶם, כְּדִכתִּיב וַעֲבַדתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת לַחמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרבֶּךָ (המסובים עונים בנעימה: וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי), וְהֵסִיר ה' מִכֶּם כָּל חֹלִי, וְנֶאֱמָר, לֹא תִהיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרצֶךָ אֶת מִספַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא (המסובים עונים בנעימה: יְמַלֵּא ה' כָּל מִשׁאֲלוֹתֶיךָ לְטוֹבָה), יְמַלֵּא ה' כָּל מִשׁאֲלוֹתֵיכֶם לְטוֹבָה. וְעוֹד כְּלַלכֶם רִבּוֹתַי (המסובים אומרים לו: אַתָּה מָר וְרָב) הַמְּסֻבִּים כָּאן (מכאן ואילך המברך והמסובים מברכים זה את זה, כך שהמברך אומר את נוסח הברכה בלשון רבים, והמסובים אומרים את נוסח הברכה בלשון יחיד. המברך אומר:) תִּתבָּרֵכוּ בֵּאלֹהֵי אָמֵן, תִּוָּשֵׁעוּ, תִּפָּדוּ, תֻּצָּרוּ, תְּעֻטָּרוּ, תְּמֻגָּנוּ, תַּשׂכִּילוּ, תַּצלִיחוּ, תַּעֲנוּ וְאַעֲנֶה עִמָּכֶם שְׁבָח לְאֵל בּוֹרֵא עוֹלָם (המסובים אומרים:) תִּתבָּרֵךְ בֵּאלֹהֵי אָמֵן, תִּוָּשֵׁעַ, תִּפָּדֶה, תֻּצָּר, תְּעֻטָּר, תְּמֻגָּן, תַּשׂכִּיל, תַּצלִיחַ, תַּעֲנֶה וְנַעֲנֶה עִמָּךְ שְׁבָח לְאֵל בּוֹרֵא עוֹלָם.

 

נראה שבנוסחים התימניים התבססו על דברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל ['ויש לו רשות להוסיף בברכת בעל הבית ולהאריך בה'], ואכן הוסיפו והאריכו בה מאוד מאוד, עד כי "ברכת האורח" בנוסחים אלה מהווה את המרכיב העיקרי של "ברכת המזון".[2]

 

מי מחויב לברך?

מעבר לשינויים בין הנוסחים ובין העדות, פוסקי ההלכה דנו רבות במהלך השנים בשאלה מי מחויב לומר את "ברכת האורח": מה לגבי ילדים בבית הוריהם, רווקים או נשואים; מה לגבי ביתֿמלון ומקומות מעין אלה; מה יעשה מי שמתארח אך הביא את כל האוכל עמו או ששילם על כל הסעודה; ועוד. דיונים אלה נוגעים בשאלה הבסיסית "מיהו אורח", והן גורמות לעיסוק במערכות יחסים מסוגים שונים. 

אולם אם נחזור אל תחילת המאמר, הרי ש"ברכת האורח" היא חלק מנושא רחב בהרבה: חשיבותה של "הכרת הטוב", הכרת התודה של האורח כלפי מארחו; ובקשר לזה מעניינים דבריו של הפילוסוף  [והשוו לדברי התלמוד בברכות נח עמוד א, שהובאו לעיל]:

בני אדם מבוישים על ידי טובות. אם אני מקבל טובה יש לי מחויבות לנותן, יש לו תביעה כלפיי משום שאני חייב לו. כולנו מתביישים להיות חייבים. אנשים... מסרבים לפיכך לקבל טובות, כדי שלא להפוך עצמם לחייבים. אבל הגישה הזו מטָה את הנפש לכפיות טובה. אם האדם המאמץ אותה הוא בעל נפש אצילה – טוב ויפה; אולם אם הוא גאה ואנוכי ובמקרה זכָה לטובה – ההרגשה שהוא אסיר תודה למיטיבו פוגעת בגאוותו, ובהיותו אנוכי הוא איננו יכול להסתגל לרעיון שהוא חייב משהו למיטיבו. הוא הופך למלא בוז ולכפוי טובה. כפיות הטובה שלו אף עשויה ללבוש ממדים כאלה שאין הוא מסוגל לסבול את מיטיבו, והוא הופך לאויבו.[3]

 

הכרת תודה היא נושא שרבים וטובים עסקו בו במהלך הדורות ועוסקים בו עד היום;[4] ויתרה מכך – היא מתבררת כנושא בעל חשיבות רבה גם בתורות הנפש החדשות ביותר;[5] ואם כך אין זה פלא שחכמינו הקדמונים סברו כי יש להכניס אותה גם אל "ברכת המזון".    

 

 

 

 



[1] הרחבות על 'ברכת האורח' ראו למשל במאמרו של אהרן ארנד, '"מי יאכילנו" – על ברכת האורח לבעל הבית', וכן במאמרו של אביהוד שורץ, 'ברכת האורח'.

[2] וניתן להאזין ל"ברכת המזון" [ובתוכה גם "ברכת האורח"] בנוסחים שונים, באתר.

[3] עמנואל קאנט, הרצאות על אתיקה, עמ' 218–219, מובא בספרו של יותם בנזימן, להכיר תודה: עיון פילוסופי במוסריותו של רגש התודה, ירושלים תשס"ט, עמ' 29–30.

[4] להרחבה בנושא 'הכרת תודה' או 'הכרת הטוב' ראו למשל במאמרו של הרב יונתן זקס, 'יהדות היא הודיה'; במאמרו של אריאל כהן, 'הכרת הטוב: המפתח לתיקון העולם'; ובמאמרו של הרב חגי ולוסקי, 'הכרת הטוב', ויש עוד הרבה.

[5] ראו למשל במאמרה של יהודית כץ, 'מחקר: התרגיל היומי שהופך אנשים למאושרים ובריאים יותר'; ובמאמרה של ליטל קפלן, 'תגידו תודה, כדאי לכם', וכן הלאה.​