ומה קורה בימינו?
כעת נבצע קפיצה קדימה בזמן, אל ימינו אנו, ונגלה כי במהלך השנים נוסחי "ברכת האורח" המשיכו להתגלגל, וכעת יש בידינו כמה נוסחים שונים, ויש הבדלים ניכרים בין המסורות השונות.
בנוסחי הספרדים נאמרת "ברכת האורח" בנוסח הקרוב ביותר (באופן יחסי) אל הנוסחים הקדומים (ישנם מנהגים שבהם מקובל שהאורח אומר ברכה זו בקול, כמו בימי התלמוד, כדי שהמארחים ישמעו את הברכה), וזה אחד מן הנוסחים האפשריים:
הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת הַשֻּׁלְחָן הַזֶּה שֶׁאָכַלְנוּ עָלָיו, וִיסַדֵּר בּוֹ כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם, וְיִהְיֶה כְשֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם. כָּל רָעֵב מִמֶּנּוּ יֹאכַל, וְכָל צָמֵא מִמֶּנּוּ יִשְׁתֶּה, וְאַל יֶחְסַר מִמֶּנּוּ כָּל טוֹב לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים, אָמֵן. הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה וּבַעַל הַסְּעֻדָּה הַזֹּאת, הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ, בְּבָנִים שֶׁיִּחְיוּ וּבִנְכָסִים שֶׁיִּרְבּוּ. בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה, וְיִהְיוּ נְכָסָיו וּנְכָסֵינוּ מֻצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר, וְאַל יִזְדַּקֵּק לְפָנָיו וְלֹא לְפָנֵינוּ שׁוּם דְּבַר חֵטְא וְהִרְהוּר עָוֹן, שָׂשׂ וְשָׂמֵחַ כָּל הַיָּמִים בְּעֹשֶׁר וְכָבוֹד מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, לֹא יֵבוֹשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא, אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן.
מן העבר השני, נוסחי אשכנז/ספרד הם הרחוקים ביותר מן הנוסחים הקדומים, וברוב המנהגים לא מופיעה כלל "ברכת האורח" הנזכרת, כי היא נשמטה משום מה במהלך השנים. במקומה נאמרת רק תזכורת קצרה ביותר שלה, בנוסח כזה או דומה לזה:
הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת (אָבִי מוֹרִי) בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶת (אִמִּי מוֹרָתִי) בַּעֲלַת הַבַּיִת הַזֶּה, אוֹתָם וְאֶת בֵּיתָם וְאֶת זַרְעָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם, אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָנוּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרְכוּ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב: בַּכּל מִכּל כּל, כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָנוּ כֻּלָּנוּ יַחַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה וְנאמַר אָמֵן.
ומעניין לציין שלא מעטים, בעבר וגם בהווה, לא חשו בנוח עם העובדה ש"ברכת האורח" אינה מופיעה בנוסחים אלה, ולטענתם יש לחזור ולהכניס ברכה קדומה זו אל הנוסחים האשכנזיים.
אך הדבר המעניין ביותר בקשר ל"ברכת האורח" התרחש בנוסחים התימניים. בסעודות רגילות, שאינן "סעודות מצווה" (כלומר אינן סעודות של חתונה, ברית מילה, פדיון הבן, חנוכת בית, הכנסת ספר תורה, וכדומה), נאמר כיום נוסח די קצר, כאשר הנוכחים עונים לדברי המברך (במילים הנתונות בסוגריים). וזהו אחד הנוסחים המקובלים:
הָרַחֲמָן יְבָרֵךְ בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה (אָמֵן), הָרַחֲמָן יְיַשֵּׁר אוֹרְחוֹתָיו (אָמֵן), הָרַחֲמָן יַצלִיחַ אֶת דְּרָכָיו (אָמֵן), הָרַחֲמָן מִכָּל צָרָה וָנֶזֶק יַצִּילֵהוּ (אָמֵן), [אם יש לו בנים מוסיף: הָרַחֲמָן יִפתַּח לֵב בָּנָיו לְתַלמוּד תּוֹרָתוֹ (אָמֵן), הָרַחֲמָן יְגַדְּלֵם לַעֲבוֹדָתוֹ וּליִראָתוֹ (אָמֵן)], הָרַחֲמָן יְבָרֵךְ אֶת הַשֻּׁלחָן הַזֶּה (ונהגו המסובים לומר למברך: שֻׁלחָנְךָ לֹא יֶחסָר), וִיסַדֵּר בּוֹ כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם, וְיִהיֶה כְּשֻׁלחָנוֹ שֶׁלְּאַברָהָם אָבִינוּ, כָּל רָעֵב מִמֶּנּוּ יֹאכֵל וְכָל צָמֵא מִמֶּנּוּ יִשׁתֶּה (אָמֵן).
ויש אף נוסח קצר מזה, על קצה המזלג ממש (וללא מענה של הנוכחים):
הרחמן יברך בעל הבית הזה, הרחמן יישר אורחותיו, הרחמן יצליח את דרכיו, הרחמן מכל צרה ונזק יצילהו.
אולם ב"סעודות מצווה" מקובל כיום לומר נוסח ארוך ומורחב של "ברכת האורח", ואף עושים בה התאמות לפי סוג הסעודה בה משתתפים. זהו אחד מן הנוסחים האפשריים:
הָרַחֲמָן יְבָרְכֵנוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמֶּנּוּ אִישׁ בִּשׁמוֹ (אָמֵן), וְעוֹד אֱלֹהִים יְבָרֵךְ (וְיִשׁמוֹר) וְיַפרֶה וְיַרבֶּה וְיַשׁתִּיל וְיַעשִׁיר וִיתַקֵּן וִיחַלֵּץ וִיחַיֶּה וְיַאֲרִיךְ, אֶת יְמֵי מָרֵנוּ וְרַבֵּנוּ (המסובים אומרים לו: אַתָּה מָר וְרָב) בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה, וּבַעַל הַסְּעוֹדָה הַזֹּאת (וּבַעַל הַמִּשׁתֶּה הַזֶּה), (לחתן: וְרִבִּי הֶחָתָן הַזֶּה; ובברית מילה: אֲבִי הַיֶּלֶד הַנִּמּוֹל הַזֶּה; ובפדיון הבן: אֲבִי הַיֶּלֶד הַפָּדוּי הַזֶּה), אֱלֹהִים יְבָרֵךְ אוֹתוֹ הוּא וְעֶזרוֹ וְאֶחָיו וּבָנָיו וּקרוֹבָיו וְדוֹרְשָׁיו וְדוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמוֹ וְדוֹרְשֵׁי טוֹבָתוֹ (המסובים עונים בנעימה: אָמֵן, וְאַתָּה תִּתבָּרַךְ), גַּם יִתבָּרְכוּ הַכֹּל בִּמאֹד מְאֹד, בְּהוֹן, (בְּחֵן), בְּעֹשֶׁר, בְּחָכמָה מֻפלָאָה, בְּחִלּוּץ עֲצָמוֹת, בְּחַיִּים אֲרוּכִים, בְּבָנִים וּבבָנוֹת (המסובים עונים בנעימה: אָמֵן), בַּבָּנִים שֶׁיִּהיוּ עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה וּמקַיְּמֵי מִצוֹת בְּיִשׂרָאֵל, וּבַבָּנוֹת שֶׁלֹּא יָמוּתוּ, וּבִנכָסִים מְרֻבִּים שֶׁלֹּא יִתַּמּוּ, (וּבַהוֹן) וּבַעֹשֶׁר וּבַכָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא יִכלֶה (המסובים עונים בנעימה: אָמֵן, וְאַתָּה לֹא תִכלֶה מִכָּל טוּב), וְהַשֻּׁלחָן הַזֶּה שֶׁאָכַלנוּ עָלָיו, וְכוֹס שֶׁשָּׁתִינוּ בוֹ, יְהֶא מְעֻדָּן, מְדֻשָּׁן, מְפֻתבָּג, מְבוֹרָךְ, מָלֵא כָּל טוֹבָה, כְּשֻׁלחָנוֹ שֶׁלְּאַברָהָם אָבִינוּ אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ הַמָּקוֹם, בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל, כֵּן יְהִי רָצוֹן (המסובים עונים בנעימה: יְהִי רָצוֹן). יְהִי רָצוֹן מִלִּפנֵי אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם, שֶׁאַתָּה מָרֵנוּ וְרַבֵּנוּ (המסובים אומרים לו: אַתָּה מָר וְרָב) בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה וּבַעַל הַסְּעוֹדָה הַזֹּאת, (וּבַעַל הַמִּשׁתֶּה הַזֶּה), (לחתן: וְרִבִּי הֶחָתָן הַזֶּה; ובברית מילה: אֲבִי הַיֶּלֶד הַנִּמּוֹל הַזֶּה; ובפדיון הבן: אֲבִי הַיֶּלֶד הַפָּדוּי הַזֶּה), שֶׁלֹּא תֵבוֹשׁ בָּנוּ, וְלֹא נֵבוֹשׁ בָּךְ (המסובים אומרים לו: וְאַתָּה לֹא תֵבוֹשׁ), לֹא תֵבוֹשׁ בְּרֵאשִׁיתָךְ וְלֹא תִכָּלֵם בְּאַחֲרִיתָךְ. אַחֲרִיתְךָ תִּהיֶה לְדוֹרֵי דוֹרִים, (המסובים אומרים לו: אַחֲרִיתְךָ תִשׂגֶּה מְאֹד), נְכָסֶיךָ יִהיוּ מַצלִיחִים מַשׁבִּיחִים קְרוֹבִים לָעִיר, וְאַל יִמשׁוֹל הַשָּׂטָן (המסובים עונים בנעימה: וּבךָ לֹא יִמשׁוֹל), וְאַל יִזדַּקֵּק לֹא בְמַעֲשֶׂיךָ וְלֹא בְמַעֲשֵׂינוּ וְלֹא בְמַעֲשֵׂה כָּל עַמּוֹ בֵּית יִשׂרָאֵל, וְאַל יוּשַׂם (המסובים עונים בנעימה: וּבךָ לֹא יוּשַׂם), לֹא לְפָנֶיךָ וְלֹא לְפָנֵינוּ וְלֹא לִפנֵי כָּל עַמּוֹ בֵּית יִשׂרָאֵל, שׁוּם דָּבָר רָע וְהִרהוּר עֲבֵרָה וְחֵטא וְעָוֹן מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם, אֲבָל תִּזכֶּה (המסובים עונים בנעימה: אָמֵן, וְאַתָּה תִּזכֶּה). (מכאן ואילך המברך ממשיך בלשון רבים, שהם ברכות כוללות גם למסובים וגם לבעל הבית יחד): תִּזכּוּ כֻּלְּכֶם, וְגַם אֲנִי הַקַּל וְהַצָּעִיר (המסובים אומרים לו: אַתָּה מָר וְרָב) אֶזכֶּה עִמָּכֶם לִראוֹת בְּבִניָנָהּ שֶׁלִּירוּשָׁלָיִם. חֲבֵרִים מוּצָלִים מֻצלָחִים כְּבַתְּחִלָּה, מִמָּרוֹם יְלַמְּדוּ עֲלֵיכֶם זְכוּת (המסובים עונים בנעימה: וְעָלֶיךָ יְלַמְּדוּ זְכוּת). מִמָּרוֹם יִשׁלַח הָאֵל אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֵיכֶם, וִיבָרֵךְ אֶת לַחמְכֶם וְאֶת מֵימֵיכֶם, כְּדִכתִּיב וַעֲבַדתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם, וּבֵרַךְ אֶת לַחמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ, וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרבֶּךָ (המסובים עונים בנעימה: וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי), וְהֵסִיר ה' מִכֶּם כָּל חֹלִי, וְנֶאֱמָר, לֹא תִהיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרצֶךָ אֶת מִספַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא (המסובים עונים בנעימה: יְמַלֵּא ה' כָּל מִשׁאֲלוֹתֶיךָ לְטוֹבָה), יְמַלֵּא ה' כָּל מִשׁאֲלוֹתֵיכֶם לְטוֹבָה. וְעוֹד כְּלַלכֶם רִבּוֹתַי (המסובים אומרים לו: אַתָּה מָר וְרָב) הַמְּסֻבִּים כָּאן (מכאן ואילך המברך והמסובים מברכים זה את זה, כך שהמברך אומר את נוסח הברכה בלשון רבים, והמסובים אומרים את נוסח הברכה בלשון יחיד. המברך אומר:) תִּתבָּרֵכוּ בֵּאלֹהֵי אָמֵן, תִּוָּשֵׁעוּ, תִּפָּדוּ, תֻּצָּרוּ, תְּעֻטָּרוּ, תְּמֻגָּנוּ, תַּשׂכִּילוּ, תַּצלִיחוּ, תַּעֲנוּ וְאַעֲנֶה עִמָּכֶם שְׁבָח לְאֵל בּוֹרֵא עוֹלָם (המסובים אומרים:) תִּתבָּרֵךְ בֵּאלֹהֵי אָמֵן, תִּוָּשֵׁעַ, תִּפָּדֶה, תֻּצָּר, תְּעֻטָּר, תְּמֻגָּן, תַּשׂכִּיל, תַּצלִיחַ, תַּעֲנֶה וְנַעֲנֶה עִמָּךְ שְׁבָח לְאֵל בּוֹרֵא עוֹלָם.
נראה שבנוסחים התימניים התבססו על דברי הרמב"ם שהוזכרו לעיל ("ויש לו רשות להוסיף בברכת בעל הבית ולהאריך בה"), ואכן הוסיפו והאריכו בה מאוד מאוד, עד כי "ברכת האורח" בנוסחים אלה מהווה את המרכיב העיקרי של "ברכת המזון".[2]
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
