דלג על פקודות של רצועת הכלים
דלג לתוכן ראשי

הבלאגן ברשות החוק: על הפיוט "שושנת יעקב" לפורים

אפרת ביגמן

03/03/2020

תקציר המאמר

איזו תמונה עולה לכם בראש כשנזרקת המילה "פורים"? פורים הוא ללא ספק חג ההיתולים והמהפכות, הבלאגן ברשות החוק והשתייה כדת, אין אונס. אפרת ביגמן עומדת על טיבה של המהפכה וטשטוש הגבולות, ומפגישה את נתן אלתרמן עם הפיוט הקדום " אשר הניא".

לתקציר המלא

​​שושנת יעקב: ביצועים, אודות ופירוש

איזו תמונה עולה לכם בראש כשנזרקת המילה "פורים"? אצל אפרים קישון, למשל, היתה זו העדלאידע הצבעונית, התחפושות הססגוניות, אבל גם הפדיחה האיומה שעשויה להתרחש כשהוא משוחח בניחותא ידידותית עם ילד המחופש לשוטר, המתגלה למרבה המבוכה כשוטר של ממש, גם אם נְמוך קומה מעט.

david-lariviere-OUtwHs3tHx8-unsplash.jpg

כן, פורים הוא ללא ספק חג ההיתולים והמהפכות, הבלאגן ברשות החוק והשתייה כדת, אין אונס. פיוט קדום שנכתב בארץ ישראל, לא יאוחר מן המאה החמישית לספירה, מתאר בקצרה בסדר אותיות האלף בית את סיפור המגילה. בשונה ממגילת אסתר, שבה לא מוזכר שם האל ולוּ פעם אחת, בוחר הפייטן האלמוני לספר את הסיפור המוכר באופן שונה מעט. בפיוט ממוקם האל בעמדת במאי המחזה, וכמו בקומדיה טובה, גם הפעם מתגלה המזימה המרושעת, נחשף מיהו הטוב ומי האכזר, מיהו הסריס הנאמן ובאילו שומרים יש לחשוד.

לשונו של הפיוט קסומה, אולם לפופולריות עצומה זכו רק צמד האותיות שחותמות אותו (והנה ההצדקה לחשיבותו של הפאנץ' ליין):

שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכָי
תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח וְתִקְוָתָם בְּכָל דּוֹר וָדוֹר

 

כדאי להכיר את הפיוט השלם, השוזר בין מדרשים ופסוקים, מספר את הסיפור של אסתר ומרדכי, אך גם קושר אותם אל סוגיות קדומות יותר מן העבר היהודי. לשונו של הפיוט מחקה את המהפך המפתיע בעלילה. כך למשל מתוארת התמורה שחלה בהמן: עָמַד בְּעָשְׁרוֹ וְנָפַל בְּרִשְׁעוֹכאשר דווקא הקרבה הגדולה בין המילים "עושר" – "רשע", המכילות את אותן אותיות ממש, מדגישה את הפער הגדול שבין "עמד" ל"נפל".

בסיפור שמתאר הפיוט הקדום מתחוללת מהפכה של ממש, אך נדמה כי אנו ממשיכים לעמוד על הקרקע המוכרת. האל הגדול הוא שמכוון את התנועה ואת עצת הלב, והוא שדואג כי מי ש"יתמכר לעשות רעה" ישלם את מחיר התמכרותו בעצמו. תובנה זו מפייסת, נוכח הטלטלה הסוערת שבעלילת הפיוט, שכן כל עוד "צַדִּיק נֶחֱלַץ מִיַּד רָשָׁע אוֹיֵב נִתַּן תַּחַת נַפְשׁוֹ", דומה שניתן להירגע. המציאות אמנם מטלטלת, מבלבלת, אוחזת בנו לעִתים בעתה, אך הכול נתון בידיו הטובות של, האל שידאג תמיד כי ידו של הטוב תהיה על העליונה.

במרוצת הדורות נדמה כי גם הסדר הזה מופר. אולי היו אלה ניסיונות וגלגולים שנים שנוספו על אלה של אסתר ומרדכי, שפתחו עוד ערוצים לחוויית "ונהפוך הוא" נועזת וקיצונית עוד יותר מזו שמציע הפיוט. הזרעים נטמנו עוד בתלמוד הבבלי, בדיון כמה אדם צריך לשתות לשכרה בפורים: "אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה, דף ז, ב). האם מדובר בשיעור של כמות אלכוהול נדרשת, או שמא מדובר בשינוי מהותי בתודעה?

מקורות מגוונים בחסידות מתייחסים אל הצורך, למשך יום אחד בשנה, להסיט את וילון המציאות המוכרת לנו ולהכיר באנרכיה המובנית במציאות: מלכה מוּצאת באופן קפריזי להורג, נערה יתומה עשויה כחלוף הרגע להפוך מלכה, האיש שהכול משתחווים לו יופל אל שפל המדרגה, ואין כל עירבון שהמלך יישאר במלכותו גם כשתפוג השפעת היין. אנחנו מתנהלים ביום יום מתוך הכרה בתפקידים השונים ובכתרים שנושאים בעליהם: פקיד, שר, מנהל בכיר או עובד ניקיון. אנחנו לומדים איזה כבוד יש להעניק לאדם לפי השררה שהוא נושא וכוח השפעתו על חיינו. עם זאת, פורים הוא יום יחיד שמזכיר לנו כי אנו למעשה מחוללים בנשף מסכות, הכתרים – כתרי נייר הם, העשויים בגשם לאבד מצבעם, זוהרם וכוחם. שלוש מאות שישים וארבעה ימים בשנה אנו זקוקים לחוק וסדר, לשלטון ומשפט, אך פורים – לפי הקריאה הזו – הוא היום היחיד שמערער על היררכיה מובנית זו. בו נחשף כי לא רק המלך הוא עֵרום, אלא גם אנו, המשתחווים אליו ביראה ומבט מלא הערצה.

ברגע שחלוקת התפקידים הופכת לא רלוונטית, נחשף פן נוסף. החסידות[1] מביאה אמירה מן התלמוד הבבלי במסכת גיטין: "מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (דף נז, ב), והופכת אותה להוכחה ניצחת כי גם מלב הרוע האבסולוטי עשוי לצמוח טוב. במילים של ימינו, הנין של היטלר עשוי לטעת עץ בחלקת חסידי אומות העולם ב"יד ושם".

אז מי כאן הטובים ומי פה הרעים? גם אתם קצת מבולבלים?

המחזה האחרון שחיבר נתן אלתרמן בחייו הוא "אסתר המלכה" (1965). ההצגה נחשבה כישלון חרוץ והורדה במהרה מן הבמה. אולי סמלי הוא כי היצירה היחידה מתוכו שחיי המדף שלה ארכו עד ימינו היא "שיר ערש", שחיבר אלתרמן והלחין סשה ארגוב. שיר הערש חובר במטרה לנסות ולהרדים את המלך אשר שנתו נדדה. הלחן שלו אמנם מרגיע, עם זאת, האמת הקיומית שהוא פורש כשמיכה רכה בפני המלך, רחוקה מלאפשר לו לחלום חלומות שלווים וטובים.

אָמְנָם רָדַפְנוּ הֲבָלִים
אֲבָל הִנֵּה הָרֹאשׁ הִרְכַּנּוּ
אִם כֶּתֶר הוּא נוֹשֵׂא אוֹ דְּלִי
אֵין שׁוּם הֶבְדֵּל, בַּסּוֹף יִישַׁן הוּא

הלץ אשר הוזמן לפייס את המלך הטרוד שר לו את שירהּ של המציאות שמעבר לווילון. בה – אין הבחנה ממשית בין המלך ובין הלץ, פעם זה משמש ופעם האחר, ובסוף היום, סוף החיים, אין שום הבדל בין השניים. אחרי כל העיסוקים, הטרדות והכיבודים, בערבו של יום, מה שיישאר אחד הוא:

רֹב נְגִינוֹת יֵשׁ וּצְלִילִים
אַךְ שִׁיר הָעֶרֶשׂ שֶׁיָּדַעְנוּ
וְשֶׁנֶּחְבָּא אֶל הַכֵּלִים
רַק הוּא בַּסּוֹף נִשְׁאַר אִתָּנוּ.

ומהו אותו שיר ערש שידענו? אולי זו האמת הקיומית הזו עצמה ממש, אשר ברוב ימות השנה נחבאת אל הכלים, מאפשרת לנו לבנות ארמונות בחול ולצאת למסעי כיבוש מזהירים, אך בטרם נישן מכסה היא אותנו ומיטיבה את הכרים. מערסלת אותנו ברוך, אך גם שומטת את יסודות המיטה עליה אנו שוכבים ומנסים להרדם.

 

עוד על "שיר ערש" ועל האופן שבו גרם לשלמה ארצי להפוך זמר תוכלו לקרוא כאן.


שיר אלתרמן.png

 ____________________________

טוריה של אפרת ביגמן על שירה ותפילה מתפרסמים במסגרת פרויקט משותף לאתר הפיוט והתפילה ולמשיב הרוח – כתב עת לשירה יהודית-ישראלית.​​

 לוגו משיב הרוח חדש שקוף.png



[1] ראו למשל ב"רסיסי לילה", דף צב, וגם ב"מי השילוח", חלק שני, דף לח.​