על כאב ההיעדר – מחשבות על נחמה

רן חורי

ימי בין המצרים מזמנים בכל שנה מחדש את השאלות, את הדיונים ואת התשובות. חורבן מול גאולה. תפילה מול מציאות. דיוק מול מסורת. דווקא המתח העולה מהמפגשים האלה – בעיקר סביב תפילת "נחם" – מאפשר הזדמנות למפגש מעמיק יותר, מברר יותר, עם עולמה של תפילה.

א.

תשעה באב הוא יום שבו, יותר מכל ימות השנה, נוכח ההיעדר. אותו "אֵין" מקבל זרקור, עולה לקדמת הבמה ומודגש ומובלט וניכר. "בתי העינוגים" סגורים לפי חוק, ואפילו לימוד התורה מפנה את מקומו היציב לטובת ההיעדר הזה. אבלים אנחנו על מה שאין. הלכות חקוקות קבעו את זהותו של היום, מנסות ככל האפשר להקביל בין האבלות של היחיד, אותה חוויית חיים אינטנסיבית שעוברים קרוביו של המת, לאבלות הלאומית הזו. אפילו המפגש עם האחר, המורגל ואהוב כל כך בימים כתיקונם, מוגבל מאוד: אין שואלין בשלום בתשעה באב על פי ההלכה, ולכל מי ששואל עונים "בשפה רפה ובכובד ראש". עַם שקוע באבלו.

גם סדר התפילה, המודפס והנהוג, מבטא את החוסר הזה. "כבר בדרך לבית הכנסת הרגשת את האבל", סיפר לנו ר' חיים לוק על ילדותו בקזבלנקה. נשים מקוננות מתאספות ומשפחות שכולות בוכות על היקירים שהלכו ללא שוב. בכל בתי הכנסת מתפללים ישובים על הרצפות בבתי כנסת חשוכים וקוראים את מגילת איכה בניגון אטי, משתפך וכואב. "כאשר ספר חכם יעקב מוצפי את מניין השנים לחורבן הבית", סיפר לנו ר' משה חבושה על שליח הציבור בבית הכנסת שבו התפלל, "העידו עליו שאפילו קירות בית הכנסת היו בוכים". ועוד ועוד עדויות וצלילים, מסורות ארוכות של כאב וחוסר. תפילה שכל כולה הבעת כאב, שחוזרת ברעיונותיה וברוחה מדי שנה בשנה, כבר אלפי שנים.

כמה כוח יש לתפילה כזו.

פרנצ'סקו הייז, "החרבת בית המקדש בירושלים", שמן על קנבס, 1867

ב.

ופתאום מציאות אחרת. שר ההיסטוריה משנה את התנאים, והחלק הזה בגלגל של מעגל השנה, שנקרא תשעה באב, מוצא אדמה אחרת. היא כבר אינה חרבה ויבשה, אלא זרועה, פורחת ומלאת גשמי ברכה. במקומות אחרים נוצרו בגלגל השנה סימונים חדשים: פה תפילת הלל בוקעת, ברכות בתחילתה ובסופה. ימים של עצמאות נוצקו במעגל. לא רק היעדר, אלא גם ממשות.

ומולם לתפילה עוד כוח.

בכל תשעה באב מחדש היא חוזרת. פינה בגלגל, חוליה בשרשרת. קינות שדורשות את כבודן. מתפללים שחפצים בתפילתם השגורה בפיהם. שומרי חומות שנשענים על המילה הכתובה. תפילה שעוצבה בשנים של היעדר, תמציתו המזוקקות של רגש הצער היהודי, מוצאת עצמה פתאום בשדה חדש, מורכב, מגוון בדמויותיו.

אֲבֵלֵי צִיּוֹן וַאֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם, שבעבר היו דווים וסחופים בצרות, נתונים למשיסה, פליטים חסרי יציבות, עשויים עכשיו להיות גם משלמי ארנונה ירושלמית טבין ותקילין, בעלי מכולות, מנהלי בתי ספר, מורי דרך המנחים סיורים בשוק מחנה יהודה למחרת הצום, מקבלים את המוני המטיילים, חברי פרלמנט המתגוררים בעיר. ועדיין, לדידם של רבים מהם, העיר עודה אֲבֵלָה וַחֲרֵבָה וּבְזוּיָה וְשּׁוֹמֵמָה. וּבָנֶיהָ אֵינָם לָהּ, וגם אין בָּהּ יוֹשֵׁב, כפי שהם נוהגים לומר בתפילתם. אכן, תפילת נחם, הסמלית כל כך, הכואבת כל כך, שהודקה בהידוק מעין נצחי לתפילת העמידה, במקום של כבוד, היא חלק בלתי נפרד מהיום הזה. כמו על הנסים לחנוכה ולפורים, כמו יעלה ויבוא, כמו המלך המשפט. לתשעה באב דפוסי התפילה שלו.

גם בעיר ירושלים השלמה והמאוחדת, בירתה של מדינת ישראל.

ג.

האם דפוס אחר יש לו לתשעה באב בעידן שבו ממשות ההיעדר הופכת בחלקה או ברובה לזיכרון עצוב?

זכתה תפילת נחם, כנראה בצדק, לעמוד בלִבן ובטבורן של השאלות הללו. אותה תפילה התגלגלה אל תשעה באב מפסקה בתלמוד הירושלמי, הופכת עם הדורות מבקשת רחמים לבקשת נחמה. אלו מילותיה במקום שבו היא מוזכרת לראשונה, בשם אמורא עלום בשם רב אחא בר יצחק, שהביא אותה בשם רבו, ר' חייא או ר חונא איש ציפורי, העיר הצפונית שנותרה על עמדה גם אחרי החורבן:

רַחֵם יי אֱלֹהֵינוּ, בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וּבַחֲסָדֶיךָ הַנֶּאֱמָנִים, עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ, וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכָּן כְּבוֹדָךְ, וְעַל הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַהֲרוּסָה וְהַשּׁוֹמֵמָה, הַנְּתוּנָה בְּיַד זָרִים, הָרְמוּסָה בְּיַד עֲרִיצִים. וַיְּבַלְּעוּהָ לֶגְיוֹנוֹת, וַיְּחַלְּלוּהָ עוֹבְדֵי פְסִלִּים. וּלְיִשְׂרָאֵל עַמָּךְ נְתַתָּהּ נַחֲלָה, וּלְזֶרַע יְשׁוּרוּן יְרוּשָׁה הוֹרַשְׁתָּהּ, כִּי בָאֵשׁ הֵצַתָּהּ, וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ, כָּאָמוּר: "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם יי, חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב, וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" (זְכַרְיָה ב,ט).
(תלמוד ירושלמי ברכות, פרק ד הלכה ג, וכן ירושלמי תענית פרק ב הלכה ב)

נוסחים אחרים התגלגלו לכתבי ראשונים, מחליפים בקשת רחמים בבקשת נחמה, דנים על מועד אמירתה של התפילה, מכתירים אותה בכותרת "מעין המאורע". אבל תמיד נושב בהם הד חזק של מצוקת יושבי ציפורי, החכמים שהיוו את אבני הבניין לתלמוד הירושלמי: יושבים בצפון, מנועים מלהיכנס ל"איליה קפיטולינה", שאך לפני רגע הייתה ירושלים המקודשת ועתה מלאה נוצרים, עובדי פסילים ולגיונות.

וכך, אחרי שנים של עיבודים ודפוסים, זכתה התפילה להיראות בכל אחד מהנוסחים המרכזיים. זוהי גרסת נוסח הספרדי, שבו יש הנוהגים לומר תפילה זו בכל תפילות העמידה בצום:

נַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֶת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם, וְאֶת הָעִיר הַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה. מִבְּלִי בָּנֶיהָ הִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָדָה. וַיְּבַלְּעוּהָ לִגְיוֹנִים וַיִּירָשׁוּהָ עוֹבְדֵי פְסִילִים, וַיָּטִילוּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לַחֶרֶב, וַיַּהַרְגּוּ בְזָדוֹן חֲסִידֵי עֶלְיוֹן. עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמֶרֶר תִּבְכֶּה וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ. לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם, מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם, כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ. כַּכָּתוּב: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְּתוֹכָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְנַחֵם צִיּוֹן בְּבִנְיַן / וּבוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם.

זוהי דמותה אצל האשכנזים, המקפידים על אמירתה רק במנחת היום, אולי בשל העובדה כי ממש אז פרצה באש במקדש:

נַחֵם ה' אֱלֹהֵינוּ אֶת אֲבֵלֵי צִיּוֹן וְאֶת אֲבֵלֵי יְרוּשָׁלַיִם, וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה וְאֶת הָעִיר הָאֲבֵלָה וְהַחֲרֵבָה וְהַבְּזוּיָה וְהַשּׁוֹמֵמָה. הָאֲבֵלָה מִבְּלִי בָנֶיהָ, וְהַחֲרֵבָה מִמְּעוֹנוֹתֶיהָ, וְהַבְּזוּיָה מִכְּבוֹדָהּ. וְהַשוֹמֵמָה מֵאֵין יוֹשֵׁב. וְהִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָדָה. וַיְבַלְּעֽוּהָ לִגְיוֹנוֹת. וַיִּירָשׁוּהָ עוֹבְדֵי פְסִילִים כוֹכָבִים. וַיָטִילוֹ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לֶחָֽרֶב. וַיַּהַרְגוּ בְזָדוֹן חֲסִידֵי עֶלְיוֹן. עַל כֵּן צִיּוֹן בְּמַר תִבְכֶּה. וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ. לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם. מֵעַי מֵעַי עַל חַלְלֵיהֶם. כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבְנוֹתָהּ. כַּאֲמוּר: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְּתוֹכָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְנַחֵם צִיּוֹן וּבוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם.

וכך אצל התימנים (גם הם אומרים אותה בכל שלוש התפילות), המשמרים את לשון התפילה המקורית בפתיחתה:

רַחֵם ה' אֱֶלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשׂרָאֵל עַמְּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ, הָעִיר הָאֲבֵלָה, הַחֲרֵבָה, הַשּׁוֹמֵמָה, הַנְּתוּנָה בְיַד זָרִים, הַיּוֹשֶׁבֶת וְרֹאשׁ לָהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָדָה. וַיְּבַלְּעוּהָ לִגיוֹנִים, וַיִּירָשׁוּהָ עוֹבְדֵי פְסִילִים, וַיִּתְּנוּ אֶת נִבלַת עֲבַדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּמַיִם וּלבֶהֱמַת הָאָרֶץ. עַל כֵּן צִיּוֹן בִּמרָר תִּבכֶּה וִירוּשָׁלַיִם תִּתֵּן קוֹלָהּ. לִבִּי לִבִּי עַל חַללֵיהֶם, מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם. רְאֵה ה' וְהַבִּיטָה וְרַחֵם שׁוֹמְמוֹתֶיהָ וְנַחֲמֶיהָ כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבנוֹתָהּ. כַּכָּתוּב: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלכָבוֹד אֶהיֶה בְּתוֹכָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', בוֹנֶה יְרוּשָׁלַיִם.

בנוסח האיטלקי, נוסחה של קהילה יהודית ותיקה, במדינה שבה מציג שער טיטוס את החורבן מהזווית של המנצחים, נאמרת התפילה בכל תפילות העמידה של היום. אלא שבפעמים הראשונות מבקשים המתפללים רחמים, ורק במנחה, כי פנה היום – נחמה. אכן, עם שקוע באבלו, טובל בעומקו של היגון, מבין ומפנים את החוסר.

ובאמת אין זו רק תפילת נחם, המדברת על העיר הריקה, שהייתה דוויה כבר שנים תחת ממלוכים ופרסים וערבים ועותומאנים, שתפילה ליד שריד הר הבית, הכותל המערבי, תוך שימוש בכיסאות ומחיצות ושופרות, הייתה אסורה בה רק לפני שמונים שנים תחת המנדט הבריטי. זו מגילת איכה על תיאורי הזוועה והחורבן שבה, שברובה אינה עוסקת כלל בבית המקדש. אלו הקינות הרבות, תוצר דמעותיהם של אנשי הגלות במשך שנים ארוכות. אלו האורות המעומעמים והכיסאות המונמכים והרגש העצוב. וכבר חיווה נפוליאון דעתו עלינו, על פי האגדה: "עם שמקונן כך על אירוע שקרה בעברו לפני מאות שנים על חורבן מקדש אין ספק שיבוא יום ויזכה לבנותו מחדש." מי שמבין את ההיעדר, יוכל לקבל את השלם.

מטבע שהונפק לרגל ביקור הקיסר אדריאנוס ביהודה. קרדיט: Classical Numismatic Group, Inc. http://www.cngcoins.com

ד.

אך האם יוכל לקבל גם את החלק?

מעשה ברב צעיר בשנות הארבעים לחייו. הוא נולד בשכונת אהל משה בירושלים, אחת השכונות הראשונות שהוקמו מחוץ לחומות העיר העתיקה. הוא היה רבה של העדה הספרדית בראשון לציון, מהמושבות הראשונות שהקימו אנשי העלייה הראשונה. הוא היה צעיר חברי מועצת הרבנות הראשית, שהוקמה עוד בימי המנדט הבריטי, והפכה לחלק מממוסדות מדינת ישראל.

היה זה תשעה באב הראשון אחרי שחרורה של ירושלים. נהירה של המונים אל הכותל המערבי, אשר תשע עשרה שנים היה סגור ומסוגר מעבר לגבול. עוד לא חלפו שלושה חודשים מהשחרור. רוח חדשה הייתה בעם. ירושלים כבר אוחדה על הנייר. עמד הרב חיים דוד הלוי בתפילה, חשב: "אשרינו שזכינו כולנו", ולא יכול היה לומר את אותן המילים הישנות ולהרגיש דובר אמת.

וכך תיאר את תחושתו מול תפילת נחם:

גם אני הרגשתי בתשעה באב הראשון אחרי מלחמת ששת הימים שאינני יכול יותר לומר בתפלתי דברים אלה, שהם בחינת דובר שקרים לפני ה'. [...] שכל השנה כולה [...] שוקקת ירושלים המון חוגג, אלפים אלפים בניה של האומה, באים אל ירושלים החוגגת, והקורנת אושר ושמחה ומעניקה תחושת כבוד ממלכתי ולאומי בלב כל אדם מישראל, שאפילו בתשעה באב, יום האבל הלאומי, כאשר באים המוני בית-ישראל אל הכותל המערבי, מעוטפים באבלם על חורבן הבית, גם אז מורגשת פנה מסוימת בלבי, אליה לא יכול לחדור האבל, זו פנה של שמחה על ראשית צמיחלת גאולתנו. [...] וכנראה שגם שכינת ה' אינה עטויה יותר בגדי חושך וקדרות, מול ירושלים השלימה [...] ולכן אין ספק שיש משום דובר שקרים לפני ה', לומר על ירושלים זאת [...]
(הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב, א, עמ' מו–מז, ירושלים תשל"ו)

זוהי תחושתו של מתפלל שחש שהמילים המופיעות בסידורו, שהתגלגלו מהיישוב ציפורי שבצפון אל הסידור המודפס שחיכה לו בבית הכנסת, אינן מתאימות לו. תחושתו של אדם שלוּ יאמר אותן, ישקר. תחושתו של מתפלל המבקש לייצר שיחה עם אלוהיו, לעמוד מולו בכוליותו, בטענותיו, בבקשותיו וברגשותיו, וחש שהמילים אינן נותנות לו מצע להמריא, אלא להפך: מחניקות את קולו האמתי.

הוא דרש שינוי, קטן ומינורי. "שהייתה". העברת כל תיאורי ביזיונה של ירושלים מן ההווה אל העבר. הרב הלוי עמד על עמדתו, ושמו נישא בגאון בפי כל הדובר על תפילת נחם ותשעה באב בימינו. לדידו התפילה לא הייתה ביטוי קשיח ובלתי משתנה של נוסח כתוב, ולא הייתה צמודה אליה אידאולוגיה דוגמטית של שימור. הבורא והמתפלל ניצבים בה כצדדים לדיאלוג, ואצל שניהם דרישה ברורה: אמת.

הוא לא היה היחיד שהצביע על הפער הזה. רבים אחרים חוו את הקושי באמירת הדברים הללו, בשעה שממשלת ישראל קבעה את יום שחרור ירושלים כיום חגה, והרבנות הראשית מדברת על "הנס שעשה הקב"ה לעמו ישראל בניצחונם על אויביהם ושחרורה של ירושלים עיר הקודש". נוסחים חדשים לתפילה הזו קמו ונבראו, נוצרו בידיים של מתפללים כאובים שביקשו להביע תפילה אחרת מזו הכתובה. במאמר המרכזי המתאר את הנוסחים הללו, שפורסם בתשס"א (2001), הביאה ד"ר יעל לוין דוגמאות רבות, ומאז רבו והלכו הנוסחים. עם בתקומתו ובהתקוממותו?

זו התפילה שחיבר הרב שלמה גורן, שהיה אז הרב הראשי לצה"ל. תוכן חדש לתפילה ישנה:

נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים ואת העיר האבלה החרבה וההרוסה. ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה, לבי לבי על חליהם, מעי מעי על הרוגיהם, ולישראל עמך נתתה נחלה ולזרע ישרון ירושה הורשת. נערהּ ה' אלוקינו מעפרהּ, והקיצה מארץ דויה, נטה אליה כנהר שלום וכנחל שוטף כבוד גוים, כִּי אַתָּה ה' בָּאֵשׁ הִצַּתָּהּ וּבָאֵשׁ אַתָּה עָתִיד לִבנוֹתָהּ. כַּכָּתוּב: וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלכָבוֹד אֶהיֶה בְּתוֹכָהּ. ברוך אתה ה´ מנחם ציון ובונה ירושלים.

רב מן התפוצות, הרב אברהם יצחק יעקב רוזנפלד, הציע גם הוא נוסח:

נחם ה' אלוקינו את אבלי ציון ואת אבלי ירושלים. ואת העיר הקדושה המבכה על עמך ישראל אשר הוטל לחרב, ועל חסידי עליון שנהרגו בזדון, ועל גבורי ישראל שמסרו נפשם על קדושת ה´. ציון במר תבכה, וירושלים תתן קולה. לבי לבי על חלליהם, מעי מעי חלליהם. אבינו שבשמים, נקום את נקמת עירך אשר נתתה לנו לנחלה, וקבץ את שארית ישראל מכל הארצות אשר הדחת אתם שם, וישבו בה, וחרם לא יהיה עוד, כאמור, פרזות תשב ירושלים מרוב אדם ובהמה בתוכה. ברוך אתה ה´ מנחם ציון ובונה ירושלים.

ועוד רבים שכתבו מחדש. ולצדם שינויים מינוריים וקטנים יותר. פה השמטה של משפט, פה תיקון של מילה, פה דיבור על הבית החרב במקום על העיר החרבה. מעגל השנה ממשיך להסתובב, החוליות בשרשרת מבקשות לשמור את הקשר, ורק ליטוש קל נצרך לדעתם על מנת לתקן ולעדכן.

ומולם עומדים מבקשי השימור. הרב איסר יהודה אונטרמן, הרב הראשי שבעצמו כתב על הנס שעשה הקב"ה לעמו בשחרור ירושלים, קבע כי "אין שום סתירה בין יום ירושלים אשר בו בוודאי צריכים לשמוח בשחרורה של ירושלים מיד זרים ובין ימי האבל של תשעה באב, שצריכים לצום ולהתאבל. כי גם עתה עיר ירושלים, לאמר עיר הקודש והמקדש והבירה שלנו מימי קדם קדמתה, עדיין 'חרבה ובזויה ושוממה...'". הרב עובדיה יוסף, בתשובה שבה מנה את כל חסרונות מצבה של ירושלים בימינו אנו, שאל: "היש לך ביזיון, חורבן, ושממה גדולים מאלה?" הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מגדולי רבני ארה"ב, טען כי ירושלים כולה נחשבת חרבה כל עוד בית המקדש איננו בנוי והתנגד לכל שינוי. אצל רבים בהם בולטת העמידה על קדושת מילים ותפילות. ואחרים החרו והחזיקו אחריהם, מגנים בלהט או בקרירות על נוסח ישן, ואף שגלגל תפילות השנה אינו מתגלגל עוד באדמה חרבה אלא בשדה פורח, נצמדו אל המילים העתיקות מציפורי.

ה.

נראה שמרבית המתפללים, לשונם נוחה בכתוב אשר לפניהם, במילים המנוקדות וטבועות בסידור, בנוסחים שאבותיהם מסרו להם. אולי לא מתוך אידיאולוגיות ותוך הנפת דגלים, אלא מתוך השגרה השגורה, התמונה המקובלת של היום, דרך ההנצחה שבה ניתן מקום של כבוד להיעדר ולחוסר, לאווירת הנכאים, ואין בה מקום להתפרצויות חלקיות המבקשות לשנות את התמונה הטבועה. ברוב מוחלט של בתי הכנסת לא יישמעו בתשעה באב נוסחים חדשים. מה שנכתב והודפס הוא שנאמר, מה שננהַג בעבר הוא שנהוג גם היום. עם באבלו.

ויש מי שמשנים, מאמצים ללשונם את אחד הנוסחים או התיקונים שהציעו, או מחברים נוסח חדש משלהם על ירושלים שבעיניהם, כפי שהיא נראית להם בעיצומו של צום – גם שלמה ומאוחדת וגם חסרה ומשוסעת. ובעיניהם, ההיעדר המודגש בתפילתם של האחרים מלמד על היעדר אחר, בולט יותר – היעדרם של כנות ודיוק.

עם מי הדין? עם מי הצדק? עם מי התפילה?

עם מי ירושלים?

***

היכן כוחה של התפילה? יהיה מי שיאמר: בשרשרת, בגלגל המסתובב, בריטואל הידוע, במנגינות שלא נס לֵחן גם אחרי מאות בשנים, במילים המוכרות, הידועות, רבות המשמעויות והכוונה, ובמקרה שלנו – בזיכרונה של העיר הנשכחת בתודעתם של חכמי ציפורי הקדומה. כמה כוח יש לתפילה כזו.

יהיה מי שיאמר: דווקא במפגש בין אדם ואל, בדיאלוג כן ונוקב, בשיח גמיש על המציאות שבו מקומו של האדם ושל עמו איננו נפקד, מודחק לירכתי התודעה ולפרשנויות מחודשות. כמה כוח יש לתפילה כזו.

ואולי גם וגם. ובטוח שגם וגם. המילים האלו נכתבות מתוך האוניברסיטה העברית בירושלים, צופות על בנייני ענק בגבעת רם ועל הספרייה הלאומית, ומאחוריהן ניצבת הכנסת. סביב נמצאים תפילות ופיוטים מכל תפוצות ישראל, כולם נקבצו ובאו להנצחת עולם ולחיי נצח. מה תהיה דרכה של תפילת נחם? מה יהיה עיצובו של תשעה באב, ככל שיחלפו השנים והזמנים והדורות?

נראה שאין לנו אלא להמשיך ולגלגל את הגלגל בין הבניינים והפרחים והשסעים והמחלוקות, בדרך העולה בית אל, לדבר, להתפלל ולהמתין. ובבניין ירושלים – ננוחם.

מקורות להרחבה: