האומץ להשתנות: על תפילת "כל נדרי"

כל נדרי – מילים וביצועים

אחת התעלומות הגדולות האופפות את סדר התפילה ביום כיפור היא הפתיחה של ערב יום כיפור בפרק "כל נדרי". עבור רוב רובם של היהודים בכל התפוצות ומכל העדות נחשבת "כל נדרי" לתפילה החשובה ביותר במחזור התפילות של היום הקדוש ביותר בשנה, ולכן גם רבים מאתנו, שלא נוהגים לפקוד את בתי הכנסת בדרך כלל, עדיין שומרים את הביקור השנתי שלהם בבית הכנסת ל"כל נדרי". אבל מהי באמת המשמעות של "כל נדרי"? בקריאה פשוטה נראה כי מדובר בטקסט משפטי שבו כל הנוכחים בבית הכנסת מבטלים את כל התחייבויותיהם המילוליות זה לזה או כל אחד כלפי חברו. ואם כן, האם מדובר בטקסט משפטי סתמי שבטעות החל להיחשב במהלך הדורות לתפילה מלאת עומק ומשמעות, כאשר בעצם מדובר בטקסט שחובר כדי לאפשר לקהילה להתפלל עם העבריינים והמוחרמים שלה, או להגיע נקיים מנדרים שלא קוימו לקראת יום הכיפורים?

פתיחת תפילת כל נדרי מתוך "פזמונים", מרוקו, 1900, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

אם ניצמד לפרשנויות האלה, אזי באמת צדקו רבים מגדולי ההלכה לאורך הדורות באומרם שיש לבטל את כל נדרי מחמת המופרכות המשפטית שלו. העובדה ההיסטורית היא שאף על פי שכל כך הרבה אנשי הלכה ניסו להמעיט בחשיבות "כל נדרי", ציבור הבאים לבתי הכנסת ביום הכיפורים בכל העדות ומעל לאלף השנים האחרונות לפחות, החליטו שזו התפילה המרכזית של יום הכיפורים בעיניהם. זו סיבה מספיק טובה לעיין שוב ושוב בטקסט המיוחד הזה ולהעניק לו משמעויות נוספות שאולי נסתרו מעיני אנשי הלכה נוקדניים.

כי אולי זה בדיוק מה "שכל נדרי" בא לומר לנו, ולכן כולנו מתחברים אליו בעומק רב כל כך, גם אם אנו לא מצליחים להבין את משמעויותיו המילוליות. כי "כל נדרי" היא תפילה אמִתית שאנו מתפללים לעצמנו. אנו מנסחים ב"כל נדרי" את מצבנו הקיומי הרגיל, את האופן שבו כל השנה אנו שבויים של מילים, מילים שאנו אומרים לעצמנו, הדרך שבה אנו מגדירים את עצמנו, את חיינו, משפחתנו, החברה שבה אנו חיים. כל השנה אנו שופטים, מבקרים, מתייגים זה את זה, מנסחים ניסוחים, אוסרים איסורים זה על זה וכל אחד על עצמו. חיינו מלאים מילים שיש בהן אמנם גם הרבה מאוד יצירה ויופי, אבל גם הרבה מאוד בתי כלא והגדרות שלא מאפשרות לנו להתפתח ולהשתנות. ובערב יום הכיפורים – אנו מנסים רגע לנטרל את משקל המילים האלו, להקל מעלינו את המעמסה הזו ליום אחד, שבו נצא לחופשי ממילים שלנו ומילים של אחרים, ואז, בפסק הזמן הזה שבין המילים, אנו מקווים ומתפללים שאולי נצליח למצוא את האומץ להשתנות.