Eng

הממורבוך של קהילת לויבהיים תיעוד הנפטרים וזיכרון גדולי העם

​ההתעקשות היהודית להעביר מדור לדור את זיכרון העבר היא שהביאה רבים להגדיר את עם ישראל כקהילת זיכרון. במהלך הדורות פיתחו קהילות יהודיות בארץ ישראל ובגולה דרכים שונות לשמר את העבר: מקריאה ולימוד במקרא (ההיסטוריה של ברית ה' עם עמו הנבחר), דרך מצוות "והגדת לבנך" ו"חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא מארץ מצרים". נוסף לכל עזרי הזיכרון הללו, פיתחו קהילות גרמניה כלי אשר נקרא ממורבוך "ספר זיכרונות" או "אזכרה". על פי רוב, היה הממורבוך ספר רישום המתעד את פטירתם של חברי הקהילה היהודית על מנת שזכרם לא ימחה.
 
ז'אנר ספרי הזיכרונות הקהילתיים היו בנמצא כבר מימי הביניים, ובמהלך המאות התפתחו והכילו לא רק את שמות הנפטרים ותיעוד קצר של תולדות חייהם ומידותיהם הטובות, אלא אף תיעוד של מאורעות גדולים ונוראיים בחיי הקהילה ועם ישראל דוגמת פרעות ופוגרומים שונים.
 
בספר הקהילה של לויבהיים (Laubheim) נמצא חידוש, שככל הידוע לנו הוא יחיד במינו: מלבד שמותיהם ופועלם של אנשי הקהילה שהלכו לעולמם, תיעדו בני הקהילה את גדולי העם למען "יזכור אלוהים נשמת רבינו", או, לא פחות חשוב מכך על מנת שיזכרו אותם בני הקהילה עצמם. התיעוד מכיל אזכורים לרבי יהודה החסיד, אשר "הרביץ תורה בישראל והאיר עיני הגולה בתיקוניו" כשחולל בין היתר תנועת עלייה לארץ ישראל. או רבי מאיר בן רבי יצחק ש"ץ "עבור שתיקן שבחות למקום", כנראה על שלא הסתפק בתפקידו כשליח ציבור ובתפילה לפני הקהילה, אלא הוסיף וחיבר פיוטים רבים שצורפו לסידור התפילה שאנו מכירים עד ימינו. אך הדמות הידועה מכל הנזכרת בממורבוך של הקהילה היא ללא ספק דמותו של אחד מגדולי פרשני המקרא, הלוא הוא הרש"י (רבי שלמה יצחקי) "עבור שהאיר עיני הגולה בפרשיו".
 
הממורבוך של קהילת לויבהיים מדגים בצורה חדשה ומרגשת כיצד העבירה הקהילה היהודית בגרמניה את הגעגועים העזים לגדולי ישראל, את הכבוד לפועלם ואת המסורת שהנחילו לנו על הכתב. על כן, לא נותר להצטרף אל תפילת "יזכור אלוהים" ולהוסיף ולייחל שיזכור גם את עם ישראל.