​​המלך פייסל בירושלים

סיפור ביקורו של המלך פייסל בירושלים

עד היום נקרא אחד משערי מסגד אל-אקצא במזרח ירושלים בשם "שער פייסל", השם שניתן ככל הנראה על ידי המועצה המוסלמית העליונה לאחר ביקורו של המלך פייסל השני בירושלים בשנת 1943. בביקור הזה תרם המלך פייסל בשיפוץ השער. לא היה זה הביקור הראשון של פייסל בירושלים. מדוע ביקר המלך פייסל פעמיים ב"עיר הקודש" תוך פחות משנתיים? האם הביקורים נחשבים כניסיונות שדודו הפעיל למען חיזוק שלטון המשפחה ההאשמית בירושלים או שזה בעצם מסר סמלי לעולם הערבי שהמשפחה ההאשמית היא בעל החסות והמגינה על המקומות הקדושים בירושלים? חוקרים ומתעניינים בתקופה ההיא העלו השערות מהשערות שונות.

 

כותרת דף השער, מגזין אל-מונתדא, מרץ 1943

 

מגזין אל-מונתדא מספק לנו מידע מפורט לגבי הביקור הראשון לירושלים, כאשר המלך פייסל היה בן שמונה. העיתון מפרט את שמות המלווים כמו הקונסול העיראקי ומושל ירושלים. בתמונות הביקור ניתן לראות גם את השייח' יוסף טהבוב, אחד מהבולטים שבחברי המועצה המוסלמית העליונה.

 

שתי תמונות לביקור, הראשונה בצד ימיני: המלך פייסל עומד עם מקבלי פניו בירושלים, והשנייה מצד שמאל: המלך עומד עם שייח'י אל-חרם אל-שריף

 

בתמונה למעל נצפה המלך הצעיר חותם על ספר "הווקף", יומן למבקרים רמי מעלה, בקונסוליה העיראקית שם שהה עם משפחתו. מעניין שהמגזין מינה צייר בשביל שיצייר תמונה מיוחדת למלך על המדרגות המקבילות לכיפת הסלע.

 

ארוחת הצהריים למלך פייסל בירושלים​

 

מידע נוסף על הביקור השני נמצא בגיליון נוסף של מגזין אל-מונתדא שיצא לאור ביוני 1944. מטרת ביקורו השני של המלך הייתה ככל הנראה הידוק הקשרים הפוליטיים. השערה זו נובעת מתמונות הפמלייה שמקיף את המלך – המורכבת מבכירי הצבא הבריטי ובכירים בצבא הערבי-הירדני.

 

נפרדים מהמלך פייסל, בתמונה חברי המועצה המוסלמית העליונה

 

המלך לא יכול היה לדעת כי שם השער "באב פייסל" יזכה לחיים ארוכים יותר ממנו: המלך עבד אללה נרצח בירושלים בשנת 1950, והמלך הצעיר הוא נרצח גם הוא באחד ממקרי הטבח הכי מזעזעים בהיסטוריה המודרנית, עת מתנקשים הרגו ביריות אקדח את המלך יחד עם אמו ודודו בחצר ארמונו בשנת 1958. בנימה טרגית זו מסתיים סיפור המשפחה ההאשמית בירושלים.

 

סיקור עיתונאי לביקור, הגיליון הרביעי, כרך שני, מגזין אל-מונתדא

סיפורה של בת הים הקטנה

מדוע נגעה דווקא מעשייה זו לליבו של הסופר הדני הגדול הנס כריסטיאן אנדרסן, יותר מכל דבר אחר שכתב?

בשנות לימודיו בבית הספר סבל הנס כריסטיאן אנדרסן מהצקות ובריונות. אך הקשיים החברתיים של מי שהפך לימים לסופר בעל שם עולמי לא פסקו גם בבגרותו. לכל אורך חייו – הוא נפטר קרוב לגיל 70 – נחשב אנדרסן לאדם מתבודד שהתקשה לשמור על קשרים קרובים. כבר מילדותו הוא גילה עניין רב באומנות וספרות. אחד הספרים הראשונים שהעניק לו אביו היה יצירת המופת של הספרות הערבית, "אלף לילה ולילה", בתרגום לדנית.

תחושות הזרות והניכור בולטות ברבים מהסיפורים והמעשיות שהשאיר אחריו, וכאלה יש יותר מ-3,000. לרבים מאיתנו התחושות הללו מזכירות מיד את יצירתו "הברווזון המכוער", אבל הניסיונות להשתלב ולהתגבר על כאב הדחייה נמצאים בצורה זו או אחרת בכל יצירותיו. וכך גם במעשייה הראשונה של אנדרסן שזכתה לעיבוד קולנועי באורך מלא של דיסני, "בת הים הקטנה". המעשייה פורסמה לראשונה ב-1837, ובשנת 1989 עובדה לסרט הנפשה שזכה להצלחה עולמית.

פורטרט של הנס כריסטיאן אנדרסן מ-1859. צייר ה' אולריק

בשתי הגרסאות, הספרותית והקולנועית, בת הים הקטנה יוצאת דופן לעומת חמש אחיותיה הבוגרות. בעוד שהן רואות בים את ביתן האמיתי והיחיד, ליבה של אריאל (הנקראת כך רק בעיבוד של דיסני) מבקש את עולמם של בני האדם שמעל פני הים. ההבדל המרכזי בין שתי הגרסאות נוגע לסוף העלילה. בניגוד לסיום ההוליוודי והרומנטי של דיסני, במעשייה המקורית בת הים הקטנה מצליחה להתחבב על הנסיך אהוב ליבה, אבל לא הרבה מעבר לזה.

הבדל נוסף בין הגרסאות קשור לדמויות הסובבות את בת הים הקטנה. בשונה מהסרט, לאורך המעשייה אין לה חברים הבאים לעזרתה, אלא רק אחיותיה השונות ממנה דואגות לה. הן נחלצות לעזרתה כשמתברר שהשיקוי שמציעה מכשפת הים – כדי שבת הים תהפוך לבת אנוש ותזכה באהבתו של הנסיך שהצילה – בלתי הפיך: בת הים יודעת שברגע שתשתה ממנו היא אומנם תישאר היצור היפה בעולם והרקדנית הטובה ביותר, אך לא תוכל עוד לחזור להיות בת ים וקולה הנפלא יילקח ממנה.

ללא הקול שלה, בת הים לא מצליחה להסביר לנסיך שהיא הנערה שהצילה אותו מטביעה כשהושלך מספינתו. וכשהיא מבינה שלא תצליח לזכות באהבתו הרומנטית, ליבה נשבר. בטרם שתתה מן השיקוי מבטיחה לה המכשפה כי אם תיכשל, תיהפך לקצף על פני הגלים ותיעלם.

כדי למנוע מהגורל האכזר הזה להתממש, אחיותיה משיגות מהמכשפה סכין שאותה בת הים אמורה לנעוץ בלב הנסיך וכך להפוך חזרה לבת ים. בת הים נכנסת אל האוהל המלכותי בזמן שאהובה ישן, אך לא מצליחה לפגוע בו.

במעשייה המקורית זוכה בת הים בסוף טוב משלה: אומנם היא לא מתאחדת עם הנסיך כמו בסרט של דיסני (ובעיבודים הרבים שנוצרו בהשפעתו), אבל בשל מסירותה וטוב ליבה היא זוכה בנשמה נצחית ומצטרפת אל ממלכת יצורי האוויר. וכאן נחשף המחבר אנדרסן בתור נוצרי אדוק המאמין בנצחיותה של הנשמה.

אם לא קראתם את המעשייה המקורית והופתעתם עכשיו לגלות את פרטי עלילתה, ככל הנראה הסיבה לכך היא קהל היעד שאליו כיוון הסופר. אנדרסן לא ראה ב"בת הים הקטנה" מעשייה המיועדת לילדים. למעשה, הוא הודה שמעולם לא נגע לליבו דבר שכתב כמו שנגעה המעשייה הזו.

היו שקשרו בין סיפור חייו של אנדרסן לדמותה של בת הים הקטנה. בגיל 11 אנדרסן הילד התייתם מאביו, ובגיל 15 עזב את כפר הולדתו כדי להגשים את חלומו הגדול להיות לרקדן ולזמר אופרה. בדיוק בגיל הזה, 15, גם גיבורת המעשייה מגלה את עולם המבוגרים ועד סוף חייה מתקשה להסתגל אליו ולמצוא בו את מקומה. בדיוק כמו אנדרסן עצמו.

הכול מתחיל במסורת עתיקת יומין של בנות הים, מספר לנו אנדרסן ב"בת הים הקטנה". בגיל 15 מורשות בנות הים לעלות לראשונה בחייהן אל מעל פני הים, לשכב על סלע בליל ירח מלא ולשיר. הרגע המופלא משתלט על מחשבותיה של הקטנה בבנותיו של מלך הים, ומאז שהיא זוכרת את עצמה היא מחכה לרגע הנכסף. ויותר מכך היא מצפה להזדמנות לפגוש את בני הים, היצורים המשונים שבמקום לחיות בים עם סנפיר של דג, הם מתהלכים על הקרקע בעזרת זוג רגליים.

תרגומי בת הים הקטנה לעברית

 

אנדרסן בורא יַלְדוּת בעברית

יצירותיו של אנדרסן פורסמו לראשונה בעברית בספרון שיצא לאור באודסה בהוצאת י"ח ראבניצקי וש"ד הארינשטיין בשנת תרנ"ד (1894). בספרון התפרסמו חמש מאגדותיו הידועות של הסופר הדני הגדול בתרגומו של יהודה גרזובסקי.

בתקופה שבה ספרות הילדים בעברית הייתה יותר משאלת לב ממציאות ממשית, לקובצי האגדות המקוריות והנפלאות של אנדרסן יוחסה חשיבות רבה. אגדותיו המתורגמות, בצירוף המעשיות של האחים גרים, הגשימו את משאלתו של הסופר והמתרגם דוד פרישמן (מתוך המבוא לספר "הגדות וסיפורים" מאת אנדרסן בתרגומו של פרישמן): "בראו נא יַלְדוּת לילדי בני ישראל!… הקימו נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו…".

בין האגדות שתורגמו באותה תקופה זיהינו כמה מהמוכרות ביותר שחיבר אנדרסן, ובהן "בגדי המלך החדשים", "בת המלך על העדשה" ו"הזמיר".

ומתי הופיעה "בת הים הקטנה" בעברית? זה קרה לראשונה ב-1965 עם פרסום הספר "בת הים הקטנה : הנסיכה על העדשה, הרועה הקטנה ומנקה הארובות" בהוצאת מ. מזרחי. כפי שוודאי ניחשתם, מדובר לא רק בתרגום הראשון של האגדה שלה מוקדשת כתבה זו, אלא גם בפעם הראשונה שהאגדה זוכה לפתוח ספר משלה בעברית.

התרגום העברי הראשון של בת הים הקטנה

 

מרגע שיוצא הסרט לאקרנים אנחנו מקבלים גם גרסאות ספרותיות לעיבוד של דיסני, כמו זו שראתה אור בהוצאת כנרת, שנת 1992.

 

 

לקריאה נוספת

אוריאל אופק, ספרות הילדים העברית: ההתחלה, הוצאת מפעלים אוניברסיטאיים, תשל"ט (1979)

שמעונה פוגל, גלגולה של האישה השוכנת במים: פרשנות מחודשת ל"בת הים הקטנה" ול"נימפת המים", מאזניים 4-3, עמ' 91-83

מנחם רגב, הנס כריסטיאן אנדרסן וזיקתו ליהודים, מאזניים 9, עמ' 39-35

חשיפה: מכתב התמיכה בציונות של "אבי האומה" הסינית

באוספי הספרייה התגלה מסמך מכונן מקורי בן מאה שנה: "אומתכם הנפלאה וההיסטורית ראויה למקום מכובד במשפחת העמים", כתב המנהיג הסיני ד"ר סון יאט-סן במכתב לפעיל ציוני

ב-24 באפריל 1920 ביטא "אבי האומה" של סין המודרנית, ד"ר סון יאט-סן, את תמיכתו הבלתי מתפשרת בציונות ואף כינה אותה: "אחת מהתנועות הדגולות של העת הנוכחית". את המילים האלו הוא כתב במכתב ששלח לניסים אליאס בנימין עזרא, שהיה סופר ומוציא לאור בעל השפעה ומייסד "האגודה הציונית של שנגחאי".

ד"ר סון יאט-סן, 1911

סון יאט-סן היה נשיאה הזמני הראשון של הרפובליקה הסינית שקמה ב-1912, לאחר נפילת השושלת הקיסרית האחרונה. הוא היה בין מנהיגי הרפובליקה בתקופה שלפני מלחמת האזרחים הסינית והמהפכה הקומוניסטית במדינה. תמיכתו של סון יאט-סן בציונות תועדה היטב. אף תוכנו של המכתב שציטטנו לעיל היה מוכר, אך העותק המקורי והחתום בכתב ידו נתגלה כעת מחדש, יותר ממאה שנים לאחר כתיבתו.

בעקבות גילוי המכתב תיארה את חשיבותו פרופ' גאו ביי, מומחית לקהילה היהודית של שנגחאי במאה ה-20: "מרגש מאוד שהמכתב שכתב סון יאט-סן אל נא"ב עזרא נחשף. מדובר במסמך מכונן, המשליך אור על תמיכתה המוקדמת של ממשלת סין הלאומנית בציונות".

כעת אפשר לצפות במכתב לראשונה באופן מקוון.

ד"ר סון יאט-סן מבטא את תמיכתו בציונות במכתב ששלח אל נא"ב עזרא, 24 באפריל 1920. מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה כדי להגדילה

תוכנו המלא של המכתב:

רח' מולייר 29,
24 באפריל 1920.
אדון נא"ב עזרא,
שנגחאי.

מר עזרא היקר:

קראתי את מכתבך ואת העותק של "מבשר ישראל" בעניין רב, ואני מבקש להבטיח לך שתמיכתי נתונה לתנועה זו – שהיא אחת מהתנועות הדגולות ביותר של העת הנוכחית. כל אוהבי הדמוקרטיה אינם יכולים שלא לתמוך בלב שלם ולברך בהתלהבות את התנועה, שמטרתה לשחזר את אומתכם הנפלאה וההיסטורית שתרמה רבות כל כך לציוויליזציה העולמית וראויה לזכות במקום מכובד במשפחת העמים.

אני,
שלך בהוקרה,
סון יאט-סן

ההיסטוריה נחשפת

המכתב נתגלה מחדש בעקבות מהלך המתנהל בספרייה הלאומית, בתמיכת קרן ליר, ובמסגרתו נבחנים מחדש מיליוני פריטים מתוך האוספים והארכיונים השמורים בספרייה. עם הפריטים הללו נמנים מסמכים אישיים, תמונות, תעודות וחומרים מגוונים נוספים של דמויות בולטות מן המאה ה-20. היוזמה היא חלק מתהליך ההתחדשות שהספרייה הלאומית עוברת, בין היתר לקראת המעבר הצפוי בשנת 2022 לבניין חדש המוקם סמוך לכנסת.

הדמיית הקמפוס החדש של הספרייה הלאומית, הנבנה סמוך לכנסת בירושלים. © הרצוג ודה מרון; מן-שנער

מבדיקת התיעוד הפנימי של הספרייה עולה כי המכתב נמצא באוספיה מאז 1938 לפחות, אבל מעולם לא נכלל בקטלוג הפומבי הפתוח לחוקרים – עד היום. עדיין לא התברר כיצד בדיוק הגיע המכתב לספרייה. אולם ארכיונאית הספרייה, רחל משרתי, מוסיפה מידע שיכול לקדם את פתרון התעלומה: "נא"ב עזרא נפטר ב-1936. מאחר שהמכתב הגיע לספרייה לכל המאוחר ב-1938, אפשר לשער שעזרא עצמו תרם אותו לספרייה – כמו מנהיגים ציוניים אחרים באותה תקופה. אפשרות אחרת היא שמישהו נתקל במכתב אחרי מותו של עזרא ושלח אותו לירושלים מתוך אמונה שהספרייה הלאומית היא ביתו הראוי של המכתב".

נא"ב עזרא נולד בעיר לאהור (כיום בפקיסטן). רוב חייו הוא חי בשנגחאי, ובה היה סופר, מוציא לאור ופעיל חברתי. לאחר הקמת "האגודה הציונית של שנגחאי", הוא ייסד את הביטאון "מבשר ישראל" וערך אותו במשך עשורים ארוכים. על אף הריחוק מהמרכזים הגדולים של החיים היהודיים והפעילות הציונית, עזרא הפיץ את עיתונו ברחבי העולם וגרם לקולו להישמע. בעיתונים שונים סביב העולם פורסמו מאמרים שכתב וערך במגוון רחב של נושאים, ובהם יהודי סין, ציונות, קבלה וחדשות בנות הזמן.

יחסים חמים

לסון יאט-סן ולמנהיגים סינים נוספים היו יחסים חמים עם אישים יהודים וקהילות יהודיות מקומיות ובינלאומיות. יחסים אלה נוצרו לעיתים קרובות בעת שהותם של המנהיגים בגלות, לפני נפילתה של שושלת צ'ינג הקיסרית. דוגמה אחת מתוך רבות היא סיפורו של שומר ראשו ויועצו הקרוב של סון עצמו, מוריס כהן שנודע בכינויו "טו-גאן" (Two-Gun). כהן הססגוני, שהיה יהודי יליד פולין וציוני נלהב, התקרב לקהילת הגולים הסינית כששהה בקנדה.

על כל פנים, סון לא היה המנהיג הסיני הראשון, וגם לא היחיד באותה תקופה, שתמך בתנועה הציונית בפומבי. בספרה "Shanghai Sanctuary", מסבירה פרופ' גאו שכבר ב-1918 שלח סגן שר החוץ של ממשלת בייג'ינג דאז, צ'ן לו, מכתב ליו"ר האגודה הציונית של שנגחאי, אלי כדורי. במכתבו הביע צ'ן לו "תמיכה אישית" בציונות וציין שבעקבות הצהרת בלפור גם הממשלה הסינית אימצה גישה דומה כלפי התנועה.

סון יאט-סן (יושב) עם ממשיך דרכו בהנהגה, צ'אנג קאי-שק. שניהם הביעו את תמיכתם בציונות

לאחר מותו של סון, נא"ב עזרא ונציג נוסף מטעם האגודה הציונית של שנגחאי נכחו בהלוויה הרשמית שלו על פי הזמנת הממשלה הסינית. צעד זה הדגיש כי החיבור בין השניים היה משמעותי הרבה מעבר להיכרות אישית.

טקס ההלוויה הרשמי של ד"ר סון יאט-סן, 1929

תודה רבה לפרופ' גאו ביי ולרחל משרתי על סיוען בכתיבת כתבה זו.

מי מכיר את מגדת העתידות מ"על המשמר"?

במשך כמה חודשים בשנת 1966 פרסמה הכתבת אורה תדמור שורה של תחזיות ותהיות על העתיד לבוא. עד כמה הצליחה לחזות את המציאות שלנו כיום?

1

פרט מתוך עטיפת התקליט "חיים יבין מספר צ'יטי צ'יטי בנג בנג", NMC

"אפשר לתאר 'לוח תקשורת' בכל חדר חשוב בבית, ובו קודם כל טלביזיה הקשורה לקווים רבים, בדיוק כמו הטלפון היום. נניח, למשל, שאין עקרת־הבית רוצה לצאת לקניות אותו יום. החנות הגדולה תשדר מעשה־קבע סיור על־פני מדוריה ואצטבאותיה, כך שעקרת־הבית תוכל לסקור בלוח הטלביזיה בביתה את מצב השוק באותו יום ולהזמין טלפונית בדיוק אותם המיצרכים הדרושים לה או שמצאו חן בעיניה. מקומות־העבודה הגדולים יוכלו לקיים משדרי טלביזיה משלהם; ללא ספק אפשר יהיה לקיים פגישות של כמה־וכמה גורמים על ידי 'קו משותף' מבלי לזוז מהמקום, ומנהל יוכל לעיין במיסמכים ולתת הוראות מבלי לקום מעל הכורסה בביתו…למעשה יוכלו בני־אדם לעסוק בכל צרכיהם ולחיות חיים מלאים־למדי מבלי לצאת מפתח ביתם כלל. חוסר המגע האנושי הישיר – מי יחזה את תוצאותיו?".

זהו קטע קטן שנשמע מדויק להפליא מתוך מדור שנקרא "פני המחר" או "פני העתיד". המדור הזה הופיע לאורך מספר חודשים בעיתון "על המשמר" בשנת 1966. במהלך עשור שהביא עימו התפתחויות טכנולוגיות מרשימות – שבראשן המסע האנושי לחלל – ביקש המדור להביא לקוראים תחזיות לעתיד לבוא. לא מדובר בקריאה בקפה או צפייה בכדורי בדולח, אלא במדור שעסק במה שאנחנו קוראים לו היום "עתידנות". כתבת בשם אורה תדמור הביאה לקוראים את החידושים האחרונים בתחום. בעזרת כתביהם של מדענים, סופרים ושאר אנשי רוח, ניסה המדור לשרטט – כפי שאומרת כותרתו – את פני העתיד.

1
כיצד יסייעו לנו רובוטים בחיי היום-יום. קטע מתוך הטור שהופיע ב"על המשמר", 4 בפברואר 1966

חלק מהתחזיות נשמעות בדיעבד מופרכות מאוד (אבל אנחנו עוד יכולים לקוות שיתגשמו). אחרות נשמעות דווקא מדויקות ממש כמו הקטע שהבאנו לעיל. לרוב, כדרכן של תחזיות עתידניות מן הסוג הזה, הן שילוב. בטורים מוזכרת למשל המכונית החשמלית וגם מכוניות ללא נהג: לפי הטור בנושא תחבורה "מכ"ם הקיים בתוך המכונית עצמה ימנע אפשרות של התנגשות, אם יהיה מחובר למחשב המפעיל מצידו מערכת היגוי ובלמים בצורה המונעת כל אפשרות של טעות הנהג". אפילו את חישוב הדרך המהירה ביותר והצפופה פחות חוזה הכותבת. יחד עם זאת, מצוטטת הטענה שנהיגה עצמאית על ידי בן אדם תיחשב עבירה פלילית. האם אכן גם זה יתגשם?

1
מכוניות המחר. מתוך הטור שהופיע ב"על המשמר", 21 בינואר 1966

טור אחר שנראה רלוונטי מאוד לחיינו עוסק בלימודי העתיד. הוא מזכיר את בעיית עודף המידע. הפתרון: לימודים עצמאיים באמצעים אלקטרוניים. על פי התחזית המתוארת כאן, תלמידים ותלמידות יוכלו לצפות ולהאזין לשיעורים בזמן המתאים להם, להתעכב על מה שדרוש חזרה וכך ללמוד בצורה מותאמת אישית ועצמאית. המחשב יהיה זה שייתן להם משוב על הלמידה ויעזור להם לחזק את שדרוש. כך, לטענת הטור, יתפנו המורים והמורות למשימה החשובה לא פחות – חינוך. האם אכן תיאור כזה יכול להתקיים? יתכן שאחרי תקופת הקורונה המין האנושי מנוסה יותר בשאלות מסוג זה.

נושאי הטורים רחבים מאוד. הטורים עוסקים בענייני רפואה (כיצד יושתלו איברים מלאכותיים בבני אדם, טיפול בתאי גזע); בייצור מזון מלאכותי ובדרכים להזין עולם שאוכלוסייתו גדלה והולכת; בשאלת החקיקה שעליה להתאים את עצמה ליכולות טכנולוגיות חדשות; באפשרות לנסוע בזמן או לנוע במהירויות גדלות והולכות; בתרבות שתתפתח ואפילו בשאלת הבילויים בשעות הפנאי. "כיצד נשחק בעתיד?", שואל המאמר, ועונה כך: לא יהיה צורך לקנות עיתון כי המנויים יוכלו להדפיסו לבד בבית (את מות הפרינט לא העזו לדמיין), הילדים יצפו משום מה בסרטים מן הירח או מנוגה שתשדר הטלוויזיה, עקרת-הבית (גם את יציאת הנשים לעבודה קשה היה כנראה לדמיין ב-1966) תמלא את יומה בחוגי ג'ודו ושירה גרגוריאנית, ובערב יעסקו המבוגרים בפעילויות תחת השפעת LSD. נראה שדווקא את פריצת תחום הריאליטי והשעשועונים לא הצליחו עתידני שנות השישים לחזות.

1
קטע מתוך הטור על לידת תינוקות שהופיע ב"על המשמר", 18 בפברואר 1966

 

1
"במה נשחק?", שאל הטור שהופיע ב"על המשמר", 18 במרץ 1966

רק טור אחד מתוך הסדרה עסק – במידה מסוימת – בנושא האקלים. הטור מצטט תחזית של מדען שעסק בדמותו העתידית של קו החוף הקליפורני (ומשם ניתן לגזור מסקנות לחופים נוספים). התיאור הפסטורלי דווקא מציין את התחממות המים כהתפתחות חיובית שתשפר את חיי יושבי החופים. על פי הטור, תחזית מזג האוויר תהפוך מדוייקת מאוד – ואירועי מזג האוויר הקיצוניים שאנו חווים בשנים האחרונות לא מוזכרים במילה. הטור משווה בין שני מדענים, שאחד מהם נחשב "אופטימי" וחוזה את התחממות הימים, ואילו השני נחשב "פסימי" ומאמין שמזג האוויר יישאר דומה בעשרים השנים הקרובות (כלומר עד שנות השמונים). בדיעבד ייתכן שהיינו הופכים את ההגדרות.

1
האקלים בקו החוף. קטע מתוך הטור שהופיע ב"על המשמר", 6 במאי 1966

את כל הטורים הללו חיברה אורה תדמור לאורך שנת 1966. התרשמנו מאוד מכישוריה לברור את התחזיות המוצלחות ביותר, ולפעמים אפילו לקלוע קרוב מאוד למציאות שאנחנו מכירים היום, יותר מחמישים שנה לאחר מכן. עם זאת, למעט עוד כמה כתבות בודדות, לא הצלחנו למצוא פרטים על אותה "מגדת עתידות" מהעיתון "על המשמר". על כן אנו פונים אליכם, הקוראות והקוראים: האם אתם יודעים דבר מה על אורה תדמור? מי הייתה? במה עסקה? והיכן היא כיום? אנא כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, באינסטגרם או בטוויטר.