פרופ' עמי איילון וד"ר נביה בשיר

מתחילת המאה השש-עשרה ועד שלהי מלחמת העולם הראשונה היוותה הארץ חלק מן האימפריה העות'מאנית, ששלטה גם ברוב הארצות האחרות הדוברות ערבית. עם כיבוש הארץ על ידי הבריטים בשנת 1918-17 היא ניתנה לשליטת האימפריה הבריטית, תחילה (1920-1917) במסגרת משטר כיבוש צבאי ולאחר מכן (מיולי 1920) תחת ממשל אזרחי כמנדט מטעם חבר הלאומים. האוסף שלפנינו מכסה את השנים האחרונות של העידן העות'מאני — ממהפכת התורכים הצעירים ואילך — ואת כל תקופת השלטון הבריטי.

גורמים שונים תרמו להופעתה המאוחרת של העיתונות הערבית באזור בכלל ובארץ בפרט, יחסית להופעתה באירופה, והכבידו על התפתחותה לאחר הופעתה. החשוב בין אלה היה כניסתו המאוחרת של הדפוס לאימפריה העות'מאנית: שיקולים תרבותיים ופוליטיים שונים גרמו לשליטי האימפריה להימנע מאימוץ הדפוס עד סמוך לאמצע המאה השמונה-עשרה, ורק לקראת אמצע המאה התשע-עשרה הוא הפך לכלי בשימוש ציבורי רחב. התקדמותם האיטית של תהליכי המודרניזציה באימפריה, ובמיוחד בתחום החינוך, וכן קיומו של משטר צנזורה נוקשה שהנהיגו השלטונות העות'מאניים, היוו אף הם אבני נגף בתהליך צמיחת העיתונות. 

עיתונות בערבית הופיעה לראשונה במצרים במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה  (העיתון ראשון יצא ב-1828) וקיבלה בה דחיפה ניכרת במחציתה השנייה של המאה, הן הודות ליוזמות של יחידים והן בשל עניינם של מושלי הארץ בפיתוחה. באזור הלבנון הופיעו עיתונים ראשונים לאחר אמצע המאה, ביזמה ובהשראה של ארגונים מסיונריים אירופיים ואמריקניים. גם במחוזות אחרים של האימפריה החלה באותה עת התעוררות איטית בתחום זה, אלא שאז נפתח עידן שלטונו הנוקשה של הסולטאן העות'מאני עבד אל-חמיד השני (1909-1876), שהכביד מאד על כל פעילות מודפסת, עיתונאית ואחרת, בממלכתו. כך נותרו מצרים ולבנון שני המוקדים היחידים כמעט של פעילות עיתונאית באזורנו  עד למהפכת "התורכים הצעירים" בשנת 1908. כזה היה המצב גם בארץ, שגם בה כמו במחוזות השכנים לא צמחה עיתונות מקומית פרטית עד ראשית המאה העשרים (להבדיל מעיתונות עות'מאנית רשמית). 

באמצע המאה התשע-עשרה האוכלוסייה הערבית בארץ הייתה כפרית בעיקרה. לצד ערים אחדות — ירושלים (כ-40,000 נפש לקראת סוף המאה), יפו (כ-30,000), עזה (כ-20,000), שכם, חברון, עכו, וחיפה — התגוררה רוב האוכלוסייה הערבית בכ-800 כפרים גדולים וקטנים. (היישוב היהודי, כ-25,000 נפש בסך הכול באותה עת, היה מרוכז בעיקר בירושלים ובשלוש ערי הקודש האחרות). רמת האוריינות של החברה הערבית הייתה נמוכה ונראה שהקיפה לא יותר מאחוזים בודדים של האוכלוסייה. לבערות הנרחבת הזו היו סיבות תרבותיות שאפיינו גם חברות אחרות באזור, אשר התבטאו בהגדרה מצומצמת של הידע הראוי לשימור ולהנחלה ובתפקיד המוגבל שהוקצה לחינוך וללימוד עקב כך. גורמים אלה יצרו סביבת רקע שלא היה בה כדי לעודד צמיחת פעילות כתובה או מודפסת.

דפוס בערבית נכנס לארץ לראשונה סביב אמצע המאה התשע-עשרה. ראשוני החלוצים בתחום היו כנראה הנזירים הצרפתים הפרנציסקנים בירושלים, בשנת 1846. בשנים שלאחר מכן פתחו ארגונים נוצריים ומיסיונריים בתי דפוס אחדים נוספים, כולם בירושלים, ואלה הפיקו בעיקר פרסומים בעלי אופי דתי. עיתון ראשון בערבית (ובתורכית) הופיע בארץ ככל הנראה בשנת 1876. זה היה קֻדְס-י שֶריף/ אל-קֻדְס אל-שַריף, ביטאון רשמי של השלטונות העות'מאניים בירושלים שנועד בעיקר להפצת תקנות וצווים והתקיים זמן קצר בלבד. מן העיתון הזה לא שרדו בידינו עותקים, וכך גם לגבי עיתון שני בשם אל-עַ'זַאל שהופעתו בארץ באותה שנה מוזכרת על ידי מקורות אחדים.  להתחלות הצנועות וקצרות-הימים הללו לא היה המשך עד לאחר סוף המאה. בשנת 1903 חזר אל-קֻדְס אל-שַריף הרשמי האפרורי להופיע בתכיפות שבועית, כפרסום העיתונאי הכמעט-יחיד בארץ, השיח עלי אלרימאוי ערך את החלק הערבי בעוד שעבד א-סלאם ערך את החלק הטורקי. כמו המחוזות העות'מאניים הסמוכים, הארץ המתינה לתמורה הגדולה שהייתה עתידה להתרחש רק בשנת 1908 ולאפשר פריחת פעילות בשטח זה. ובכל זאת, חרף היעדרה של עשייה עיתונאית מקומית, לא נותרה הארץ מנותקת מסביבתה: בני השכבה המשכילה הקטנה בה קיבלו וקראו עיתונים, כתבי עת וספרים שיצאו לאור במצרים ובלבנון ואף קיימו שיח ער בכתב עם מקביליהם במחוזות האחרים.

מהפכת "התורכים הצעירים" בקיץ 1908 שינתה את הנסיבות הפוליטיות במרכז העות'מאני ונתנה אות לתחילת יזמות של כתיבה ופרסום מכל הסוגים ברחבי האימפריה. הארץ, כמו המחוזות השכנים, הגיבה בפרץ מידי של פרסומים עיתונאיים. לא פחות מ-15 עיתונים וכתבי עת בערבית ראו אור בארץ עוד באותה שנה, וכ-20 נוספים הופיעו בה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. שני החשובים שבהם היו עיתוני החדשות אל-כַּרְמל (חיפה, 1908) מיסודו של נג'יב נסאר, ופִלַסטין (יפו, 1911) מיסודם של בני הדודים עיסא דאוד אל-עיסא ויוסף חנא אל-עיסא, שניהם בבעלות נוצרית, ושניהם היו עתידים להפוך לעמודי תווך של העיתונות הערבית הפוליטית בארץ בעשורים הבאים. פרסומים תקופתיים חשובים אחרים היו אל-קֻדְס (ירושלים) מיסודו של ג'ורג' חביב חנאניא, אל-נַפִיר (ירושלים),  ו-אל-נַפַאאִס (כתב עת ספרותי שיצא בחיפה) מיסודו של הסופר ח'ליל בידס, שלושתם משנת 1908, ולצדם פרסומים פוליטיים, תרבותיים, דתיים ואחרים, רובם ככולם קצרי ימים. זה היה "תור הילדות" של העיתונות הערבית בארץ, שהתאפיין בקשיים רבים, במוצרים דלים, ובשוק צרכנים מצומצם: על פי הערכה אחת, ערב מלחמת העולם מכרו כל העיתונים הערבים בארץ כ-5,000 עותקים בסך הכול, שיעור נמוך לאוכלוסייה של כ-650,000 נפש באותה עת, שצריכת העיתונות בה נמצאת בראשית דרכה. 


העיתון פלסטין


שנות מלחמת העולם הראשונה על נסיבותיה הקשות היוו תקופה של שיתוק בתחום העיתונות בארץ, כמו בארצות השכנות. עם סיום המלחמה החל פרק חדש וסוער בקורות הארץ, שהפכה לזירת מאבקים ועימותים בין שחקנים שונים, מקומיים וזרים. בקהילה הערבית הופיעו התארגנויות חדשות: תנועות ומפלגות פוליטיות, ארגונים דתיים, ארגוני נשים, נוער ועוד, שניצבו בפני אתגרים חדשים שכמותם לא הכירו בעידן העות'מאני. לראשונה שימשה עתה העיתונות הכתובה ככלי במאבקים ציבוריים ושרתה מנהיגים, תנועות ומפלגות. שיח אינטנסיבי התפתח סביב הסוגיות הכבדות שעמדו על סדר היום, בעיקר המאבק בציונות ובשלטון הזר, ולצדו באו לידי ביטוי עיתונאי מאבקים פוליטיים פנימיים, ברמה העירונית והארצית. השלטון הבריטי לא ייחס חשיבות רבה לפרסומים כתובים בחברה שבה שררה בערות גבוהה, ועד לפרוץ המרד ב-1936 התיר לעיתונות הזאת להתבטא באורח חופשי למדי. כ-200 כותרים עיתונאיים התפרסמו, במצטבר, בין השנים 1948-1919. רובם היו קצרי ימים ומעוטי חשיבות; אבל כמה מהם הפכו לכלים חשובים לא רק בדיווח אלא גם בעיצוב האירועים ההיסטוריים בארץ. 

את תולדות העיתונות הפלסטינית בתקופת המנדט אפשר לחלק לשני פרקי-משנה שביניהם מפרידים אירועי הדמים של קיץ 1929. בשנים שעד לאותו קו מפריד נפרשה מפת העיתונות הזאת ברחבי הארץ, עם שני מוקדים חשובים ביפו ובירושלים ולצדם פעילות עיתונאית צנועה גם בחיפה, עזה, עכו, בית לחם, וטול כרם. הבולטים שבין עיתוני התקופה היו פִלַסְטין ואל-כַּרְמל הוותיקים, שחזרו להופיע אחרי המלחמה והניפו מחדש את דגלי המאבק הלאומי; מִרְאַת אל-שַרְק (ירושלים, 1919) מיסודו של בולוס שחאדה; אל-צִרַאט אל-מֻסְתַקִים בעל האוריינטציה הדתית-אסלאמית (ירושלים, 1925) מיסודו של השיח' עלי אלקלקילי; ואל-גַ'אמִעַה אל-עַרַבִּיַּה, בטאון "המועצה המוסלמית העליונה" (ירושלים, 1927) מיסודו של מניף אלחסיני. בשנים אלה לא הייתה עדיין עיתונות פלסטינית יומית. עיתוני חדשות הופיעו רק פעם או פעמיים בשבוע, קצב שביטא הן את האווירה השקטה-יחסית של החיים הציבוריים והלאומיים — שקטה בהשוואה למה שהיה צפוי בהמשך — והן את עניינו המצומצם-עדיין של הציבור הערבי בפרסומים כאלה, שהיה מוגבל בשלב זה בעיקר לשכבה המשכילה העירונית. כבר בשנים המוקדמות הללו שיקפה העיתונות את מכלול האתגרים והדילמות שיעסיקו את השיח הציבורי הכתוב לאורך כל התקופה: החשש והאיבה כלפי הציונות, הזעם על השלטון הבריטי, והיריבויות המתחדדות בין מחנה חֻסֵינִי ואנשי המַגְ'לס ובין הגוש היריב בהנהגת משפחת נַשַאשִיבִּי. במערכת המתוחה הזאת רק מעטים מבין העיתונים ביטאו קו פוליטי מסודר ותמיכה עקבית במחנה זה או אחר; הרוב נקטו גישה גמישה תוך סיגול עמדותיהם מעת לעת לצרכים המשתנים. מפת האוריינטציה הפוליטית של העיתונים הערביים בארץ בתקופה זאת היא אפוא נזילה ודינמית, ותישאר כזו עד לסיום המנדט. לאורך עשור ומחצה לאחר מלחמת העולם הראשונה היה פִלַסְטין היפואי בבעלות עיסא אל-עיסא העיתון הבולט והנפוץ ביותר. תפוצתו ב-1929 הגיעה לכ-3,000 עותקים לגיליון, כפול מכל עיתון ערבי אחר בארץ או יותר מכך, אף כי נתון צנוע כשלעצמו. כלל התפוצה של העיתונים הערביים הבולטים בארץ נאמד באותה שנה בכ-12,500 עותקים, שיעור גדול פי שנים וחצי מזה של שנת 1914 אך מספר נמוך למדי (בהשוואה, למשל, ללבנון, שבה נמכרו אז 68,000 עותקי עיתונים לאוכלוסייה בעלת גודל דומה). היה ברור שהעיתונות הפלסטינית נמצאה עדין בשלב מוקדם של התגבשותה כזירה לשיח ציבורי.

אירועי הדמים שהתחוללו בארץ בקיץ 1929 היוו נקודת מפנה בקורותיה וסימנו תחילתו של פרק מתוח ביחסים בין שלושת השחקנים הראשיים — האוכלוסייה הערבית, הישוב העברי והשלטונות הבריטיים — מתחים שהגיעו לשיאם בשנות השביתה והמרד הפלסטיני של 1939-1936. העיתונות שיקפה מיד את עליית המדרגה הזאת: כבר בספטמבר 1929, עם שכוך אירועי הדמים של אותו קיץ, עברו כמה מן העיתונים הפלסטיניים המרכזיים לראשונה מקצב שבועי או חצי-שבועי למתכונת יומית, וחלקם אף הגדילו את מספר עמודיהם. אל העיתון הפופולרי פִלַסְטין, שהיה היומון המוביל עד שנת 1934 ונקרא בכל רחבי הארץ, נוסף באפריל אותה שנה יומון נוסף, אל-דִפַאע, מוצר יפואי שאפתני שעד מהרה הגיע להיקף תפוצתו של קודמו ובהמשך אף לקח ממנו את הבכורה כיומון הערבי הנקרא ביותר בארץ (כנראה בשל זהותו המוסלמית של בעליו, אבראהים אל-שַנְטִי, בניגוד לזו הנוצרית של בעליו של פִלַסְטין). התחרות בין שני העיתונים האלה הייתה סימן היכר מובהק של החיים הציבוריים הפלסטיניים עד לסיום המנדט. היא תרמה לעלייה מתמדת באיכותם הטכנית והעיתונאית, וגם בתפוצתם; באמצע שנות ה-30 כבר נמכר כל אחד משני העיתונים ב-6,000-4,000 עותקים לגיליון. לצד פִלַסְטין ו-אל-דִפַעא הופיע ביפו יומון חשוב נוסף, אל-גַ'אמִעַה אל-אִסְלַאמִיַּה (1933) מיסודו של השיח' סֻלימאן אל-תַאג'י אל-פַארוּקי, עיתון בעל נטיות פאן-אסלאמיות שהיה פחות פופולרי משני האחרים. יפו, עיר הבית של היומונים הגדולים הללו ושל כמה וכמה כתבי עת נוספים, הפכה אז למרכז העשייה העיתונאית הפלסטינית. מרכז שני היה בירושלים, שגם בה הופיעו עתה עיתונים יומיים, החשוב בהם אל-לִוַּא (1933), שופר המחנה החסיני בעריכת ג'מאל אל-חסיני. במקביל צצו בארץ עוד פרסומים תקופתיים, הן פוליטיים והן כאלה שהוקדשו לעניינים אחרים כגון חינוך, תרבות, ספרות, קולנוע, ואפילו עיתון ספורט אחד (אל-חַיַאת אל-רִיַאדִֹיַּה, יפו 1938)

.   

העיתון "אל-דפעא"
העיתון אל-דִפַאע


גם בתקופה הזאת, כמו בקודמת, התרכז השיח העיתונאי הפוליטי הפלסטיני בעיקר בשתי סוגיות: המאבק בציונות ובשלטון הבריטי; והיריבויות הפנימיות בין מחנות ומפלגות. העימות המחריף מול התנועה הציונית השתקף בהקצנה של ההתקפות המילוליות עליה ועל הבריטים שאפשרו את התחזקותה. כשפרצה, באפריל 1936, השביתה הגדולה שהובילה למרד הפלסטיני, מילאה העיתונות הערבית תפקיד מפתח בהגדרת יעדי השביתה והמרד, בגיוס הציבור, בהכוונת מהלכים, ובטיפוח פעולות התנדבות ותרומה. ואולם הקהילה הערבית בארץ הייתה מפולגת, לא רק במה שנגע להגדרת המטרות הלאומיות ודרכי השגתן אלא גם בסוגיות אחרות, פוליטיות וחברתיות, חלקן עתיקות-יומין. העיתונים, בנוסף לדיווח על החדשות, פעלו גם ככלים בעימותים בין שחקנים שונים בזירת הבית שהיו לא פחות נוקבים מאשר המאבקים החיצוניים, ולעתים אף אלימים יותר. הבריטים, שראו בדאגה גוברת את ההקצנה והחרפת הטון, נטשו עתה את אדישותם הקודמת ואימצו קו תקיף יותר כלפי העיתונות המקומית במטרה לנטרל את גורמי המתיחות. שלטונות המנדט, אשר עד כה השאירו על כנם את חוקי העיתונות העות'מאניים, חוקקו חוק עיתונות חדש בינואר 1933, תיקנו אותו מספר פעמים לאורך אותו עשור, הטילו מגבלות נוספות על חופש הביטוי, ואף הענישו עיתונים בהשעיה וסגירה בתכיפות גוברת. ציבור הקוראים היה זקוק עכשיו יותר מבעבר למידע על האירועים ולפרשנויות שהציעו העיתונים, והביקוש להם לא פחת גם לאחר פתיחתם של שידורי רדיו בארץ, בשנת 1936. צריכת העיתונים גאתה במיוחד בשנות המרד, והחברה שהייתה עדין ברובה הגדול אנאלפביתית הסתמכה על הנוהג הישן והמוכר של קריאה קבוצתית בקול רם במקומות התכנסות ציבוריים – בתי הקפה, הכיכר השכונתית, המסגדים, ואתרי מפגש אחרים. הנוהג הנפוץ הזה בערים ובכפרים הגדיל לאין שיעור את מספר האנשים שנחשפו למסרי העיתונות, הרבה מעבר לחלקם של יודעי-הקרוא באוכלוסייה. 

העיתון "אל-דפעא"
העיתון אל-דִפַאע


השלכותיו הקשות של מרד 1939-1936 על החברה והקהילה הפוליטית הפלסטינית ונסיבות מלחמת העולם השנייה הביאו לשיתוקה של העיתונות הערבית בארץ. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה סגרו השלטונות הבריטיים את כל העיתונים הערביים למעט פִלַסְטין, אל-דִפַאע, ואל-צִרַאט אל-מֻסְתַקִים, אותם השאירו כדי שישמשו כלי קשר ושליטה מול האוכלוסייה. במהלך המלחמה לא הורשו עיתונים חדשים להופיע, פרט למספר קטן של כתבי עת לא-פוליטיים וכן, לקראת סיום המלחמה, כתב העת השמאלי-קומוניסטי אל-אִתִּחַאד (חיפה, 1944, בעריכת אמיל תוּמַא), בטאון התאחדות הפועלים של חיפה שהיה עתיד להאריך ימים. לאחר המלחמה, בעוד הקהילה הערבית מנסה להתאושש מפגעי השנים האחרונות וניצבת מול אתגרים קיומיים חדשים, חלה שוב התעוררות בהופעת עיתונים ובצריכתם. פִלַסְטין ואל-דִפַאע נשארו שני היומונים המרכזיים עד סיום התקופה, עם תפוצה של 10,000-6,000 עותקים לגיליון לכל אחד מהם; השני היה כנראה מעט יותר פופולרי מהראשון. לצדם פעלו עתה עוד שני עיתונים יומיים, אל-צִרַאט אל-מֻסְתַקִים הוותיק ואל-וַּחְדַה (יוני 1945, בבעלות אסחאק עבְּד אל-סלאם אל-חֻסֵינִי). עיתונים רבים נוספים, פוליטיים ואחרים, הופיעו בתקופה זאת בתכיפות שבועית או דו-שבועית, לרוב באופן לא סדיר ובתפוצה נמוכה, ורבים מהם נסגרו אחרי זמן קצר. את תפוצתם הכוללת בארץ בשנים שבין 1948-1945 אפשר להעריך בכ-25,000-20,000 עותקים.

העיתונות הערבית בארץ בתקופת המנדט שיקפה באורח אמין את החיים הפוליטיים ואת המאבקים הלאומיים באותה עת. אולם התבוננות קרובה יותר מגלה שהיא חושפת בפנינו גם היבטים חשובים אחרים של ההוויה הפלסטינית בעשורים שלפני 1948. העיתונות השפיעה על שגרת החיים בארץ בדרכים רבות: היא שימשה ערוץ לדיון בשאלות השוטפות של היומיום, להפצת מידע כלכלי ומסחרי, לקידום שירותים ומוצרי צריכה, לדיווח על אירועי תרבות שהיו ויהיו, למתן עצות בענייני חינוך ולימוד, לדיון בענייני בית ומשפחה, להודעות על שמחות ופטירות, לפרסום מודעות אישיות, וכן הלאה. הציבור הפלסטיני, שחייו עד למאה העשרים התנהלו בלעדיה, התרגל עתה לכלי החדש שהגיע מבחוץ והפך בהדרגה לתלוי בה במגוון של שירותים. העיתונות הפלסטינית המוצגת כאן היא אפוא בבואה ססגונית מאין כמוה למציאות של החברה הערבית בארץ במחצית הראשונה של המאה העשרים, ובקריאה מעמיקה אפשר להפיק ממנה הרבה מעבר למה שנגלה לעין במבט ראשון.
  

פרסומת בעיתון "אלקאפלה"
פרסומת בעיתון אלקאפלה