זמין בין השנים 1923-1908

​​כתב עת זה נחשב לכתב העת הספרותי החשוב ביותר שיצא לאור בערבית בארץ תחת השלטון העות'מאני ותחת שלטון המנדט הבריטי. כתב העת נוסד על ידי הסופר והעיתונאי ח'ליל אבראהים ח'ליף המפורסם בכינויו בידס (נצרת 1874-בירות 1949), בוגר הסמינר הרוסי החדש בנצרת (1892-1886). בידס עסק בתחילת דרכו בהוראה, ומאוחר יותר כיהן כמנהל כללי של בתי הספר הרוסיים בארץ ובסוריה (בשנת 1908), ועבד כמורה בבית הספר האורתודוקסי בחיפה.

בידס נחשב לחלוץ הרומן והסיפור בארץ. הוא תרגם מרוסית לערבית ומערבית לרוסית, בין היתר תרגם את טולסטוי, ופרסם יצירות ספרותיות מקוריות רבות. זאת בנוסף על חיבורים בהיסטוריה, בשפה הערבית, וספרי לימוד בתחומים שונים. בידס גם חיבר חיבורים וסיפורים מקוריים, כגון חיבור בשם סיפורי בתי הכלא (חדית' אלסג'ון), בו הוא מתאר את חוויותיו בבתי הכלא והמעצרים של השלטון המנדטורי בירושלים.1 ככל הנראה, בידס תמך במרד הערבי נגד השלטון העות'מאני, דבר שהביא את השלטונות לגזור עליו גזר דין מוות. התערבותה של הפטריארכיה האורתודוכסית בירושלים הביאה להקלה משמעותית בגזר דינו ולבסוף גם לשחרורו עם כניסת הצבא הבריטי לארץ.

בזמן השלטון העות'מאני שאף בידס להביא לרנסאנס תרבותי בארצות ערב באמצעות החינוך וההשכלה. לצד החזרה לספרות הערבית הקלאסית תמך בידס בהתלהבות גם בחשיפה לספרות האירופאית ובכלל זה לספרות הרוסית, בדגש על ספרות בעלת אספקטים הומניסטיים וחברתיים. השקפתו זו מסבירה היטב את השקעתו הרבה בכתיבת ספרות יפה, תרגום יצירות אירופאיות ורוסיות וחיבורי היסטוריה, זאת לצד השקעתו בהמצאות טכנולוגיות, ובחיבור ספרי לימוד. חרף עיסוקיו הרבים המשיך בידס כל העת גם בתפקידו כמחנך.

בתחילת שנת 1909 מונה בידס כחבר במועצה העדתית האורתודוכסית בירושלים. בעקבות זאת השתכן בירושלים ואף העביר אליה את משרדי כתב העת. בידס סירב לעבוד במשרד החינוך המנדטורי, גם כאשר הוצע לו לנהל את אגף החינוך הערבי, והעדיף להמשיך בעבודתו כמורה בבית הספר הקהילתי סנט ג'ורג' (אלמטראן) בירושלים, שהוקם בשנת 1899.

ביידס נהג גם להשתתף בהפגנות נגד שלטונות המנדט ונגד הציונות. כך למשל בעקבות גל ההפגנות בירושלים, יפו וחיפה ב-27 פברואר 1920, נעצר בידס ונשפט (זאת לצד אחרים רבים, כולל אלחאג' אמין אלחסיני, עארף אלעארף ומוסא כאט'ם באשא אלחסיני).2 לאחר פרסום גזרי הדין נערכו הפגנות, ועם כניסת הרברט סמואל לתפקידו (1 יולי 1920), הוכרז על שחרור כל העצורים. במאי 1948 עבר לירדן ומשם ללבנון שם נפטר בשנת 1949. 3

הגיליון הראשון של כתב העת יצא לאור כשבועון באחד בנובמבר 1908. החל מהגיליון השני נדפס כתב העת באלמטבעה אלווטניה בחיפה. החל מהגיליון העשירי (1 ינואר 1909) יצא כתב העת לאור פעמיים בחודש ושמו שונה לאלנפאאִס אלעצרייה (זאת ככל הנראה בעקבות הוצאתו לאור של עיתון לבנוני בשם דומה), ונדפס בבית הדפוס של "דאר אלאיתאם אלסוריה"  ליד בית היתומים שנלר שבירושלים, זאת עד לגיליון 29 (אוקטובר 1909). בשנה השנייה (1909/ 1910) הפך כתב העת לירחון ונדפס בבית הדפוס "אלאדביה" בבירות. החל מהשנה השלישית ועד לאוקטובר 1914 נדפס כתב העת בירושלים. בדומה לשאר העיתונים וכתבי העת, הפסיק כתב העת לצאת לאור במהלך מלחמת העולם הראשונה, והגיליון האחרון שראה אור הוא גיליון אוקטובר 1914. כתב העת יצא לאור שוב ב-26 יולי 1919 כשבועון, זאת עד לגיליון 6 (30 אוגוסט 1919). החל מהגיליון 7 (15 ספטמבר 1919) ראה אור פעמיים בחודש.

כתב העת הצליח כבר מתחילת הופעתו לבסס את מעמדו ככתב עת ספרותי איכותי, ועורר שיח ספרותי בארצות ערב הקרובות: סוריה, לבנון, ירדן ומצרים. כתב העת הגיע גם לארצות אירופאיות ולארה"ב. בכתב העת כתבו משכילים, סופרים, משוררים ומחנכים מהשורה הראשונה, כמו אסעאף אלנשאשיבי (ירושלים 1882-קהיר 1948), ח'ליל אלסכאכיני (ירושלים 1878-קהיר 1953), עלי אלרימאווי (כפר בית רימא מחוז רמאללה 1860-ירושלים 1919) ואסכנדר אלח'ורי אלביתג'אלי (בית ג'אלא 1973-1888).

כתב העת הפסיק לצאת לאור סופית בשנת 1924 (ולפי מקורות אחרים בשנת 1923). 4

 

1 החיבור פורסם במגזין שנה/ כרך 7, גיליון 18, ביום 15 ספטמבר 1920, עמ' 258-253, 274-267, 288-283.
2 מוצטפא אלדבאג קובע כי חוץ מחאג' אמין ואלעארף שנגזר עליהם גזר דין של 10 שנות מאסר, השאר נשפטו ל 5-3 שנים בלבד (ראו, אלדבאג, בלאדנא, כרך 10, עמ' 249). ואילו אלעקאד טוען כי ביידס נעצר ונשפט עליו בתקרית זו גזר דין מוות (אלעקאד, 1966, עמ' 184 = أحمد خليل العقاد، الصحافة العربية في فلسطين 1876- 1948، ط1، دمشق: مطبعة الوفاء، جميع الحقوق محفوظة للمؤلف، 1966 (ط2، دار العروبة للطباعة والنشر، 1967). ייתכן ואל-עקאד התבלבל בין המעצר הזה והמעצר בתקופה העת'מאנית, כפי שהוזכר לעיל.
3 שם, עמ' 184-182.
4 בעקבות אלעקאד (אלעקאד, 1966, עמ' 85), קאסמייה טוענת כי כתב העת חידש את הוצאתו לאור בצל המנדט הבריטי במשך שנים, תשע היינו עד 1926! (ראו, קאסמייה, אליטה, עמ' 41 = Khairia Kasmieh, "The Leading Intellectuals of Late Ottoman Jerusalem and their Biographies," S. Auld and R. Hillenbrand (eds.), Ottoman Jerusalem - The Living City: 1517-1917, vol. 1, London: Altajir World of Islam Trust, 2000, pp. 37-44).