​
יש קרבות שנדמה שנמשכים מאז ועד עולם: כזה היה המפגש/התקוטטות בין שניים מהאישים החשובים ביותר בעם ישראל בדורם. המפגש ב-20 באוקטובר 1952, בין ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, ובין מעצב דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל, הרב אברהם ישעיהו קרליץ (הידוע בכינוי, 'החזון איש').
בדירה הצנועה והסגפנית שבה חי החזון איש בבני ברק נדחסו באותו ערב גורלי, ראש הממשלה, עוזריו (ביניהם הנשיא לעתיד, יצחק נבון) ומנהיג הקהילה החרדית הזעומה במדינת ישראל. ראש הממשלה פתח בשאלה הכה רלוונטית: "איך נוכל לחיות יהודים דתיים ושאינם דתיים, מבלי שנתפוצץ מבפנים. יש לנו השקפות שונות. איך נחיה יחד?"

​

בן גוריון, לא בדיוק המנהיג שנוטה לבטל את עצמו בפני איש, הגיב מיד: ומה עם קליטת העלייה, הביטחון, הקמת המדינה, זה לא עול?

מהר מאוד התברר – לא שהדבר היה הפתעה לאיש מהיושבים – ששני האישים רואים את הדברים בצורה שונה בתכלית. בן גוריון אמנם הכיר בחשיבות העצומה שבלימוד התנ"ך, אבל רצה בתרומה ובשילוב הקהילה החרדית בארץ הנבנית. החזון איש הזדעזע מחילול השבת ופריקת עול המצוות על ידי הציונות והאמין בלב שלם שרק חידוש עולם התורה שנחרב בשואה יאפשר את הצלת עם ישראל.