עיון
הפסוק המדובר, העוסק במתנות עניים, מופיע בפרשת קדושים, ובכמה שינויים גם בפרשת אמור.
נציב את השינויים בין שתי הפרשות בטבלה משווה (השינויים מודגשים)
|
בפרשת קדושים (ויקרא י"ט פסוקים ט-י)
|
בפרשת אמור (ויקרא כ"ג, פסוק כ"ב)
|
|
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם
|
וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם
|
|
לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר
|
לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ
|
|
וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט
|
וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט
|
|
וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל
|
|
|
וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט
|
|
|
לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם
|
לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם
|
|
אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם
|
אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם
|
בפרשת קדושים ישנן שתי סביבות חקלאיות:
השדה – שבו יש שתי מצוות בנוגע למתנות עניים:
- פאה (השארת היבול שבצד השדה לעניים)
- לקט (השארת שיבולים בודדות שנופלות בעת הקציר לעניים)
הכרם – שגם בו יש שתי מצוות בנוגע למתנות עניים:
- עוללות (השארת האשכולות הקטנים [עולל=תינוק] לעניים)
- פרט (השארת ענבים בודדים שנפלו בעת הבציר לעניים)
בכל אחת מהסביבות, המצווה הראשונה היא להשאיר יבול מחובר, שהעניים יקצרו/יבצרו בעצמם, ומדובר על חלק שולי (במיקומו או בגודלו), והמצווה השנייה היא, לאחר שכבר נתלש מחיבורו לקרקע ונפל לפועלים מידם, יש להשאיר לעניים.
ואולם בפרשת אמור מופיעות רק שתי המצוות של השדה, ואילו הכרם לא נזכר.
- מדוע התורה חוזרת פעמיים על אותו הפסוק?
- מדוע הפעם השנייה נמצאת באמצע פרשת המועדות, שלכאורה אינה קשורה למתנות עניים?
רש"י
על השאלה הראשונה עונה: חזר ושנה לעבור עליהם בשני לאוין. – רש"י אינו מסביר למה שונה דין השדה מדין הכרם, שרק בשדה עובר בשני לאוים.
ועל השאלה השנייה עונה: אמר רבי אבדימס ברבי יוסף מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו.
מדברי רש"י משתמע שהמשקל הסגולי של מתנות עניים עומד כנגד בית המקדש, שבו הקריבו את קרבנות החגים. ואולם לכאורה נראה שלדעתו אין קשר מהותי בין מתנות עניים לבין החגים.
אבן עזרא
ראב"ע עונה על שתי השאלות כאחד, לדעתו מתנות העניים קשורות ספציפית לחג שבועות, שכתוב לפניהן: "וטעם להזכיר ובקצרכם את קציר ארצכם פעם שנית, בעבור כי חג שבועות בכורי קציר חטים, הזהיר שלא תשכח מה שצויתיך לעשות בימים ההם".
רמב"ן
הרמב"ן, בדומה לראב"ע, טוען שמתנות עניים קשורים למועדות, אבל לא רק לחג השבועות אלא לקציר העומר שמתחיל כבר בפסח: "והנכון בעיני כי 'ובקצרכם את קציר ארצכם' רמז לקציר הנזכר בראש הפרשה (קציר העומר), יאמר כי כשתבואו אל הארץ וקצרתם את העומר ראשית קצירכם לא תכלה פאת השדה ההוא לצורך העומר ולא תלקט הלקט, לומר שלא תדחה המצוה ההיא את הלאוין האלה".
לפי ראב"ע ורמב"ן, מובן גם השינוי בפרשת אמור במילה "בקצרך" לעומת "לקצר" בבפרשת קדושים: פרשת קדושים עוסקת באופן כללי במתנות עניים, יהיו מתי שיהיו – השדה בזמנו והכרם בזמנו; ואילו פרשת אמור עוסקת במצוות שבזמן הקציר, ולכן מובן למה הכרם אינו מוזכר בה , כי הכרם אינו שייך לזמן הקציר אלא לזמן הבציר.
שתי 'קצירות'
נחזור לדברי המדרש שהובא ברש"י, וניתן את הדעת על הביטוי: "מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים?"
בדיקת הפסוקים והמילים מראה שמתנות עניים הן בדיוק באמצע פרשת רגלים.
פרשת המועדות כוללת 44 פסוקים, ופסוק כ"ב, העוסק במתנות עניים, הוא הפסוק האמצעי. יתרה מכך, פרשת המועדות כוללת 593 מילים, והמילה האמצעית היא המילה "לעני" בפסוק כ"ב, העוסק במתנות עניים. נראה שמתנות העניים הן לב פרשת החגים. מה משמעות הדבר?
פרשת המועדות עוסקת בנתינה מהאדם כלפי מעלה, כלפי הקב"ה. האדם מקריב קרבנות לה' ומביא מהקציר שלו לה'. התורה מדגישה שנתינת קודש אינה רק "מלמטה למעלה", אלא גם "מלמעלה למטה", וכי ישנו הכרח לתת גם לעני ולגר.
אם כן, בפרשת קדושים מתנות עניים נמצאות במקומן "הטבעי" לכאורה, בלב המצוות שבין אדם לחברו, ואילו בפרשת אמור הן מוזכרות בקצרה בהקשר חדש, שמוסיף למצוות אלו עוד משמעות – השוואה בין נתינה לה' ובין נתינה לעני ולגר.
השוואה דומה עושה האלשיך: "כי כאשר היתה ההתחלה במצוה וקדושה (קציר העומר) כן יהיה הסוף. וזהו אומרו בסוף הענין ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך לעני ולגר וכו', למען תהיה תחלת הקציר צדקה וסופו צדקה כי 'בצדקה יכוננו'."
