עיון
"ר' פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליא:
לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינה בטלה לעולם,
כל ההודיות בטלין והודיות תודה אינה בטלה לעולם". (ויקרא רבה פרשה כ"ז)
מה ייחודו של קרבן תודה שאינו בטל?
קרבן תודה הוא אחד משני סוגים של קרבן שלמים שמביא יחיד, הסוג האחר הוא שלמי נדר או נדבה (ישנם גם שלמי ציבור שהם חובה, ובהם לא נדון).
יש שני הבדלים הלכתיים עיקריים בין סוגי השלמים. הבדלים אלו יוצרים פער תמוה.
שלמי נדר ונדבה נאכלים לאורך זמן רב – יומיים, אך יש מעט לאכול – קרבן מן הבהמה וכן ארבעה לחמים. לעומת זאת, שלמי תודה נאכלים בזמן קצר יותר – יום ולילה, אבל הכמות הנאכלת רבה יותר – בהמת הקרבן ועוד ארבעים לחמי תודה!
מדוע ציוותה התורה לאכול כמות מרובה בזמן מצומצם, ולאכול כמות קטנה בזמן מרובה?
הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו לתורה "העמק דבר" (ויקרא ז', יג) מבאר שההבדל ההלכתי נובע משוני במטרת הקרבנות.
שלמי נדר ונדבה מבטאים רגש אהבה של המקריב כלפי ה', והם נאכלים בחוג המשפחתי המצומצם, ולכן אין לחמים רבים ויש צורך ביומיים לסיים את האכילה. ואולם שלמי תודה, המבטאים את תודתו של הניצול לה', מחייבים אותו לפרסם בפני אנשים רבים את הנס שעשה לו ה'. לכן ציוותה התורה, שמחד גיסא, יביא כמות גדולה של לחמים, ומאידך גיסא, הכול ייאכל בזמן קצר, דבר שיחייב אותו להזמין אנשים רבים לחגוג את ההודיה שלו לה'. כל המוזמנים יזכו בסעודת מצווה וישמעו על הנס שנעשה למקריב הקרבן, וכך יתפרסם שמו של ה' בעולם.
ישנן מצוות הקבועות בלוח השנה, שמטרתן היא פרסום הנס (נרות חנוכה, קריאת מגילה וליל הסדר), ומסתבר שגם נס אישי של אדם מחייב אותו בפרסום הנס ברבים!
הנצי"ב מרחיב רעיון זה בפירושו "הרחב דבר" (שם), ומסביר שהודיה על נס אישי כוללת שתי תנועות נפש שונות. האחת היא הקריאה בשם ה' ברבים, והאחרת היא הודיה אישית ואינטימית בין אדם לא-לוהיו.
כפילות זו באה לידי ביטוי במזמור קט"ז, המוכר לנו מההלל, והנצי"ב מציע לקרוא את שלושת הפסוקים האחרונים שבו בשני טורים:
הודיה אישית פרסום הנס ברבים
(יז) לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא:
(יח) נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ:
(יט) בְּחַצְרוֹת בֵּית ה' בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלִָם
הטור הימני עוסק בהודיה לה' – "לך", במקום האינטימי של חצרות בית ה'; ואילו הטור השמאלי עוסק בקריאת בשם ה' אל מול "כל עמו" ברחבי העיר ירושלים.
חמץ ומצה בקרבן תודה
התורה אוסרת להקטיר חמץ במקדש "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" (ויקרא ב', י"א). ואולם ישנם שני יוצאי דופן: קרבן שתי הלחם שנאפה חמץ "חמץ תאפינה ביכורים לה'" (ויקרא כ"ג י"ז), וקרבן תודה המבוא "על חלת לחם חמץ יקריב קרבנו" (ויקרא ז', י"ד).
נביא בפניכם פסקאות אחדות שהן תמצית ממאמרו המעמיק של הרב יואל בן-נון בעניין זה:
השאור החמץ וכן הדבש (שהוא דבש הפירות המתוקים) הם היעד והתכלית הסופית שאליהם שואף החקלאי המגדל מראשית עבודתו. הלחם החמץ והפרי הבשל והמתוק שניהם ביטוי מוצלח לסוף התהליך, לתכלית הנכספת, ולפיכך גם לעושר ולהצלחה, לברכה ולשפע, של מי שמשיג את התכלית הנכספת ומגיע אל סוף תהליך.
לעומתם, המצה מבטאת את עצירת התהליך באמצעו, בטרם הגיעו לתכליתו, והיא בבחינת חיסרון המצפה עדיין להשלמה ולשלמות.
נרחיב מעט קו זה, ונאמר, שהמצה – הן מעשית והן כסמל - היא לחמו של העני, זה שאין בידו כוח ויכולת להביא את התהליך החומרי לתכלית השלמה והמלאה של העוגה היפה, ואחת היא אם עני הוא בהון או באון. לעומת זאת, החמץ, השאור המתפיח את העיסה עדי גלוסקה שמנה, הוא סמלו של בעל הכוח העשיר, המדושן ובעל היכולת.
הבנה זו נותנת בידינו מפתח להבנת כל המקרים בתורה כמערכת אחת, שיטתית ושלמה.
הקרבה שאדם מקריב על המזבח הרי היא, בדומה לתפילה, עמידת האדם לפני ה' בהרגשת קטנות ואפסות ובתחושת "לך ה' הגדלה והגבורה והתפארת והנצח וההוד [...] וכי מי אני ומי עמי כי נעצר כח להתנדב כזאת כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דבה"א, כ"ט, י–טו). אי אפשר לאדם לעמוד לפני המזבח בתחושת עושר וגאווה כאומר 'יש לי', או "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים, ח', יז); הקרבה כזאת יש בה משום חוצפה של גאווה וגבהות-לב, אחד החטאים החמורים ביותר במקרא.
קרבן תודה מביא אדם שהיה בצרה ונושע ממנה. על כן, בעת ישועתו ראוי באמת שיהיו בקרבנו זה הן חלות חמץ והן חלות מצה: המצות – כנגד המצוקה שהיה שרוי בה, כנגד זעקתו בצר לו וכנגד תהליך גאולתו מן המצר אל המרחב והרווחה. החמץ – כנגד סוף ישועתו וישיבתו עתה בשלווה, ביטוי לסיום הדרך, כשהגיע אל המנוחה ואל הנחלה.
יום הביכורים, חמישים יום לאחר הפסח, מבטא את הסיום והתכלית גם של יציאת מצרים וגם של ראשית העומר הנקצר בארץ – הן במובן של מתן תורה והן במובן של נתינת ארץ ישראל – ושני המשמעים האלה מתחברים כבר בכתובים, ולא רק במסורת חז"ל.
לפיכך, עיקר ייחודו של יום זה במצוות שתי הלחם, דווקא חמץ. מצה אינה מצויה כלל, אות וסימן לכך שהושלמה תכלית יציאת מצרים, וראוי עתה לערוך את שולחן החג, לחגוג במנוחה ובנחלה את השלמת יציאת מצרים עם השלמת ספירת הקציר, ולהביא לחם תנופה חמץ, ביכורים לה' כקרבן ציבור מיוחד, מן הארץ שממערב לירדן.
(לעיון נוסף, ראו: הרב יואל בן נון "חמץ ומצה בפסח, בשבועות ובקרבנות הלחם" בתוך: מגדים גליון י"ד, קישור).
