הודעות

תפילת נחם חדשה 

                                                                                                בלפור חקק 

​​​​נהרות בבל ושתי המולדות

המחזור "שני שירים על נהרות בבל" מתעד הלך נפש של משורר, שנהרות בבל עדיין זורמים בתוכו.

המשורר הוא אני.

על פי מסורת משפחתי גרה המשפחה על שפת נהר החידקל, בשכונה היהודית הצמודה לנהר. הזרימה של הנהר הייתה ממראות התשתית של ילדותי, ומילדות שמעתי את הסיפורים על הווי החיים על גדת נהר החידקל: ההסתופפות סביב צמחיית הנהר, ארוחות הדגים הצלויים והשיט על הנהר.

המשורר של מזמור קל"ז זוכר מתוך כאב החורבן את נהרות בבל כחוויה של השפלה: שוביו מבקשים בלעג שישיר משירי בית המקדש על האדמה הטמאה של הגלות. בשיא העצב הם מבקשים שירי שמחה.

אני כותב את הדברים כשנהרות בבל הם חלק מן הזיכרון שלי, בדור של עצמאות וריבונות יהודית על הארץ. הנהרות נתפסים כחלק מנופיה של ארץ שהייתה בית ליהודים כמעט אלפיים שנה. גם בתוך הכאב של האבות שעלו לארץ וייסורי קליטתם, עדיין נופיה של בבל הם נופי זהות. נופיה של הכינרת עומדים מול נופי המים של בבל, אך הכתיבה היא מתוך תחושה של נפש חצויה בין מי הכינרת ומי החידקל: "פוסח תמיד על שני הימים / על שתי המולדות". גם בתוך שמחת הריבונות יש זיכרון פנימי של השורשים בארץ הנהרות.

​

שני שירים על נהרות בבל

יְשׁוּעָה מִן הַנְּהָר​וֹת

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שֶׁיָּבְשׁוּ כְּמוֹ עֵץ

שָׁם יָשַׁבְתִּי גַּם כָּתַבְתִּי אֶת הַקּוֹרוֹת

אֶת הַבֹּץ שֶׁדָּבַק בְּרַגְלַי

הַשּׁוֹקְעוֹת, אֶת הַטֻּמְאָה שֶׁדָּבְקָה

בְּאֶצְבְּעוֹתַי הַמְּנַסּוֹת לְהֵחָלֵץ.

וְאֵין לִי רֶוָח וְהַצָּלָה

וְאֵין לִי יְשׁוּעָה וְהַצְלָחָה מֵאָבִי

וְאֵין לִי מַרְפֵּא כִּי נִכְרְתוּ

עֲנָפָיו.

כָּל דַּפֵּי הַיֻּחֲסִין שֶׁכָּתַבְתִּי

כָּל מַעֲשֵׂי יָדַי

הַכֹּל מִלִּים יָפוֹת שִׁירִים נָאִים

אָבִי אָבִי

רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו

הַטְּבוּעִים

סעיף א, סעיף ב

עַכְשָׁו בְּחֻפְשַׁת קַיִץ בַּכִּנֶּרֶת

כְּשֶׁאֲנִי נוֹשֵׁם בְּצִיּוֹן אֶת הַתִּקְוָה

אֲנִי שָׁר מִשִּׁירֵי צִיּוֹן, שִׁירֵי עֱנוּת

אֲנִי עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל.

וּמַה בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל הָעֲגוּמִים

כָּל כָּךְ רָצִיתִי מִשִּׁירֵי צִיּוֹן, שִׁירֵי סוֹכְנוּת

וְנֶחְנַקְתִּי מֵרֹב אַהֲבָה:

יִשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל.

וְכָךְ אֲנִי חַיָּב לְשוֹרֵר

וְכָךְ אֲנִי חַיָּב לְהוֹדוֹת:

פּוֹסֵחַ תָּמִיד עַל שְׁנֵי הַיַּמִּים

עַל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.

מתוך "אגדת הדבש המר", 1993

תפילת נחם הפרטית שלי

משחר ילדותי זכור לי המשפט "משנכנס אב ממעטין בשמחה". אני זוכר את העצב של יום תשעה באב, את הישיבה על מחצלות בבית הכנסת השכונתי בבתי סיידוף בירושלים, ואת הקינות שנאמרו בנהמה של בכי. ואכן, לוח השנה היהודי לא הותיר ספקות: על פי המסורת ביום זה חרבו שני בתי המקדש. הראשון חרב בשנת 586 לפני הספירה, והשני חרב בשנת 70 לספירה. מאז חורבנות אלה הפך יום זה סמל לחורבן הלאומי שלנו.