עמידה פשוטה לפני יושב מרומים

---

אתאנו – מילים וביצועים

הפיוט "אתאנו לחלות פניך" ממוקם במקום מאוד משמעותי הן בסליחות והן בתפילות ראש השנה ויום הכיפורים. בתפילת יום הכיפורים ממוקם הפיוט לפני התפילה המרכזית ביותר של היום, חזרת העמידה של תפילת מוסף, תפילה המכילה את סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים. בסליחות בא הפיוט מעט לפני סוף הסליחות, כחלק מאמירה נרגשת מאוד שחצייה עברית וחצייה ארמית, אמירה שבכללותה מביעה נכנעות מוחלטת מול האין סופיות של כוח סליחתו של  ה' – "לך מתחננן כבר שביא דמתחנן למארה" [לך מתחנן אני כשבוי הזועק לאדונו בקריאה לפדותו]. מעניינת מאוד הפתיחה הארמית שבה בחר המשורר לפתוח את הפיוט. פתיחה זו בת המילה האחת בלבד – "אתאנו" [באנו], מצטרפת אף היא לציר המרכזי של הפיוט, האומר כי יודעים אנו שאין לנו להישען אלא על רוב רחמיו של ה' וסליחתו. מילה זו מביעה לעניות דעתי את אמירתו של המשורר ולפיה בוש הוא מלבוא באופן ישיר וגלוי מלפני הקב"ה, ועל כן פותח הוא בארמית.

פיוט זה מושר כפיוט מענה, כשהמשפט האחרון בכל בית הוא המענה של כלל הציבור לחזן השר את שלושת המשפטים הראשונים. דומה כי דווקא בשל מרכזיותו של הפיוט ראוי היה שיושר כשירת הציבור כולו, אולם נראה כי חוזק ההבעה של שירת היחיד, המבטאת את הנכנעוּת הגדולה של כל יחיד ויחיד בציבור כלפי ה' היא זו שהביאה לכך שהפיוט יושר כשירת סולו עם מענה מצד הקהל.

אחד מזיכרונות הילדות היותר נפלאים השמורים עמי הוא ההליכה לסליחות באשמורת הבוקר, שלפניה היה מגיע קולו של שמש בית הכנסת, בן שבת שמו, שהיה עובר בין בתי השכונה ומעיר את מתפללי בית הכנסת. רטט היה עובר בי בהליכה ברחובות טרם עלה השחר, ואף גאווה על כך שהצלחתי להשכים קום עם המבוגרים.  זכורני כי כילד חשתי תמיד כי קיימת תחרות סמויה ומתיחות בין המתפללים מי יזכה באמירת "אתאנו", שכן רק שניים יכולים להשתתף בשירת הפיוט. כשזכיתי אני כילד לשיר סולו את "אתאנו" חשתי גאווה רבה (גם אם לא הבנתי תמיד את משמעות הדברים...). כמבוגר שמח אני לראות תמיד כי בסליחות וביום הכיפורים מתאמצים לזכות באמירת "אתאנו" (ולא תמיד מצליחים בשל התחרות הגדולה...), גם אלו שאינם מיושבי כותל המזרח, ואף אינם מבקרים "תמידין כסדרן" בבית הכנסת. דומני כי זו ההוכחה הברורה לכך כי פיוט קצר זה מצליח להרטיט לבבות בקרב כל שדרות הציבור ולגעת נגיעה אמיתית אצל כל יחיד ויחיד במהותם של ימי הדין והרחמים – העמידה הפשוטה לפני יושב מרומים.

הרב שמעון ביטון, חזן ואיש חינוך, היה רב קהילה וראש בית מדרש בבית שאן, איש חינוך, מנחה פדגוגי למורים ולרבני בית ספר. נפטר בשנת ה'תש"פ.