הפיוט, המיוחס לאחד מקדמוני פייטני ישראל, יניי (המאה הששית או השביעית), נאמר בפי קהילות אשכנז ופולין בתפילת מוסף של ראש השנה ושל יום הכיפורים, לאחר הקדושה.
הפיוט הוא מלאכת מחשבת, המרכיבה בין שמותיו של הקב"ה ובין תכונותיו כשופט. מלאכת מחשבת – שכן בקומץ מילים, ללא סיפורי דברים, במיעוט של מילות קישור, ובנוסחה שכמעט מזכירה רשימה, מצליח הפייטן לגעת בעמוקים שבשמותיו של הקב"ה (הַוַּדַּאי, הַטּוֹב, הָעֶלְיוֹן, הַשָּׁוֶה, הַתָּם) ובנוקבים שבדימויי המשפט לאורך המקרא ("כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ", "בֶּן אָדָם צֹפֶה נְתַתִּיךָ... וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי. בְּאָמְרִי לָרָשָׁע מוֹת תָּמוּת..", ועוד), ובתוך כל זאת, ומבלי לוותר על הנוקבות והרוממות, לעורר דווקא את מידת הרחמים והארכת האף.
הדימוי שבו פותח הפיוט, הָאוֹחֵז בְּיַד מִדַּת מִשְׁפָּט, ממקם אותנו מיד בשירת האזינו: "אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם" (דברים לב, מא). שירת האזינו היא השירה המשמשת "לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" כי אם יחטא – יעמוד לדין וייענש, ואף לכשיחטא ויעמוד לדין וייענש, הרי משנתון הוא בידי הקב"ה, הקב"ה ממית וגם מחיה, מחץ וגם ירפא, ונקם ישיב לצריו. הפיוט מסיים בשיבוץ נוסף משירת האזינו: "וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא תָּמִים פָּעֳלוֹ" (בשירת האזינו "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ") והוא רצוף בעוד שיבוצים ממנה: "אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל" וכן "צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא".
מבנה הפיוט מיוחד. אמנם, כפיוטים רבים אחרים הוא מבוסס על א"ב, וכאן – א"ב כפול, כלומר שתי הצלעיות בכל משפט מתחילות באותה אות, על סדר הא"ב:
הָאוֹחֵז בְּיַד מִדַּת מִשְׁפָּט וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא אֵל אֱמוּנָה:
הַבּוֹחֵן וּבוֹדֵק גִּנְזֵי נִסְתָּרוֹת וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא בּוֹחֵן כְּלָיוֹת:
(מכאן ברור, אגב, כי זהו האופן הנכון לאמירת הפיוט. כפיוטים רבים אחרים, הפיוט נאמר בצורה של שירת מענה, קהל העונה לחזן, ובפיוט זה: החזן מתחיל: "הָאוֹחֵז בְּיַד מִדַּת מִשְׁפָּט", והקהל עונה: "וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא אֵל אֱמוּנָה", וכן הלאה. בימינו אופן זה השתבש, ובמקום להתחיל בראשיתו של המשפט, הן החזן והן הקהל מתחילים באמצעיתו, במילים וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא... הן צורת הפיוט והן תוכנו, כפי שמוסברים כאן, מעידים כי ככל הנראה שיבוש הוא.)
אולם שתי הצלעיות המרכיבות כל משפט אינן שוות:
הָאוֹחֵז בְּיַד מִדַּת מִשְׁפָּט
אל מול:
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא אֵל אֱמוּנָה.
הצלעית הראשונה בכל אות – הָאוֹחֵז בְּיַד מִדַּת מִשְׁפָּט; הַבּוֹחֵן וּבוֹדֵק גִּנְזֵי נִסְתָּרוֹת – אינה משפט מלא כשלעצמה. לעתים היא אף מורכבת מקטעי משפטים קצרים, בני מילה אחת:
הַוַּדַּאי. (כ)שְׁמוֹ כֵּן תְּהִלָּתוֹ
הַסּוֹבֵל. וּמַעְלִים עַיִן מִסּוֹרְרִים
הָעֶלְיוֹן. וְעֵינוֹ אֶל יְרֵאָיו
הצלעית השנייה – וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא... (אֵל אֱמוּנָה, בּוֹחֵן כְּלָיוֹת, גּוֹאֵל חָזָק, וכו'), פותחת בוי"ו החיבור, שתפקידה לא ברור, ומכל מקום השימוש בה יוצר הרגשה נוספת של קיטוע.
הסבר לחוסר הסימטריה המתואר ניתן למצוא תוך התמקדות באופן שבו נאמר הפיוט בקהל. שליח הציבור פותח במשפט הקצר, בקריאה הכוללת את שמותיו או את תכונותיו של הקב"ה:
הָאוֹחֵז בְּיַד מִדַּת מִשְׁפָּט.
והקהל מחרה־מחזיק אחריו, באישור רבתי, ומכאן לשון הרבים. אין זהות מוחלטת עם הקריאה של שליח הציבור, כי כבר קריאתו שינתה דבר. תגובת הקהל מאשרת, אך באה גם עם תוספות ושינויים:
וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא אֵל אֱמוּנָה
כלומר, הכול, כולם, מאמינים, שהוא אל אמונה.
בבתים הבאים, הזיקה בין תשובת הקהל לקריאה של שליח הציבור ברורה עוד יותר, שכן ברוב הבתים, המענה של הקהל ממשיך את קריאת השליח ציבור (וגם אם אינו ממשיך באותן מילים, ממשיך באותו רעיון):
הַזּוֹכֵר לְמַזְכִּירָיו טוֹבוֹת זִכְרוֹנוֹת וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא זוֹכֵר הַבְּרִית
הַחוֹתֵךְ חַיִּים לְכָל חַי וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא חַי וְקַיָּם
הַטּוֹב, וּמֵטִיב לָרָעִים וְלַטּוֹבִים וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא טוֹב לַכֹּל
הַיּוֹדֵע יֵצֶר כָּל יְצוּרִים וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא יוֹצְרָם בַּבָּטֶן
הַסּוֹבֵל, וּמַעְלִים עַיִן מִסּוֹרְרִים וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא סוֹלֵחַ סֶלָה (הקירוב הוא ברעיון)
וכן הלאה.
כאמור, קריאת החזן מקבלת הדהוד במענה של הקהל, אשר כמו אומר: אנו מאמינים בדבר הזה שאמרת.
בחינה רעיונית של הפיוט, חוסר הסימטריה בתוך כל משפט, המפורט לעיל, תורם להרגשה של אומר הפיוט כי הוא עומד על קרקע לא ישרה ובלתי בטוחה – למעשה, בנקודה בלתי אפשרית. אפשר לומר כי היא משקפת את נקודת האיזון הבלתי אפשרית שהפייטן מבקש לעורר באמצעות הפיוט: מחד גיסא הקב"ה יודע הכל ואין משוא פנים לפניו: הוא יּוֹדֵע יֵצֶר כָּל יְצוּרִים, בּוֹחֵן וּבוֹדֵק גִּנְזֵי נִסְתָּרוֹת, וכן בּוֹחֵן כְּלָיוֹת – ולפיכך לא ניתן להימלט מדינו. כדַּיָּן אֱמֶת, שָׁוֶה, ושׁוֹפֵט צֶדֶק, מתחייב כי יגזור על כל אדם את המגיע לו. אך עם זאת, הקב"ה הוא גם זוֹכֵר הַבְּרִית, טוֹב לַכֹּל – לָרָעִים וְלַטּוֹבִים, נוֹהֵג בְּחַסְדּוֹ, נוֹצֵר חֶסֶד עד כדי כך שהוא מַעְלִים עַיִן מִסּוֹרְרִים, ואף חָפֵץ בְּהִצָּדְקוֹ של הרשע.
כיצד אפוא משתלבות הנוקבוּת והרוממות עם החסד והארכת האף? המבנה מרמז לנו על אפשרות הגישור: עם כל המפריד והבלתי מאוזן בין שני החלקים של כל משפט, כמעט בכל משפט נמשכת מילה, ויחד עמה רעיון, מהצלע הראשונה לצלע השנייה, כפי שהודגם לעיל. ומבחינת התוכן – אולי תכונותיו של הקב"ה – הַכֹּל יוּכַל וְכִלְּלָם יָחַד – נותנות את הפתרון?
מכל מקום, נקודת האיזון הבלתי אפשרית אינה מספקת בטחון עיוור לאדם, אך מותירה פתח לְדוֹפְקֵי בִתְשׁוּבָה.
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
