היום תאמצנו – עיון בפיוט

---

היום תאמצנו – מילים וביצועים

על מקומו הייחודי של הפיוט "היום תאמצנו" בפי האשכנזים

שירה עממית יונקת את עוצמתה לא אחת מהשילוב בין המעשה האמנותי – הטקסט והלחן – ובין הנסיבות שבהן הוא נטוע. דוגמה מופתית לכך ניתן למצוא בפיוט "היום תאמצנו". נדמה כי פיוט כה פשוט לא היה שואב אנרגיה חזקה כל כך מצד המתפללים, אלמלא היה מושר בתוך נסיבות כה ייחודיות. ומאידך גיסא, אולי נסיבות מורכבות אלה "נזקקו" דווקא לפיוט קצר וחזרתי כזה כאגן רחב להכלת מגוון הרגשות שהצטברו במהלך התפילה.

הפיוט "היום תאמצנו" זכה למגוון לחנים, רובם בעלי אופי קצבי ועליז, דווקא בקהילות האשכנזיות. בדברים הבאים נבקש לתהות על המעמד שזכה בו הפיוט הזה במסגרת רצף התפילה האשכנזי (נוסח ספרד ואשכנז), תוך ניתוח מקומו של הפיוט לא רק במסגרת הטקסט הכתוב של המחזור כמות שהוא היום, על צורתו ועל תכניו, אלא גם ביחס להקשר המלא והחי, של פעולת ההיגוד – במקרה זה התפילה, ששותפים בו גורמים מוזיקליים, גורמים פיזיים מרחביים (פתיחת הארון וסגירתו), תנועתיים (ישיבה–קימה–ישיבה) ורגשיים.

ניתוח הפיוט בהקשרו הקרוב

הרצף הטקסטואלי שבתוכו משולב פיוט זה הוא מארג לכיד ויפהפה. במסגרת זו נעיין בנוסח הנאמר בפי האשכנזים.[1]

הפיוט מופיע במסגרת ברכת "שים שלום", הברכה האחרונה בברכת העמידה. בברכה זו נמנות בקשות שונות, וביניהן חוזרות כמה פעמים הבקשות על השלום ועל החיים.

שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה, חַיִּים חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים, עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ. בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ, כֻּלָּנוּ כְּאֶחָד יַחַד בְּאוֹר פָּנֶיךָ, כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ, ה' אֱלֹהֵינוּ, תּוֹרַת חַיִּים וְאַהֲבַת חֶסֶד, וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם. וְטוֹב יִהְיֶה בְּעֵינֶיךָ לְבָרְכֵנוּ וּלְבָרֵךְ אֶת כָּל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה בִּשְׁלוֹמֶךָ, בְּרוֹב עוֹז וְשָׁלוֹם:

חתימת הברכה, המופרדת בשל ההפרדות הייחודיות שבמסגרתן מופיע הפיוט "היום תאמצנו", ממקדת את הברכה כולה בשלום.

התוספת הנאמרת בכל עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי:

בְּסֵפֶר חַיִּים בְּרָכָה וְשָׁלוֹם, וּפַרְנָסָה טוֹבָה, וּגְזֵרוֹת טוֹבוֹת, יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת, נִזָּכֵר וְנִכָּתֵב לְפָנֶיךָ אֲנַחְנוּ וְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם

מרכזת את משמעות בקשות החיים והשלום היום־יומית, בהנכחתן הייחודית במסגרת ימי הדין, שבהם נפתחים ספרי חיים ומתים. הבקשות הללו, שלבו של המתפלל עלול להיות גס בהן, בשל תדירותן הרבה, מנוערות כאן מן השגרה על ידי ההזכרה שעתה עניין זה גורלי.

מוטיב ספר החיים קדום הוא. מקורותיו מקראיים, והבולט שבהם הוא בבקשת דוד על אויביו: "יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ" (תהלים סט, כט). מוטיב זה נקשר ליום הדין, ראש השנה, בתלמוד הבבלי, במימרתו הידועה של רבי כרוספדאי בשם רבי יוחנן:

שלשה ספרים נפתחין בראש השנה: אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה. בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים...
(מסכת ראש השנה טז ע"ב)

לפי מימרה ידועה זו, מגולמת חרדת הימים הנוראים בתמונת הספר הפתוח (לפחות אחד מהם) מראש השנה ועד יום הכיפורים. ספר זה הוא הנזכר בכל הימים הללו בתפילה, כששוב חוזרים בו יסודות החיים והשלום פעמיים.[2]

מעבר להרחבה זו, הנאמרת בכל עשרת ימי תשובה, נוספים בשני המועדים העומדים בקצות הרצף הזה – בראש השנה וביום הכיפורים – שלושה משפטים נוספים:

וְנֶאֱמַר כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְךָ שְׁנוֹת חַיִּים (משלי ט, יא)

לְחַיִּים טוֹבִים תִּכְתְּבֵנוּ אֱלֹהִים חַיִּים כָּתְבֵנוּ בְּסֵפֶר הַחַיִּים כַּכָּתוּב וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם (דברים ד, ד)

בשני פסוקי המקרא ובפסוק הבקשה הללו נוכחת התיבה "חיים" בלבד. במהלך זה יש כדי להעצים את תחושת האיום, שכן המתפלל, המודע לדין המרחף עליו, זונח בשלב זה לרגע אף את בקשת השלום, העומדת במרכזה של הברכה הזאת בדרך כלל. תודעתו מוטרדת מן היד העליונה הכותבת או המוחקת מספר החיים את שמו. פסוקי המקרא המובאים כאן מבטאים את הביטחון בחייו של מי שנצמד אל התורה (אל החכמה במקור במשלי) ושל מי שדבק בה' אלוקיו, אך באמירתם החריגה כאן יש כמובן כדי לחשוף את חרדתו של המתפלל, הזוכר כי הוא בן תמותה, וכי גורלו מונח היום על כף המאזניים.

הפסוק האחרון, מספר דברים, מסתיים בתיבה "היום", שהיא ההופכת לנקודת המוצא של הפיוט "היום תאמצנו". היום, מקור האימה, הופך בפיוט החזרתי הזה בסיס לאמונה ולביטחון.

מעבר טקסטואלי חלק זה מלֻווה במספר שינויים במעמד התפילה – ארון הקודש נפתח, והמתפללים קמים מכסאותיהם ועומדים. שליח הציבור ממיר את ה"נוסח", כלומר הלחן הרצ'יטטיבי, שבו נאמרה התפילה עד כה, בלחן קצוב. עתים הוא יתחיל כאן בלחן ללא מילים, שיוביל אל צמד המילים הפותחות – הַיּוֹם תְּאַמְּצֵנוּ, עתים יפתח בחזרות רבות על המלה הַיּוֹם, ובסוף המשפט המוזיקלי יחתום – תְּאַמְּצֵנוּ. הקהל ישיב באמן, חלקו "יחטוף" את אמירת השורה הבאה – הַיּוֹם תְּבָרְכֵנוּ, ואז ישיר שליח הציבור את המשך הלחן, המוביל אל השורה השנייה – הַיּוֹם תְּבָרְכֵנוּ, כאשר הציבור כולו מתלווה אל שירתו בעליצות ובחגיגיות, וכך הלאה –

הַיּוֹם תְּגַדְּלֵנוּ
אָמֵן

הַיּוֹם תִּדְרְשֵׁנוּ לְטוֹבָה
אָמֵן

הַיּוֹם תִּשְׁמַע שַׁוְעָתֵנוּ
אָמֵן

הַיּוֹם תְּקַבֵּל בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ
אָמֵן

הַיּוֹם תִּתְמְכֵנוּ בִּימִין צִדְקֶךָ
אָמֵן

עם סיום חלק זה ייסגר הארון, ישוב הקהל לשבת, ושליח הציבור יחזור ללחן ה"נוסח" הרצ'יטטיבי. העוצמה שוככת. הפיוט מתחלף בשורת בקשות ופסוקים, שראשיתם במלים "כהיום הזה". מעבר לכ' הדמיון המצטרפת אל 'היום', שיש בה כדי להרחיק את האמור מהממשיות שאחזה במתפלל במהלך הפיוט, מתחולל כאן גם מעבר אל מציאות אוטופית ומופלגת –

כְּהַיּוֹם הַזֶּה תְּבִיאֵנוּ שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים בְּבִנְיַן שָׁלֵם.
כַּכָּתוּב וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים (ישעיהו נו, ז)

בצמד הפסוקים הרצופים מִסֵפר דברים, הבאים מיד לאחר מכן חוזר יסוד החיים, ושוב "כהיום הזה" -

וְנֶאֱמַר וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְנֶאֱמַר וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשֹוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ (דברים ו, כד–כה)

לקראת השיבה אל חתימתה של ברכת השלום, ייאספו היסודות של חיים ושלום, בתוספת הצדקה, שהוזכרה בפסוק האחרון, ושאר גורמים שהופיעו בפתיחת "שים שלום", וכך תבושר על ידי הקהל הברכה, שתיאמר מפיו של שליח הציבור במילים:

וּצְדָקָה וּבְרָכָה וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם יִהְיֶה לָּנוּ וּלְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הָעוֹלָם

ושליח הציבור יסיים:

בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם

כך ניתן לראות במהלך כולו מבנה דרמטי של קרשצ'נדו ודימינואנדו – פנייה מן המוכר והשגור, הנאמר בכל תפילות היום של ימות החול, החגים והשבתות – "שים שלום...", אל המיקוד המיוחד בעשרת ימי תשובה, אל יתר המיקוד של ימי הדין המרוכזים, ראש השנה ויום הכיפורים, שבהם מחודדת משמעותה של הבקשה לחיים, תוך הנכחה חזקה של ההווה – היום, כשיא המהלך. לאחר שיא זה, ישוב המתפלל מן השירה אל הפרוזה, מן העמידה אל הישיבה, מן "היום" אל "כהיום", מפעולות הרחמים והחיזוק שניתנות למימוש מעשי בזה היום אל משאלות השיבה הרחוקה יותר, לבנין שלם, ולבסוף שיבה אל "כל הימים" ולחתימה בברכת השלום השגורה והמוכרת מכל הימים.

הפיוט בהקשרו הרחב

כאמור, בניגוד לקהילות הספרדים, האומרות את הפיוט הזה בחזרת הש"ץ של כל אחת מהופעותיה של ברכה זו בתפילות היום של ראש השנה ויום הכיפורים, המתפללים האשכנזים אומרים אותו רק בתפילת המוסף של ימים אלו. ייתכן שבנדירות הופעתו של הפיוט יש כדי לתרום לחגיגיות הנלווית אליו דווקא בנוסחים אלו. ואולם נראה לי כי לא בעניין כמותי גרידא מדובר כאן. העמדת הפיוט הזה רק בסופן של התפילות הארוכות ביותר בשנה – תפילות המוסף של ראש השנה ושל יום הכיפורים, מועידה לו תפקיד ייחודי. כיוון שהמתפללים בנוסח אשכנז ובנוסח ספרד אינם מכירים את הפיוט מסיומן של תפילות אחרות, אלא רק מסיומן של תפילות ארוכות וכבדות כל כך, בולט בנוסחים אלו תפקידו הייחודי והדרמטי.

תפקיד זה הולם את הפיוט גם בשל מבנהו הפשוט: כל שורה משורותיו פותחת במילה "היום" ואחריה פועל בעתיד בנוכח הכולל כינוי מושא חבור למדברים – "תאמצנו", "תברכנו" וכדומה (פעלים אלו היו סדורים במקורם בסדר הא"ב, שנשתמר בשימוש חי במלואו רק בנוסחים הנאמרים אצל הספרדים. אצל האשכנזים התקצר הפיוט לשבע שורות בלבד).[3] אל פשטותו של הפיוט מתנקזת כל האנרגיה שנצברה במהלך התפילה המתמשכת – כל התהליך שעבר המתפלל דרך עשרות פסוקי המלכויות, הזיכרונות והשופרות בראש השנה, ודרך סדר העבודה גדוש הפרטים ביום הכיפורים, המגיע כאן לפורקן אופטימי.

ייתכן שהאופטימיות נשאבת גם ממקור סמוך יותר לפיוט. לפני ברכת השלום, שבה משובץ הפיוט, נאמרת ברכת כהנים, היוצרת בלב המתפלל תחושה שהוא מבורך ומוגן. וייתכן שגם היא תורמת להשראת הביטחון והתקווה הנסוכה על הפיוט.

מכל מקום, פיוט זה אינו נאמר בלשון ציווי, כבקשה או כתחנון, של מי שנקודת המוצא שלו היא של חֶסר או של ספק. את שורת הפעלים שבו, המנוסחים בלשון עתיד, ניתן אולי לקרוא גם כביטוי מרוכך של בקשה, אך טמונה בהן גם האפשרות של חיווי המבטא את בטחונו של המתפלל שאכן כך יהיה – שמן היום הזה הוא יֵצֵא מחוזק, מבורך, מגודל ועוד ועוד. הלחנים העליזים והקצביים המוצמדים אל הפיוט מחזקים נעימת קריאה כזאת.

סיכום

בעיון קצר זה ניסינו לעמוד על פרץ השמחה וההתרגשות האוחז במתפללים, כאשר הם שרים את הפיוט הקדום "היום תאמצנו" בחזרת הש"ץ של תפילות המוסף של ראש השנה ויום הכיפורים במסורות האשכנזיות. כאמור, במילות הפיוט הפשוטות כשלעצמן אין אולי להכריע חד־משמעית אם מדובר במודוס של בקשה ומשאלה או שמא כחיווי של מי שהעתיד פרוש וידוע לפניו. הלחנים האופטימיים וצורת השירה העזה, השועטת בביטחון ובתנופה, מגלה כי המתפללים האשכנזים בוחרים באפשרות השנייה.

התייחסנו למקומו הייחודי של הפיוט במסגרת ברכת "שים שלום". ברכה זו, הנאמרת בכל ימות השנה, זוכה להרחבות ייחודיות בעשרת ימי תשובה, והרחבות נוספות בראש השנה וביום הכיפורים, שבפסגתן – הפיוט הזה, הנאמר בעמידה נוכח ארון הקודש הפתוח, בלחן שמח ונמרץ. בתוך המהלך של ברכת השלום בחזרת הש"ץ עובר המתפלל מן השגור בפיו אל המודעות לחרדת הדין ואפשרות גזר דין המוות המרחפת עליו בהווה, אך דווקא מן המודעות למוות ולאימה הכרוכה ביום זה פורצת האמונה בדבקות בה' ובחיים, הננעצת אף היא בעיצומו של יום התפילה.

עתים נשאב ערכה של תפילה ממיקומה ומנסיבות ההיגוד שלה. כך הדבר ביחס לתפילת "כל נדרי", שערכה ההלכתי מפוקפק, אך מעמדה התרבותי והדתי מוקנה לה מעצם מיקומה בפתח תפילות היום הקדוש בשנה, יום הכיפורים; וכך גם ביחס לפיוט "היום תאמצנו". למרות גולמיותו ופשטותו הרבה, ואף  שבפיותיהם של המתפללים האשכנזיים הוא גם קוצר במהלך הדורות, תעצומותיו שאובות מהופעתו הנדירה בסופן של תפילות כבדות ומתוחות בלבד. בדומה לתחושת ההקלה והשמחה המלווה את לחן הקדיש המסיים את תפילות המוסף הללו, גם בשירת "היום תאמצנו" מבטא המתפלל את אמונו במאמצי הרוח שהשקיע בשעות התפילה האחרונות, ויותר מכך – באוזן האלוהית, הדורשת את טובתו והשומעת את שוועתו באהדה ובתמיכה.

[1] נוסח הפיוט ששימרו הספרדים ארוך יותר, והוא מכיל את כל אותיות הא"ב. לעומת זאת הקשר של הנוסח הספרדי בתוך ברכת השלום קצר יותר, ובו מופיע הפיוט "היום תאמצנו" לפני ו"בספר חיים" ומכל התוספות הפסוקיות נמצא בנוסח זה רק הפסוק "ואתם הדבקים", המשמש גם כאן כפתיחת הפיוט.
[2] דניאל גולדשמידט מעלה את ההשערה כי תוספת זו היא הרכב של שני חלקים "בספר חיים ברכה ושלום... ניכתב", "ניזכר וניכתב לפניך... לחיים טובים ולשלום". ראו מחזורו לראש השנה, עמ' יז.
[3] במחזור גולדשמידט ניתן לראות את הפיוט האשכנזי השלם שבדורות האחרונים אינו נאמר בשלמותו. במחזורים מסורתיים אחדים מתורץ קיצור זה באופן דרשני, באמירה כי שבע השורות שנשתמרו עומדות כנגד שבע תיבותיו של הפסוק הפותח – "ואתם הדבקים..."