בין תשעה באב ליום הכיפורים

---

תשעה באב ויום הכיפורים – שני ימים מיוחדים, שני צומות ארוכים בני יממה שלמה. מאז ילדותי, התחברו אצלי שני ימים אלו בלב ובנפש, בקינה ובתפילה, ביגון ובשמחה, בבכייה ובתקווה. בכל שנה, כשאני ניגש אל התיבה לפתוח בתפילת הערב של יום תשעה באב, מנסה להתמודד עם מצב הרוח הַנּוּגֶה, אני חש את המעמד הנשגב של ערב יום הכיפורים. תפילת "עֲנֵה עָנִי שְׁפַל כָּל הַשְּׁפָלִים" של ערב יום הכיפורים מצלצלת באוזני, ובְּתוֹכְכֵי נפשי מתחברות הקינות הכואבות של תשעה באב ותפילות יום הכיפורים. בעל כורחי נשזרים אצלי שני ימים אלו זה בזה.
החיבור וההקבלה בין שני ימים אלו ברורים מאוד. שני ימי הצום האלו באו לישראל על שחטאו במדבר. צום תשעה באב כעונש על חטא המרגלים שהוציאו דיבת הארץ רעה, וצום יום הכיפורים, שניתן לישראל ככפרה על שחטאו בעגל.

מתוך "צאנה וראנה", גרמניה, 1789, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב. באדיבות המשפחה

אבל בעיקר קיים ההבדל. מצד אחד הצום הקשה של יום תשעה באב שעוסק רובו ככולו באבל הגדול על חורבן בית ראשון ושני, בגלות שבאה על ישראל בעקבותיו ובאובדן של כל הטוב שהיה לישראל עד אז. ומצד שני, הצום המרגש וַעֲתִיר ההוד של יום הכיפורים, שאחד משיאיו הגדולים הוא "סדר העבודה" שנאמר בסדר אל"ף־בי"תי בעיצומה של תפילת המוסף. סדר עבודה, המתאר בפרטי פרטים את עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים, בשעה שעיניהם של כל אחיו הכוהנים ושל כל ישראל נשואות אליו בתפילה חרישית להצלחתו, שהרי משמעות הצלחתו של הכהן הגדול בצאתו בשלום מן הקודש, פירושה טהרתם של ישראל ומחילת כל עוונותיהם.

מתוך מחזור של כל השנה, איטליה, 1772, מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב. באדיבות המשפחה

בכל שנה, כאשר מתרגשים ובאים עלינו ימי בין המצרים, מתחילים להרגיש באוויר מועקה כבדה. מועקה שהולכת ומתעצמת מיום ליום, ככל שהולך ומתקרב יום תשעה באב עצמו. החל מיום שבעה עשר בתמוז, בכל יום אחר חצות היום, רגיל אני לשבת עם ילדיי על רצפת ביתי כדי לומר יחד אתם את "תיקון רחל", כמנהג אבותינו מימים ימימה. אני רגיל לומר לילדיי שלכל דבר בחיים צריך להתכונן. כשם שמתכוננים למבחן, להרצאה, למאורע חשוב, לחגים ולמועדים, כך צריך גם להכין את עצמנו לדברים כואבים, ויום תשעה באב הוא בהחלט אחד מהם. כגודל ההכנה כך עוצמת הקבלה, ההתרגשות וההפנמה.

אני זוכר את עצמי כילד קטן, בבית הכנסת "מנחת יהודה" בירושלים, יושב כמעט תדיר לצדו של מורי ורבי, סבי חכם שאול פתיה זצ"ל, ולעתים גם על ברכיו, בימי חול ומועד, בשבתות ובימים טובים וגם ביום תשעה באב. אני נושא עמי מאז את עוצמת הרושם העז שהותירה בי התכונה הגדולה שליוותה את כניסת ערב תשעה באב. כל אותן פעולות של הוצאת ספסלי בית המדרש אל הרחוב, פריסת השטיחים על הרצפה, הוצאת הפרוכות המהודרות מעל התיבה, הסטת פרוכת ארון הקודש וקשירתה עד אחר חצות היום שלמחרת, עטיפת ספר התורה בבד שחור, עמעום האורות בבית הכנסת למינימום הנדרש והדלקת נר בודד על התיבה. כמֻכֶּה הלם הייתי מאזין לחזן כשהוא אומר את תפילות ערבית ושחרית בדקלום ללא כל ניגון. זכורני היטב את הפחד שחשתי למשמע בכיו החרישי וקורע הלב של סבי, שהיה אוחז בי וכשראשו מעל ראשי היה קורא ומקונן בניגון עצוב "איכה ישבה בדד העיר רַבָּתִי עָם... דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל חִכּוֹ בַּצָּמָא... טובים היו חַלְלֵי חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב..." אני זוכר איך הרגשתי שֶׁפִּי שלי הולך ומתייבש.
הדבר העז והחד ביותר, שמשפיע עלי מאז ועד היום, הוא כיבוי האורות המוחלט בבית הכנסת בעת קריאת הקינה הנוראה הפותחת במלים: "שִׁמְעוּ נא אחינו בית ישראל, כי בעונותינו ועונות אבותינו, אנחנו מונים לחורבן בית מקדשנו, ולשרפת היכלנו...." וכן הלאה עד לסיום הקינה בהכרזה הכואבת כל כך: "היום אלף ותשע מאות.... שנים לחורבן בית המקדש".
זה עשרים ושמונה שנים [הערת המערכת: החל משנת תשמ"א] אני נושא בתפקיד קשה וכואב זה של מניין שנות החורבן, בחושך, באוזני כל ציבור המתפללים. החושך בבית הכנסת הוא כמעט מוחלט, אור פנסי רחוב עמום חודר מבחוץ, ומתוך בית הכנסת, במיוחד מעזרת הנשים, עולים קולות רמים של בכי, התייפחויות ואנחות, קולות המרעידים את נימי הלב של כל אדם באשר הוא.
אודה ולא אבוש, שנים ארוכות התבוננתי במחזות אלו בלב כבד, לא קל היה לי להתחבר אליהם. הרגשתי כאילו משתמשים באמצעים תֵאטרליים כדי להשפיע על תחושות לב שחשבתי שצריכות להיות ספונטניות וללא השפעות חיצוניות. עם הזמן הבנתי שאין דבר יותר לגיטימי מזה. חיי היום־יום הַשּׁוֹחֲקִים, הקשיים מבית ומחוץ בכל תחום וענין, שגרת היום והרדיפה אחר רצונותינו ושאיפותינו, עוטים על לבנו כעין קליפה, ההולכת ומתעבה עם השנים. הרגשתי שהפעולות הסמליות האלו מקלפות מעליי קליפה אחר קליפה עד שהלב נמס והיה למים. לא קל לאנשים לבכות ולהתייפח, בוודאי שקשה להם יותר לבכות בנוכחותם של אחרים. על מנת להגיע למצב כזה של בכי הם זקוקים לסיוע אמיתי ועמוק מאוד. הפעולות האלו של החשכת בית הכנסת ומניין שנות החורבן לאורו של נר ובחשיכה כמעט מוחלטת – אין כמותן לפתוח את מעיינות עיניו של האדם. דומה אורו של הנר הבודד, המרצד בתוך החשכה, לנשמת האדם התועה ומחפשת את דרכה בחשכת העולם הזה.
כשהעמקתי בבחינת הצירוף הזה של החשכת בית הכנסת תוך כדי מניין שנות החורבן התחלתי להבין את האמת הגדולה שלו ואת החכמה הטמונה במנהג עתיק יומין זה.
לפני שאסביר את דבריי, אני חייב לעבור אל יום הכיפורים ואל תפילותיו המרגשות, אל אחד הקטעים האהובים עלי ביותר, "סדר העבודה". אי אפשר שלא להתפעל מ"סדר העבודה" – הרי הוא הוא אשר בא להחליף את עבודתו המעשית של הכהן הגדול מאז חורבן הבית. זכורני שכאשר היה החזן מגיע ל"סדר העבודה", הייתי נושם ארוכות ומכין את עצמי למסע הנפלא והמרתק הזה, שפותח בתיאור בריאת העולם במלים קצרות, עובר אל בריאת האדם, אל נֹחַ ודור המבול, דור הפלגה, דרך אברהם, יצחק ויעקב, לוי, עמרם ואהרן ועד לעבודתו של הכהן הגדול בכל שנה ושנה ביום הכיפורים. תיאור נפלא המסתיים בבקשת רחמים על ישראל, מבקשת ברכה רוחנית ועד לבקשה על גשמים ופרנסה טובה, על בריאות ופרי בטן, על גאולה וישועה.
אחרי סיומה של תפילה זו בסוף "סדר העבודה", נסגרות דלתות ארון הקודש, וחשובי משוררי ישראל, רבי יוסף אבן אביתור, רבי שלמה אבן גבירול, רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא, כל אחד בתורו, פותחים בשירת כיסופים: "ובכן, מה נהדר כהן גדול בצאתו בשלום מן הקודש. כאחלמה קבועה בעטרת, כאודם קשורה בכותרת" "אשרי עין ראתה כל אלה, הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו..." "אשרי עין ראתה כהן בהוד ועטרת, מלא מֵאוֹר נוצץ והוד עוטה כאדרת..." ועוד ועוד תיאורים, נמלצים במילותיהם ומדהימים בְּיָפְיָם ומנגינתם. עם סיומם של פיוטים נפלאים אלו, מְלֵאֵי הגעגועים אל עבודת המקדש. מתחיל שליח הציבור בתפילת "סיכום", בתיאורה של המציאות העגומה.
ובכן, היה לאַיִן מחמד כל עין. עונותינו ועונות אבותינו, החריבו נָוֵנוּ ופשעינו האריכו קִצֵּנוּ... ועתה ה' אלוקינו גלוי וידוע לפניך שאין לנו: לא אָשָׁם, ולא אִשִּׁים, לא בַדִּים ולא בלולה, לא גורל ולא גחלי אש, לא דביר ולא דקה, לא היכל ולא הר המור... לא שי ולא שלמים, לא תודה ולא תמידים.

גלויה, "הכותל", מתוך אוסף משפחת גרוס, תל־אביב, באדיבות המשפחה

אחרי הנסיקה הגדולה אל על, התרוממות הרוח הגדולה כל כך, אחרי ההתלהבות מן העיסוק במלאכת הכהן הגדול לפרטיה, ההשתטחות אפיים על רצפת בית הכנסת כסמל מעשי יחיד שנותר מעבודת יום הכיפורים במקדש (השתטחות שכל כולה זכר להשתטחות העם על רצפת העזרה בעת ששמעו את השם המפורש יוצא מפיו של כהן גדול בקדושה ובטהרה), כאשר כולנו כמו עומדים בַּעֲזָרַת בית המקדש ועינינו צופות ומביטות אל יופיו של הכהן הגדול בשיא הודו והדרו, נסגרות דלתות ארון הקודש ואנו חוזרים באחת אל קרקע המציאות – אין כלום. אין כלום! מחמד כל עין – שזה עתה ראינו, שמענו ונשמנו – היה לאַיִן. לאַיִן! אין כלום. חושך גדול.
המלה "ובכן" בפיוט זה מצלצלת באוזני, עד כמה שזה יישמע נורא, כמלת סיכום. כמין מלה שבאה לערוך חשבון, כאילו באה לומר בלשון העם: "בסדר, בוא נראה מה יש לנו", או ליתר דיוק "מה אין לנו".
על אף היותי שליח ציבור מנוסה הנמצא על התיבה שנים רבות, עדיין איני יכול שלא להתפרק לרסיסים כשאני קורא את התפילה הזו. על אף היות הבכי רגש מאוד אישי, פרטי ואינטימי של האדם, שהרי בדרך כלל מוחה אדם את דמעתו בסתר, הרי שכאן על התיבה מול מאות מתפללים אני מרגיש שאני לגמרי לבד, מסתובב בין חורבות בית המקדש, מתבונן באבניו השרופות, מֵרִיחַ את העשן המיתמר מעיי החורבות, ועיניי אינן פוסקות מלדמוע. אני מנסה לקרוא את המילים מן המחזור וקולי נשבר, לחלוחית מכסה את עיניי ומקשה עליי במציאת המילים. אין מילים. ובכן היה לאַיִן, הכול היה לאַיִן – גם המילים.

זהו הסוד הגדול הטמון בהחשכת בית הכנסת תוך כדי מניין שנות החורבן. כל האור של חיי היום־יום לאורך השנה, האור הטבעי והמלאכותי – הוא למעשה אור שנועד לאפשר לנו להמשיך לחיות במציאות הזו של החורבן מצד אחד, אבל מצד שני, הוא גם טח את עינינו מראות ומלהביט אל המציאות הפנימית והאמיתית. כי האמת של היקום היא חושך אחד גדול, היא – אַיִן. כי כשאין מקדש ואין כהן גדול, אין ארמון ואין בירה, אין מזבח ואין מנורה – אין למעשה כלום.
הדקות הקצרות האלו של מניין שנות החורבן בתוך החושך, הן הדקות האמִתיות. הן הדקות המתעדות למעשה את מציאות חיינו.
נדמה לי שלא לחינם פתח המשורר הגדול רבי שלמה אבן גבירול את קינתו במלה "ובכן" וסיים אותה במלה "עזאזל", כי זה באמת מה שנותר, זהו הסיכום. ועד שייבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן – על אף כל הטוב שקיים ויש המון טוב תודה לאל מכל הבחינות ובכל התחומים, רוחניים וגשמיים – בכל זאת, עדיין אין בידינו הדבר האמתי.

איני יודע מה גרם לברי סחרוף לרצות לשיר קינה זו, אולי דומה הוא לנר הבודד המאיר בחשכה, לאותה נשמה הַתָּרָה אחר שורשיה. מתוך בליל המלים העכשוויות, טובות יותר או טובות פחות, בחר ברי במלים יפהפיות בנות אלף שנים, מדהימות ומרגשות, של אחד מגדולי המשוררים, רבי שלמה אבן גבירול. אני שמח שברי בחר להעלות קינה זו אל התודעה הישראלית. לי באופן אישי – מעבר לזה שהשתתפתי בפרויקט זה של שירי אבן גבירול באופן מעשי – גרמה קינה זו, המושרת בפיו להתרגשות רבה מאוד.

ר' יהודה עובדיה-פתיה הוא חזן ופייטן במסורת בבל, עוסק בההדרה ובהוצאה לאור של כתבי הרב יהודה פתיה. להרחבה על דמותו ניתן לקרוא במאמר זה.