• נֵרְד וְכַרְכּוֹם צָץ בְּגַנִּי – בגני עלו ופרחו פרחי האביב הריחניים, המוזכרים במגילת שיר השירים (ד, יד): נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם קָנֶה וְקִנָּמוֹן עִם כָּל עֲצֵי לְבוֹנָה מֹר וַאֲהָלוֹת עִם כָּל רָאשֵׁי בְשָׂמִים. • קִמְּשׁוֹן יִמַּל וְקָמַל – הקוץ היבש, סמל העזובה, דעך ושוב לא צמח עוד; התיאור בשיר הפוך מזה שבמשלי (כד, לא): וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה. • וַעֲלֵי יִבְלֵי נְחָלִים – בסמוך לתעלות מים ולפלגי נחלים. הלשון על פי ישעיהו (מד, ד): וְצָמְחוּ בְּבֵין חָצִיר כַּעֲרָבִים עַל יִבְלֵי מָיִם. • הַהֲדַס הֵנֵץ וְגָמַל – שיח ההדס החל להנץ פירות ופרחים. גמילה היא שלב גמירת גידולו של הצמח. התיאור קרוב לזה שבשיר השירים (ו, יא): אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים. • חָלְפוּ סוּת אַלְמְנוּתָם כָּל עֲצֵי עֵדֶן וְצָצוּ – כל עצי הגן החליפו את בגד האלמנות שכיסה אותם כביכול בחורף, והתעוררו מחדש. 'סוּת' – בגד, לבוש, על פי בראשית (מט, יא): אֹסְרִי לַגֶּפֶן עירה עִירוֹ וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ. • מֵהֲדַר זִיו מַחְלְצוֹתָם עָלְזוּ דוֹדִים וְעָלְצוּ – בגלל יפי בגדיהם החדשים, שמחו כל עופות הגן בבוא האביב. 'דוֹדִים' כאן הוא שימוש מושאל. • תּוֹר וְסִיס עַל מִשְׁמְרוֹתָם פָּעֲרוּ פִיהֶם וּפָצוּ – הציפורים, העומדות על מקומן בין ענפי העצים, פתחו פיהן לשיר בהתרגשות. הצירוף 'תּוֹר וְסִיס' על פי ירמיהו (ח, ז): גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ וְתֹר וסוס וְסִיס וְעָגוּר שָׁמְרוּ אֶת עֵת בֹּאָנָה וְעַמִּי לֹא יָדְעוּ אֵת מִשְׁפַּט ה'. • שָׁם יְתַנּוּ עוֹז לְקוֹנִי – שם, בגן, ישבחו הכל את הקדוש ברוך הוא. פרפראזה על תהלים (סח, לה): תְּנוּ עֹז לֵאלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים. כינוי האל על פי בראשית (יד, יט): וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. • זֶה בְּמִצְהָל זֶה בְּצִלְצָל – הכל יברכו את האל, מי בצהלה ובקול שמחה ומי בכלי נגינה. 'בְּמִצְהָל' – מלשון 'מצהלות', על פי ירמיהו (ח, טז): מִדָּן נִשְׁמַע נַחְרַת סוּסָיו מִקּוֹל מִצְהֲלוֹת אַבִּירָיו רָעֲשָׁה כָּל הָאָרֶץ וַיָּבוֹאוּ וַיֹּאכְלוּ אֶרֶץ וּמְלוֹאָהּ עִיר וְיֹשְׁבֵי בָהּ. 'בְּצִלְצָל' – מלשון האמור בתהלים (קנ, ה): הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה. • עַל עֲרָבִים בֵּין צְלָלִים צִפְצְפוּ שִׁירִים וּמַהְלָל – על ערבי הנחל, בין הצללים, תשרנה הציפורים הלל ושבח לאל. הצירוף 'עַל עֲרָבִים' מקורו דווקא בשיר קינה על החורבן והגלות, מתהלים (קלז, א-ב): עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ, ופייטננו מסב אותו לשיר על גאולה והתחדשות. • וַעֲרוּגַת הַוְּרָדִים תַּעֲטֶה הוֹד סוּת מְאָדָּם – גם הורדים בערוגתם כביכול ילבשו בגד אדום. • עַל סְעִיף רִמּוֹן – על ענף עץ הרימון. 'סְעִיף' הוא ענף, על פי יחזקאל לא, ו: בִּסְעַפֹּתָיו קִנְנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְתַחַת פֹּארֹתָיו יָלְדוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְצִלּוֹ יֵשְׁבוּ כֹּל גּוֹיִם רַבִּים. • רְדִידִים שֵׁשׁ וּבַד לָבָן אֲדַמְדָּם - יעלו פרחים הנראים כרדידי בד המעורב בצבעי לבן ואדום. 'שֵׁשׁ' הוא שמו של אריג יקר, על פי שמות (כה, ד): וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. הצירוף 'לָבָן אֲדַמְדָּם' מצטרף לצירופים אחרים המופיעים במקרא בהקשר שלילי, ופייטננו מסב אותם להקשר חיובי. במקרה זה – מתיאור צרעת (ראו למשל ויקרא יג, מב) לתיאור פריחת הגן. • בּוֹ יְגִילוּן אָז יְדִידִים יַעֲלוֹז בּוֹ עֵר וְנִרְדָּם – בגן ישמחו כל ישראל, הישֵנים והערים כאחד. ישראל מכונים 'יְדִידִים' על פי דברי חז"ל בכמה מקומות, ולמשל במדרש ההלכה התנאי ספרי לדברים (פיס' שנב): "ישראל נקראו ידידים שנאמר 'נתתי את ידידות נפשי' (ירמיהו יב, ז)". • בַּעֲלוֹת רוּחַ צְפוֹנִי הַבְּשָׂמִים יִזְּלוּ טָל – כשתבוא רוח מן הצפון, יטיפו השיחים הריחניים את אגלי הטל שהצטברו עליהם במהלך הלילה. הטור מיוסד על שיר השירים (ד, טז): עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו. • טַל לְהַרְגִּיעַ עֲמֵלִים טַל יְשַׁכַּח רִישׁ וְעָמָל – הטל ירגיע את נפשות ישראל הצמאים ועייפים מעבודה קשה, וישכיח מהם את המאמץ והעוני בו הם שרויים. 'רִישׁ' – עוני, על פי משלי (כח, יט): עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵקִים יִשְׂבַּע רִישׁ. הטל הוא סמל מובהק לגאולת ישראל, כפי שבא לידי ביטוי למשל בפיוטי הטל הנאמרים בפסח. • מִפְּאַת מִזְרָח לְעֵינַי בָּא מְאוֹר שִׁמְשִׁי וְזָרַח – מצד מזרח בא ועלה לנגד עיני מאור השמש; השמש אכן עולה מן המזרח, אך כאן נראה שמדובר במשל לגאולה העולה מארץ ישראל (הפייטן חי כנראה בצפון אפריקה, ממערב לארץ). • מֵעֲצֵי עֵדֶן בְּגַנַּי צָץ שְׁתִיל רַעְנָן כְּאֶזְרָח – מגן עדן הציץ שתיל צעיר, המסמל את התחדשות הגן ואת הגאולה. הצירוף 'רַעְנָן כְּאֶזְרָח' על פי תהלים (לז, לה): רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן. אזרח בלשון המקרא פירושו עץ ותיק ששורשיו נטועים היטב בקרקע. • אֶשְׁמְעָה קוֹרֵא בְאָזְנַי צִיץ לְיִשַׁי צָץ וּפָרָח – אשמע קול מבשר על הולדת נצר חדש לישי, אבי דוד, כלומר – המשיח, ככתוב בישעיהו (יא, א-ב): וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'. כעת מתבררת זהותו של השתיל שתואר כבר בטור הקודם. • אוֹהֲבִי רָאָה בְעֹנִי עַל מְעוֹנוֹ חָס וְחָמַל – אלוהי האוהב אותי רָאָה את עוני עמו, והתמלא רחמים על ציון ועל בית המקדש. ברוח דברי משורר התהלים (לא, ח): אָגִילָה וְאֶשְׂמְחָה בְּחַסְדֶּךָ אֲשֶׁר רָאִיתָ אֶת עָנְיִי יָדַעְתָּ בְּצָרוֹת נַפְשִׁי. • בָּא דְרוֹר וּזְמַן גְּאוּלִים אֶל אֲסִיר תִּקְוָה וְנִגְאַל – הגיע זמן גאולה וחופש לעמך האסור כביכול בכבלי תקוותו לגאולה. כינוי זה לישראל לקוח מנבואת זכריה (ט, יב): שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן אֲסִירֵי הַתִּקְוָה גַּם הַיּוֹם מַגִּיד מִשְׁנֶה אָשִׁיב לָךְ. חתימת הפיוט מרמזת על יעודו – פיוט מסוג 'גאולה'.
|