תהלים קלז: על נהרות בבל

• עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל - על שפת הנהרות בבבל - הפרת ויובליו. לבבל גלה עם ישראל עם חורבן הבית הראשון.
• שָׁם יָשַׁבְנוּ - עפ"י המדרש לא הניחו השובים לבני ישראל לנוח בדרך מארץ ישראל לבבל אלא הריצום ורדפום כל הדרך ורק כשהגיעו אל הנהרות בגבול בבל, הניחו להם לשבת.
• גַּם בָּכִינוּ - עפ"י המדרש כששתו הגולים, שהיו רגילים לשתות מי גשמים ומעינות, ממי נהר הפרת - היו מתים. לפיכך "היו בוכים על ההרוגים שהרגו בהם אויביהם ועל המתים שמתו בדרך ועל ההרוגים שהרג בהם פרת. באותה שעה געו כל ישראל בבכיה עד שעלתה שוועתם למרום. מהו גַּם בָּכִינוּ - שהם בוכים ומבכים עמהם הקב"ה".
• בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן - הגולים המגיעים לבבל בוכים בהיזכרם בציון וגם משום ששוביהם מזכירים להם את ציון - שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן.
• עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ - על עצי הערבה שבתוך בבל.
• תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ - הגולים הלוויים תלו את הכנורות בהם היו מנגנים בבית המקדש על עצי הערבה, אולי כמקום מסתור, על מנת ששוביהם לא יכריחו אותם לנגן בהם.
• כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר - השובים ציוו את הגולים לשיר להם.
• וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה - תוללינו מלשון הוללות ולעג. השובים הלעיגו בגולים שינגנו להם. תוֹלָלֵינוּ-תָּלִינוּ - לשון נופל על לשון.
• מִשִּׁיר צִיּוֹן - האויבים ציוו על הגולים לשיר ולנגן להם את אותם שירים שהיו משוררים בבית המקדש, אלא שכאן התביעה היא לשורר אותם לכבוד אלילי בבל.
• אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְיָ עַל אַדְמַת נֵכָר - זוהי תשובתם של הגולים לשוביהם. המלה איך היא הן במשמעות של סירוב מוחלט והן כקינה - איך ייתכן שנשיר את שירת הקודש בגלות, איך הגענו למצב כזה.
• אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי - גולי ציון נשבעו שלא ישכחו את ירושלים בשבתם בגלות, ויחד עם השבועה קבלו עליהם קללה שאם חלילה ישכחו, יינטל כוחה של יד ימינם. תִּשְׁכַּח - מלשון תִּשְׁכַּח את פעולותיה.
• תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי - המשך השבועה: אני נשבע לזכור את ירושלים בדבורי, ואם לא, אני מקבל עלי קללה שלשוני כאילו תדבק אל חכי ותינטל ממני יכולת הדיבור.
• אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי - שבועה בכל שמחה שאערוך, אזכור ואזכיר תחילה את ירושלים, ואם לא - תשכח ימיני ותדבק לשוני לחכי.
• זְכֹר יְיָ לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלָם - פניה לקב"ה לזכור את מה שעשו בני אדום ביום חורבן ירושלים ולהיפרע מהם על כך. בני אדום ישבו בארץ אדום (דרום מזרח לים המלח) והיו אויבים קשים לישראל וליהודה. הם שמחו על חורבן ירושלים בידי הבבלים ואף סייעו בידם והסיתו אותם להחריבה עד היסוד.
• הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ - בני אדום קראו בחורבן ירושלים למחריבים להחריב אותה עד היסוד. עָרוּ מלשון לערער, להרוס, להחריב.
• בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה - הַשְּׁדוּדָה כאן בלשון קללה - האומה הבבלית שראוי לה שתהיה שדודה. ניתן לפרש גם מלשון שודדה - כלומר שכל כוחה ורכושה של בבל שדוד מן העמים שכבשה.
• אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ - אשרי מלשון שבח למי שייפרע מבבל ויחזיר לה מדה כנגד מדה על מה שעוללה לישראל.
• אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע - ראוי לנקום בבבל נקמה אכזרית על אכזריותם כלפי ציון ולנפץ את עולליה אל הסלע.