במנחה של יום הכיפורים מוציאים ספר תורה אחד לקריאת התורה וקוראים בו חלק מפרשת "אחרי מות" (ויקרא יח, א-ל) המכונה "פרשת העריות". חלק זה נפתח בציווי הכללי להיזהר שלא ללכת בדרכים המקולקלות של האומות שעמן באו בני ישראל במגע: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה – לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה – לא תעשו" (שם, ג); לאחר הציווי הכללי מגיע פירוט מלא של כל איסורי העריות למיניהם. הפרשייה מסתיימת באזהרה מפני אי-שמירה על איסורי העריות: "אל תטמאו בכל אלה, כי בכל אלה נטמאו הגויים אשר אני משלח מפניכם... ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה" (שם, כד-כח), כלומר: ישיבת הארץ תלויה בשמירה על איסורים אלו. אף על פי שקטע הקריאה אינו עוסק כלל ביום הכיפורים ובמצוותיו, חז"ל בחרו בו לקריאה ביום זה: "ובמנחה קורין בעריות" (מגילה לא, ע"א). הפרשנים מציעים כמה טעמים: רש"י (שם) כותב שקוראים קטע זה מפני שהוא עוסק בעבֵרות מצויות "שנפשו של אדם מחמדתן ויצרו תוקפו", ומתוך שמיעת הפרשייה ביום הכיפורים, יום התשובה, עשוי השומע לפרוש מאותן עבֵרות ולחזור בתשובה על מה שכבר חטא, וכפי שכותב גם רמב"ם, ר' משה בן מיימון: "קורין בעריות שבאחרי מות כדי שיזכור ויכלם כל מי שנכשל באחת מהן ויחזור בתשובה" (הלכות תפילה ונשיאת כפים יג, יא); בעלי התוספות, מחכמי אשכנז בימי הביניים (שם), הטעימו את הקריאה בשני טעמים נוספים: "לפי שהנשים מקושטות בשביל כבוד היום לפיכך צריך להזכירם שלא יכשלו בהן; ובמדרש... [נאמר:] לפי שישראל עושין רמז להקב"ה, שכשם שהזהיר אותם שלא לגלות ערוה – כך לא תגלה ערותם בעונותם". לפי הטעם הראשון הקריאה מופנית לשומעים, לפי הטעם השני – לאל עצמו, בהליך הפוך למתואר בקריאה עצמה – העוסקת באיסורים המוטלים על עם ישראל. המתפללים מקבילים את האיסור המוטל עליהם לגלות ערווה לדרישתם מהאל, הרלוונטיות ביום זה, לגילוי חטאיהם ("ערוותם בעוונותם"). במנחה של יום הכיפורים עולים לתורה שלושה קרואים בסך הכול, כאשר העולה האחרון הוא המפטיר ולאחר הקריאה בתורה מפטירים בספר יונה. התקנה לקרוא בתורה במועדים, ובכלל זה בחירת קטעי הקריאה המתאימים לכל מועד ומועד, יוחסה במשנה ובגמרא למשה רבינו (מגילה לב, ע"א), אך סדרי הקריאה הסופיים התגבשו בפועל מאוחר יותר, ככל הנראה בתקופת הגאונים. קהילות יוצאי ספרד והלבנט קוראות את קטע הקריאה במנגינה הרגילה של שאר ימות השנה, בעוד שלקהילות יוצאי אשכנז מנגינה מיוחדת, חגיגית יותר, המזכירה בטעמיה את מנגינות פיוטי הימים הנוראים. חסידי חב"ד (בזרם לובביץ'(, לעומת זאת, קוראים אותו במנגינה הרגילה של שאר כל ימות השנה.
|