עיון
גאולת הארץ והעם: חובה אישית ולאומית
קניית קרקע בארץ ישראל אינה פעולת נדל"ן בלבד, אלא פעולה דתית. המגורים בארץ ישראל אינם רק זכות אלא גם חובה.
"והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה" (במדבר ל"ג, נ"ג)
רמב"ן מבאר:
על דעתי זו מצוות עשה היא; יצווה אותם שישבו בארץ וירשו אותה, כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה'. ואילו יעלה על דעתם ללכת ולכבוש ארץ שנער, או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצוות ה'.
ומה שהפליגו רבותינו במצוות הישיבה בארץ ישראל, ושאסור לצאת ממנה. בכאן נצטווינו במצווה זו, כי הכתוב הזה היא מצוות עשה. ויחזיר המצווה הזו במקומות רבים – "בואו ורשו את הארץ".
מצוות ירושת הארץ, כלומר כיבוש הארץ והמגורים בה, היא חובה לאומית, אבל כלולים בה גם היבט אישי והיבט משפחתי.
בזמן התנ"ך קיבל כל אדם ירושה בנחלת שבטו. אם אדם רצה למכור את נחלתו, הייתה בכך בעיה, שהרי במכירת נחלתו האדם מוותר על חלקו בנחלת ה', וממילא נאסר למכור את הנחלה מסיבות של הזדמנות כלכלית ורצון להתעשר, כדברי רש"י על פרשתנו:
רש"י (ויקרא כ"ה, כ"ה):
כי ימוך אחיך ומכר – מלמד שאין אדם רשאי למכור שדהו אלא מחמת דוחק עוני.
מאחזתו – ולא כולה, למד דרך ארץ שישייר שדה לעצמו.
אם בכל זאת, נאלץ אדם למכור את נחלתו, הרי ישנה חשיבות רבה שהאדמה תשוב למשפחתו, ולכן ראוי שאדם ממשפחתו יקנה מחדש את הקרקע ויחזיר אותה לרשות המשפחה והשבט. התורה מכנה את קרוב המשפחה "גואל", ופעולת הקנייה מכונה "גאולה": "וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו" (ויקרא כ"ה, כ"ה). בקשר לגאולה, רש"י מדגיש: וגאל את ממכר אחיו – ואין הלוקח (הקונה) יכול לעכב.
הערך של המשך החזקת הנחלה בידי המשפחה גובר על זכות הקניין של הקונה.
שמירת הקשר בין אדם ושבט לבין נחלתם
החשיבות שמעניק התנ"ך לשמירת הבעלות על נחלת השבט והמשפחה מתבטאת בכמה וכמה סיפורים בתנ"ך, נזכיר שלושה מהם.
שבט דן עוזב את נחלתו: בספר שופטים מסופר על עזיבת בני שבט דן את נחלתם (בגוש דן) בחיפושם אחר נחלה נוחה יותר (באזור קיבוץ דן). הכתוב פותח את הסיפור באמירה ביקורתית: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל וּבַיָּמִים הָהֵם שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת כִּי לֹא נָפְלָה לּוֹ עַד הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל בְּנַחֲלָה". (שופטים י"ח, א')
הנביא תולה את חיפוש הנחלה במציאות העגומה ש"בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל". זו ביקורת על כך ששבט דן עוזב את נחלתו בגלל העדר שלטון מרכזי.
ייתכן שהאשמים במצב הגרוע הם שבט דן, שכאשר נתקלו בקשיים, הם לא ניסו להתמודד ולכבוש את נחלתם מידי האמורים והפלשתים.
ואולם ייתכן גם שמבחינה אובייקטיבית, כיבוש נחלתם היה בלתי אפשרי והם היו בבחינת "כי ימוך אחיך" ופעלו מחמת דוחק, ואז הביקורת מופנית לכלל ישראל, שלא נרתם לעזרת ה' בגיבורים, והתעלם משבט שנמצא במצוקה. אילו היה מלך בישראל הוא היה רואה בעני ישראל עמו ופועל לעזרתו.
בכל מקרה, הנביא מציג מצב של עזיבת נחלה בתור בעיה שנמצאת בכפיפה אחת עם החטאים החמורים ביותר של עם ישראל (עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים), בשני הסיפורים החותמים את ספר שופטים – פסל מיכה ופילגש בגבעה. סמיכות זו מחדדת את חשיבות שמירת הנחלה.
נבות היזרעאלי: אחאב מציע לנבות עסקת נדל"ן משתלמת: "וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה". (מלכים א', כ"א, ב')
נבות מנמק את סירובו: "וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵה' מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ" (שם, פסוק ג') –
נחלת אבות נשארת במשפחה ואינה עוברת ממנה גם תמורת הצעות מפתות או מאיימות ממלך ישראל.
מגילת רות: סיפור המגילה סובב סביב משפחת אלימלך, שירדה מהארץ ועזבה את נחלתה, חיה בנכר (במואב) ובניה נישאו לבנות מואב. מדובר בעזיבה הן של הארץ והן של העם.
המשפחה נענשת: אלימלך ובניו מתים, ולאחר מכן חל מהלך של חזרה הן לארץ והן לעם. בתחילה נעמי ורות חוזרות לארץ ישראל ולשדות בית לחם, שם מתרחש תהליך של גאולה. הציפייה היא שיימצא גואל שיגאל את נחלת המשפחה (יקנה אותה בחזרה בכסף) וגם את המשפחה עצמה (יתחתן עם רות, אשת מחלון), ובכך יוכל "לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ" (רות ד', ה'). בעז היה קרוב משפחה, והוא רצה לגאול את רות ואת נחלת מחלון, אבל היה גם אדם אחר, קרוב מדרגה קרובה יותר: "וְעַתָּה כִּי אָמְנָם כִּי גֹאֵל אָנֹכִי וְגַם יֵשׁ גֹּאֵל קָרוֹב מִמֶּנִּי" (רות ג', י"ב). הגואל האחר היה מוכן לגאול את הקרקע אך לא את רות, ולכן ניתנה העדיפות לבעז, שיגאל גאולה שלמה הן את אשת המת והן את נחלתו.
שיבת עם ישראל לארצו נקראת גאולה
הגאולה הראשונה של יציאת מצרים מכונה "גאולה" – "לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (שמות ו', ו')
הגאולה העתידית שעליה התנבאו הנביאים, וזכינו בדורנו לראות חלקים גדולים מהתגשמותה, מכונה גם היא "גאולה" במקומות רבים בישעיהו. לדוגמה:
"רָנּוּ שָׁמַיִם כִּי עָשָׂה ה' הָרִיעוּ תַּחְתִּיּוֹת אָרֶץ פִּצְחוּ הָרִים רִנָּה יַעַר וְכָל עֵץ בּוֹ. כִּי גָאַל ה' יַעֲקֹב, וּבְיִשְׂרָאֵל יִתְפָּאָר. כֹּה אָמַר ה' גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן. אָנֹכִי ה' עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מֵאִתִּי. מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל. מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם. הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי וְנַהֲרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ. הָאֹמֵר לְכוֹרֶשׁ רֹעִי וְכָל חֶפְצִי יַשְׁלִם וְלֵאמֹר לִירוּשָׁלִַם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד". (ישעיה מ"ד, כ"ג-כ"ח)
מהי גאולה?
בלשון התנ"ך, גאולה היא השבת דבר למצבו המקורי והאידיאלי.
קרקע בארץ ישראל צריכה להיות בבעלות השבט. אם היא נמכרה בלית ברירה, אזי יש לגאול אותה ולהשיבה לבעלות השבט.
עם ישראל צריך להיות במקומו הטבעי והאידיאלי – בארץ ישראל, ואם בעוונותינו גלינו מארצנו, אזי זקוקים אנו לגאולה על מנת לשוב לאדמתנו.
