צפנת פענח – חידות בתנ"ך
|
חידה לפרשת אמור - פתרון והרחבות
|
אני חותמת את הספירה
והתעליתי מאז הבאת השעורה,
גם בי נתקדשה הארץ מכל הארצות
ואני המצווה הייחודית של חג השבועות.
נקראתי בתורה ביכורים, במקומות מסוימים,
אף על פי שעלי לא קוראים 'מקרא ביכורים'.
מי אני? (2 מילים)
תשובה:
שני הלחם
אני חותמת את הספירה – על פי המתואר בויקרא כ"ג, פסוקים ט"ו-י"ז, ספירת העומר מתחילה בפסח ("מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת") ומסתיימת בשבועות ("עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת").
הספירה פותחת בהבאת מנחת העומר בט"ז בניסן: "מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה"; ומסתיימת בחג שבועות, שבו היו מקריבים את שני הלחם – "וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה' [...] לֶחֶם תְּנוּפָה שְׁתַּיִם שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים".
והתעליתי מאז השעורה – מנחת העומר מובאת משעורה, שהיא מאכל בהמה, ואילו שני הלחם מובא מן החיטה, שהיא מאכל אדם. הרמב"ם כותב שהמקור לכך שמנחת העומר היא שעורה הוא בקבלה ממשה רבנו (רמב"ם הלכות תמידין ומוספין פרק ז' הלכה י"א).
גם בי נתקדשה הארץ מכל הארצות – "עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות" (מסכת כלים פרק א' משנה ו').
ואני המצווה הייחודית של חג השבועות – לכל חג, בפרשת המועדות שבפרשת אמור, יש מצווה מיוחדת. המצווה הייחודית של חג השבועות היא הבאת שני הלחם.
נקראתי בתורה ביכורים – כאמור לעיל "חָמֵץ תֵּאָפֶינָה בִּכּוּרִים לַה'" (ויקרא כ"ג, י"ז).
אף על פי שעלי לא קוראים 'מקרא ביכורים' – ביכורים מובאים מפירות שבעת המינים – גפן, תאנה, רימון, זית, תמר; התבואה שבשבעת המינים מובאת גם כן למקדש, השעורה מובאת כמנחת העומר והחיטה בשני הלחם.
מצוות בכורים בפרשת "כי-תבוא" היא מצווה אישית לכל חקלאי, שלפיה עליו להביא את ראשית פרי אדמתו, לקרוא את 'מקרא ביכורים' ולהודות לה' על הפירות שזכה לקבל ממנו. לעומת זאת, מנחת העומר ושני הלחם הם מצווה לאומית: הכוהן מביא אותם עבור כל עם ישראל, ועליהם לא קוראים את 'מקרא ביכורים'.
פריטי מקור בספריה הלאומית
עיון
גלגולו של חג
- חג חקלאי: הודיה לה' על יבול השעורים והחיטים
בתורה חג זה הוא חג חקלאי של הודיה לה'. החג מתייחס לקשר שלנו לארץ ישראל ולפירותיה. כפי שראינו, ספירת העומר מוגדרת מראשית קציר השעורים ועד ראשית קציר החיטים.
כך כותב רבינו בחיי, שסופרים מקציר לקציר:
"והנה עיקר המצוה הזאת שיתחיל לספור מיום ט"ז בניסן שהוא תחלת קציר שעורים ויביא ראשית קצירו כרמל מנחה לה' יתברך, ויקריב עליו קרבן. והמספר הזה ישלם בתחלת קציר חטים, ואז יביא ממנו סלת חטים מנחה לה' יתברך ויקריב עליו קרבן, והנה המנחות עיקר המצוה, לא עיקר הקרבנות כי לא היו הקרבנות באים כי אם בשביל המנחות. ומלת "חדשה" לומר שלא יביאו מנחה בבית ה' עד שיביאו המנחה הזאת של חטים ביום חמשים, הוא חג השבועות" (רבינו בחיי ויקרא כ"ג).
עניין זה ניכר גם בשמותיו השונים של החג, הנקרא בתורה בשלושה שמות חקלאיים:
- חג הקציר (שמות כ"ג, ט"ז) – על תחילת קציר החיטים;
- יום הביכורים (במדבר כ"ח, כ"ו) – על הבכרת התבואה או פירות הארץ;
- חג השבועות (דברים ט"ז, י') – מבטא את ספירת השבועות מתחילת קציר השעורים עד תחילת קציר החיטים.
שלושת השמות מבטאים חג שכולו הודיה לה' על תחילת קציר היבול.
- חג רוחני: מתן תורה
המשמעות השנייה של החג היא חג מתן תורה. משמעות זו עולה מחישוב הזמנים של מסעות ישראל במדבר. העם הגיע להר סיני בראש חודש סיוון (שמות י"ט, א), שם שהו כמה ימים עד לשלושת ימי ההגבלה ולמתן תורה. חז"ל נחלקו בשאלה אם התורה ניתנה בו' או בז' בסיוון (שבת פו:, יומא ד:).
ספר החינוך מתאר את התהליך הרוחני של תקופה זו:
"משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב (ירמיהו ל"ג, כ"ה) 'אם לא בריתי יומם ולילה' וגו'. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה [...], נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא" (ספר החיוך מצוה ש"ו).
ביטוי יצירתי ונאה לקשר העמוק של עם ישראל לקב"ה מופיע בכתובה מיוחדת המתארת את כריתת הברית בין עם ישראל לתורה (גם היא לקוחה מאתר הספרייה הלאומית).
ישנו דמיון רעיוני בין התהליך החקלאי לבין התהליך הרוחני: שני תהליכים ההולכים ומתעצמים עד לשיא בחג השבועות.
בתפילותינו אנו משלבים את שני ההיבטים של החג, כשאנו אומרים: "את יום חג השבועות הזה, זמן מתן תורתנו", כפי שניתן לראות בסידור המעוטר משנת 1840.
- אובדן המשמעות החקלאית
בהיותנו בגלות, ללא מקדש וללא מנחות, המשמעות החקלאית איבדה את הרלוונטיות שלה, והמשמעות הרוחנית הפכה למשמעות הבלעדית של החג.
- שוב חג חקלאי, אבל אחר
עם השיבה לארצנו, תנועת ההתיישבות, שקידשה את הקשר לאדמה, החזירה לחג מעט מצביונו החקלאי, אך לצערנו, זנחה ברובה את התורה. חג השבועות הפך ליום של גאווה בתוצרת החקלאית, פרי אדמת הארץ, ולא חג הודיה לה'.
שירו המפורסם של לוין קיפניס "סלינו על כתפינו", נעשה לשירו של החג. הקשיבו לו בקישור הבא. היכנסו לקישור הבא וראו כיצד בשנת 1932 גייסה הציונות את חג השבועות לחגיגה חקלאית. כך גם בסרטון הנדיר הבא, המצולם בחיפה בשנת 1934.
הרחבה חינוכית
ומה הלאה?
ראינו את השתלשלות החג לאורך הדורות.
- מה משמעותו של חג השבועות עבורך? חקלאי, רוחני או שניהם גם יחד?
- היכן אתה מרגיש את החיבור לאדמת הארץ ולפירותיה?
- כיצד החיבור לארץ מתבטא בשמירת המצוות בימינו, כשרובנו לא עוסקים בחקלאות וכשאין בית מקדש?
- האם ניתן ליצור חיבור גדול יותר בין התורה ובין הארץ בחיינו?
שנזכה בבניית בית המקדש להחזרת אופיו השלם של החג.
