​​​​​יצירה זאת מציינת את תחילת התרחקותה של רחל גלעין מהמודרניזם והתקרבותה ​לטוֹנָאלִיוּת. היצירה בנויה מסֶקְסְטוֹת ומטֶרְצוֹת בשילובים אָ-טוֹנָאלִיים שונים, הקובעים את ההתפתחות המֶלוֹדִית וההרמונית של היצירה. את הפרק הראשון, הכתוב בצורת סונטה, פותחת קלרנית-בס קודרת בקצב מתון שנעשה לאחר מכן מהיר יותר ויותר. אופיו של הפרק השני איטי, והוא הולחן כפָּסָקָלִיָה. סידרת אקורדים המורכבים מסֶקְסְטוֹת וטֶרְצוֹת חוזרת ומופיעה בטראנספוזיציות שונות המאפשרות התפתחות מלודית. סולו קודר של קלרנית-בס מסיים את היצירה.

 

רחל גלעין כתבה: "ביצירה זו אין שום יסודות  'חדשים' של הלחנה. כוונתי לא הייתה לכתוב מוזיקה אָוָונְגָארְדִית, אלא לכתוב מוזיקה טובה. אינני חושבת שיש לשפוט אמנות בראש וראשונה על פי דרגת החידוש שהיא מציגה, אלא קודם כל לפי איכותה או ערכה האמנותי. ברור לי שכל חידוש של היום יהיה מיושן מחר, אך אמנות טובה יכולה לשרוד". 

 

היצירה בוצעה לראשונה בירושלים בשנת 1991 על-ידי שלישיית תל-אביב.

 

היצירה כלולה בתקליטור "ונגינותי ננגן" (קישור לרשומה בקטלוג: מס' מערכת 003012088), 1999