בחרו את שפת העמוד:
שפה נוכחית
כניסה למערכת
כניסה עם גוגל
כניסה עם פייסבוק
הרשמה למערכת
ברוכים הבאים! באפשרותכם להירשם על ידי מילוי פרטים אישיים, או על ידי כניסה לחשבון הפייסבוק או הגוגל שלכם
או
הרשמה למערכת
שכחת את הסיסמה?
ברוכים הבאים! באפשרותכם להירשם על ידי מילוי פרטים אישיים, או על ידי כניסה לחשבון הפייסבוק או הגוגל שלכם
או
לקול טנור/סופרן ולהרכב בארוק קטן, 2002 (הוצאה לאור: מל"י, 2002)
מילים מאת אליעזר בר-יהודה, מגנצה, גרמניה, המאה ה-12
היצירה אספר מעשה בלט הוזמנה על ידי האבובן מתיו פיסמן במהלך ביקורה הראשון של רחל גלעין במיינץ, גרמניה, בשנת 2001. באותה הזדמנות, בוצעו אחדות מיצירותיה במסגרת הפסטיבל “שבוע של מוזיקה יהודית". "בעקבות ההזמנה של פיסמן החלטתי לכתוב יצירה מודרנית לכלים מתקופת הבארוק" מספרת גלעין. "מאוד התרשמתי מקבלת הפנים היפה לה זכיתי במיינץ. בסוף הקונצרט הוגש לי ספר על תולדות הקהילה היהודית במיינץ (או מגנצא כפי שכונתה במקורות יהודיים) ולאחר חזרתי ארצה החלטתי להוסיף ליצירה החדשה תפקיד לקול טנור וטקסט הקשור למגנצא. הבחירה נפלה על קינה מימיי הביניים 'אספר מעשה בלט' (Bellet) של המחבר היהודי יליד מגנצא אליעזר בר-יהודה. הקינה מתארת את רציחתן של שתי בנותיו ואשתו של המחבר על ידי הצליינים הגרמנים בשנת 1197. המחבר משבח תחילה את אשתו ואת בנותיו החינניות, ומתאר לאחר מכן את מעשה הרצח: "…ונהרגה עם אמה ועם אחותה בליל כף בית כסלו, בהיותי יושב על שלחני שלוו…" לקראת סוף היצירה מביע אליעזר את השלמתו עם גורלו ונאמנותו לאלוהיו למרות הטרגדיה "כדרך כל יהודי מאמין מימי קדם ועד ליום הזה, להתמודד עם שכול ואבל".
"בחרתי לספר את הסיפור הקשה הזה בטונים עדינים, בשילוב אלמנטים סגנוניים מימי הביניים, תקופת הברוק והתקופה שלנו, בלי צעקות, כמעט בלחש".
היצירה כלולה בתקליטור "פריסמה", 2004
ביצועים:
- 2004: יוסי ארידן, טנור; מתיו פיסמן, אבוב; מירי זינגר, צ'מבלו; אורית מסר, צ'לו.
- 2009: קונצרט לזכר האבובן מתיו פיסמן: רונה ישראל-קולת, סופרן; אמיר בקמן , אבוב; מירי זינגר, צמבלו; אורית מסר-יעקבי, צלו; מרכז פליציה בלומנטל, תל אביב, ספטמבר 2009.
לסופרן ולהרכב קאמרי, 2006 (הוצאה לאור: מל"י, 2006)
מילים: מתוך ספר תהילים
היצירה אתהלך בארצות החיים מוקדשת לזכר אמה של המלחינה, צופיה גלוכוביץ'. הרעיון לכתיבתה נולד בעת שהמלחינה קראה את ההספד לאמה:
"היצירה מוקדשת לזכר אמי, צופיה גלוכוביץ` ז"ל, אשר שרדה את השואה, ניצלה בנס והגיעה לשבדיה – שם החלה חיים חדשים. מאוחר יותר היא עלתה עם משפחתה לישראל. כשאני חושבת על אמי ז"ל, וכיצד לתאר אותה, אני נזכרת בפסוק מספר תהילים קט"ז, פסוק ח': 'אתהלך לפני ה' בארצות החיים'. לאמא הייתה תשוקה לחיים, וכוח רצון לחיות בצורה יוצאת דופן. היא שרדה שני מחנות ריכוז, אושוויץ ורוונסבריק, ואף צעדה במצעד המוות. היא ניצלה בדרך נס והגיעה לשוודיה, שם הכירה את אבי והתחילה יחד אתו חיים חדשים, הקימה משפחה ועשתה קריירה מקצועית. מאוחר יותר עלתה עם משפחתה לישראל. אמא הייתה תמיד אופטימית ומלאת תקווה גם כשנדמה היה שאין אור בקצה המנהרה. משם הגיע כוח ההישרדות שלה."
היצירה מתארת את הסבל בשואה ואת התקווה החדשה, וזאת באמצעות הפסוקים מספר תהילים. הפסוקים המתארים אושר והתרוממות רוחנית מבוטאים במוזיקה שגם היא מצדה מאושרת ומרוממת. בדומה ליצירות רבות מפרי עטה, גלעין עושה כאן שימוש בסגנונות מוזיקליים שונים מהעבר ומההווה המבקשים ליצור ניגוד ומתח דרמטי מרביים. בתיאור השואה הסגנון מודרני אקספרסיוניסטי, אך ניכרת גם השפעתו של מסיין ויצירתו "רביעייה לאחרית הימים" שאותה כתב כשהיה אסיר במחנה עבודה נאצי.
הפסוקים המסיימים את פרק קט"ז בספר תהלים מבטאים אמונה חזקה כמעט עד אקסטזה תוך התגברות וניצחון על הסבל, על האלימות ועל המוות. גלעין בחרה לתאר זאת במוזיקה המשקפת את סגנון הבארוק עם תפקיד קולורטורה לזמרת. בהלחנת פרק זה היא שאבה את השראתה מן היצירות הקוליות של י.ס.באך, יצירות בעלות עוצמה, זוהר ושקיפות, אשר בעיניה יכולות להיות אידיאל אפילו למוזיקה של ימינו.
היצירה בוצעה בהופעת בכורה עולמית בקונצרט בסדרת "אתנחתא" בירושלים, ושודר בשידור ישיר בקול המוסיקה ב-05.03.2007.
היצירה כלולה בתקליטור אתהלך בארצות החיים, 2008
ביצוע:
- 2007: אוה בן-צבי, סופרן; אורית אורבך, קלרניט; גלעד הילדסהיים, כינור; רז כהן, צ'לו; אלן שטרנפלד, פסנתר.
לקלרניט יחיד, 2006
היצירה הקצרה דיבוק, לקלרניט סולו, הולחנה בהשראת בלט בשם זה של הכוריאוגרף מוֹרִיס בֶּזָאר.
על פי הפולקלור היהודי, "דיבוק" הוא כינוי לרוח החודרת אל גופו של אדם אחר. לֵאָה היא עלמה יהודייה, שנכפה עליה להינשא לגבר המשודך לה על-ידי הוריה, במקום לחנן, התלמיד החכם, שאותו היא אוהבת. חנן מת משברון לב כשנודע לו דבר נישואיה של לֵאָה לגבר אחר. רוחו משתלטת על לֵאָה תוך כדי טקס הכלולות ולפתע פתאום היא מתחילה לדבר בקולו של הנפטר. מאוחר יותר לֵאָה מתה, ובמותה היא מתאחדת עם בחיר ליבה.
בשנת 1914, על בסיס הסיפור הזה, כתב הסופר שלמה אנסקי את מחזהו המפורסם הנושא את השם "הדיבוק". הסיפור שימש השראה ליצירות שונות וביניהן הבלט של בֶּזָאר. במוזיקה לכוריאוגראפיה משולבות נעימות כלי-זמר הממחישות את הרקע בעוד שמוּבָאוֹת של שֶנְבֶּרְג מתארות את סערת רוחה הפנימית של לֵאָה.
ביצירתה לקלרניט גלעין חיברה מוזיקה משלה במקום להשתמש במוּבָאוֹת. ביצירתה, קטעים בעלי אופי מודרני מופיעים לסירוגין עם קטעי כלי-זמר מפרי עטה של המלחינה. הדבר בולט בריקוד הכלה, כשלֵאָה נאלצת לרקוד עם הגבר הלא-נכון. נעימת כלי-זמר מפורסמת מְעוּוֶתֶת ומסולפת עד שהיא הופכת למחול-מוות (dance macabre).
היצירה הוקדשה לקלרניטנית אוֹרִית אוֹרְבָּך.
ביצוע:
- 2011: אורית אורבך, קלרניט; "דיבוק" - קונצרט מחווה למלחינה רחל גלעין, הספריה לשמע ומוסיקה ע"ש בלה והרי ווקסנר, הספרייה הלאומית, ירושלים.
לסופרן, לטנור, לקרן, לכינור, לצ'לו ולפסנתר (2018)
התחיינה בוצעה בהופעת בכורה בחג המוסיקה הישראלית על ידי אנסמבל המאה ה21 והוזמנה לרגל שנת השבעים למדינת ישראל ושנת השבעים להולדתה של המלחינה. היצירה מתייחסת לשני האירועים המרכזיים בתולדות העם היהודי במאה העשרים: השואה והתקומה עם הקמת המדינה. כותרתה לקוחה מתוך פרק הנבואה הדרמטי בספר יחזקאל פרק ל"ז, בו מתואר חזון העצמות היבשות המושר במלואו. נוסף על כך, מופיעים פסוקים מתהילים פרק קט"ו, הגורמים לשמחה ולתשוקה לחיים. אף שסגנון ההלחנה הוא אירופי ביסודו, השימוש בטקסטים ממקורות יהודיים, המאפיין יצירות רבות של גלעין, והשילוב של אלמנטים חזניים מעידים על הקשר ההדוק שלה אל העולם היהודי ואל האתוס הציוני.
השפה המוסיקלית של התחיינה משקפת את שאיפת המלחינה לאחידות רב-סגנונית, המשלבת בין מצלולים עכשוויים לבין כתיבה קלאסית מסורתית, אגב התייחסות לסגנונות אירופיים מתקופות שונות. היצירה נפתחת באווירה קודרת, המעוצבת על ידי מצלול דיסוננטי הכולל אקורדים דחוסים, וממשיכה בסגנון חזני ובתנועות מודאליות, אך סיומה מתאפיין בשפה טונלית מובהקת. בחלק המסיים מצוטט קטע מתוך המוטט אקזולטטה יובילטה ("שימחו, עילצו") ק. 165 מאת מוצרט המשמש כחומר גלם לפיתוח וריאטיבי. למעשה, המילה "הללויה", המסיימת את המוטט מאת מוצרט, הינה גם המילה המסיימת את הטקסט מתהלים, בו בחרה גלעין לצטט, וכך לסיים את היצירה. המלחינה, שהעידה כי וריאציות של מוצרט לפסנתר ששמעה בילדותה, הם שהובילו אותה אל לימודי המוסיקה, השתמשה ביצירה אחרת מפרי עטו, הקונצ'רטו לפסנתר בדו מינור ק. 491, כבסיס לכל הפיתוח המוטיבי ביצירתה סימפוניה קאמרית משנת 2005. בשנת 2021 גלעין השתמשה שוב באותו שיר עליו מוצרט הלחין את הווריאציות ביצירתה וריאציות על שיר ילדים.
הבחירה ברצף המצלולים היוצא מחושך לאור קשורה ישירות לביוגרפיה של גלעין ומייצגת את המעבר מטרגדיית השואה, אותה שרדו שני הוריה שהגיעו כפליטים לשבדיה, אל המשך החיים שם ומאוחר יותר בישראל. סיומה האופטימי המתעצם באמצעות השאילה ממוצרט והשימוש בשפה הרמונית טונלית משקף את התרוממות הרוח שגלעין חשה כיום.
ביצוע
- 2021: שולי וטרמן; תמי וטרמן; רונה ישראל-קולת, סופרן; איתן דרורי, טנור; נגני האנסמבל המאה ה-21; זולט נאג’, ניצוח; הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה
תל אביב 2021.
לשני פסנתרים וכלי הקשה, 1984 (הוצאה לאור: IMI, 1988)
זוהי יצירה דרמטית לשני פסנתרים וכלי הקשה, הרכב שבו השתמש גם ברטוק לאחת מיצירותיו. היצירה מושפעת מהמוזיקה של שידלובסקי ומהמוזיקה האלקטרונית של המלחין השבדי אקה פרמרוד.
הכותרת השבדית ליצירה (Islossning) היא המונח בשפה זו לתקופת הפשרת השלגים שבין החורף לאביב, שבה גושי קרח עצומים בנהרות ובימים מתנגשים במזג אויר סוער. קל לפרש יצירה זו כתכניתית, אולם יתכן שפירוש מקביל, המתייחס לסערות רגשיות, הולם יותר. גלעין מאזנת את הפתיחה והסיום של היצירה הסוערים במיוחד, בעזרת חלק אמצעי רגוע, שאף מדגיש ביתר-שאת את חלקיה התזזיתיים של היצירה. התנפצות ים הקרח היא יצירתה הידועה הראשונה של גלעין, והיא זכתה להערכה מאז ביצוע הבכורה – ואף ייצגה את ישראל בתחרות הרוסטרום של יונסק"ו בפריז בשנת 1990.
(רונית סתר)
היצירה כלולה בתקליטור ונגינותי ננגן, 1999
ביצוע:
- 1999: פסנתר: שרה פוקסון-היימן, ברט ברמן; כלי הקשה: ג'ין ציפריאני, גלעד דוברצקי.
למקהלה מעורבת אָ-קָפֶּלָה בת 16 קולות, 1993 (הוצאה לאור: IMI, 1994)
היצירה וּנְגינוֹתַי נְנַגֵּן הולחנה לפי פסוקים י'-כ' בפרק ל"ח בספר ישעיהו, שבהם מסופר על אודות המלך חזקיהו המודה לאלוהים ומהלל אותו על שריפא אותו ממחלה קשה והציל אותו ממוות. ביצירתה של גלעין מתפרש הטקסט כאלגוריה, שבה מתחולל בנפשו של אלמוני בן-ימינו מַעֲבָר הדרגתי מייאוש קודר לאופטימיות, כשלבסוף הוא משבח את החיים ואת הבורא.
בחלק הראשון מבטאים יסודות מוזיקליים מודרניסטיים, דיסוננטיים חזקים את המחלה, הפחד והייאוש. בחלק השני, שניתן לתאר אותו כקטע מַעֲבָר, מוצג עימות בין היסודות הצורמניים והדיסוננטיים מצד אחד, לבין הרמוניה קוֹנְסוֹנַנְטִית ומלודיה מצד אחר. בחלק השלישי והאחרון הדיסוננסים נפתרים והמוזיקה פורצת בשירת שמחה ובגיל. היצירה מסתיימת במוזיקה טוֹנָאלִית, עדיין ב-16 קולות, אך בהשראת המוזיקה המקהלתית של י.ס. באך וגם בהשפעת האורטוריה "תיקון חצות" מאת מרדכי סתר, "שלוש פנטזיות על פי פרידריך הולְדֶרְלִין" מאת גיאורגי לִיגֶטִי, ויצירתו של המלחין השבדי אִינְגְוָאר לִידְהוֹלְם "...לצפות שוב בכוכבים" (המילים המסיימות את "התופת" של דָנְטֶה).
היצירה נכתבה עבור מקהלת רדיו שבדיה והוקלטה בשנת 1995 על ידי תאגיד השידור השבדי P2 בניצוח פֶּר פְרִידְבֶּרְג.
היצירה כלולה בתקליטור ונגינותי ננגן, 1999
ביצוע:
- 1995: מקהלת רדיו שבדיה; בניצוחו של פר פרידברג, שטוקהולם, שבדיה, 1995.
החוויה המוסיקלית הראשונה הזכורה למלחינה התרחשה בהיותה בת חמש, וככה היא אמרה:
"שמעתי ברדיו את הווריאציות לשיר ילדים של מוצרט. היצירה השאירה אצלי חותם כה עמוק ורצון חזק להבין את הקשר בין הווריאציות, עד כי השתוקקתי לכתוב כזה דבר בעצמי." עברו כך וכך וכך שנים ובשנת 2021 רחל הלחינה את יצירתה וריאציות על שיר ילדים לרביעית מיתרים.
הווריאציות כתובות בסגנונות שונים: שלוש כתובות בסגנון של מוצרט, הפלא ופלא, וביניהן קטע המזכיר דודקפוניה, לאחר מכן ריקוד עממי, וריאציה אחת קונטרפונקטית בסגנון רנסאנס ולבסוף חוזר סגנונו של מוצרט בדמות מוטיב מסימפונית יופיטר שלו.
בשנת 2021, כשרחל כותבת יצירה – וריאציה על שיר ילדים – כבוגרת, היא חוזרת אל זכרונות הילדות, שקושרים אותה עם ההווה – עם כל הנכדים במשפחתה, להם היא מקדישה את היצירה – נכדיהם של אחיה מרדכי ורעייתו עירית.
ביצוע:
- 2021: רביעיית כרמל; הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, תל אביב.
לכינור, לצ'לו ולפסנתר, 2006 (הוצאה לאור: מל"י, 2006)
טריו אנרג'יקו כתובה לפי המתכונת של שלושת פרקי הטריו הקלאסי: מהיר-איטי-מהיר. היצירה מתחילה במוטיב של אוֹסְטִינָטוֹ אנרגטי, המנוגן בידי ההרכב כולו. בעוד שבטריו הקלאסי האוסטינטו מאפיין את הקולות המלווים, ביצירה הנוכחית המוטיב הזה דומיננטי ומבוצע בפורטיסימו בתחילת הפרק הראשון. בהמשך, כאשר הרעיונות המלודיים מתפתחים, מוטיב האוסטינטו נשמע ברקע תוך שמירה על אופיו האנרגטי והנקישתי. בתיבות האחרונות של הפרק האוסטינטו חוזר ל"קדמת הבמה".
היצירה ממשיכה בפרק מופנם ומדיטטיבי, המבוסס על הרמוניות מודליות. נהוג לקשור את המודוסים עם המוזיקה הכנסייתית מימי הביניים וגם עם מוזיקה ישראלית אמנותית ועממית. הטמפו האיטי ואופיו המופנם של הפרק מרמזים אף הם על הקשר עם המוזיקה של ימי הביניים.
הפרק השלישי, הנושא את הכותרת "בסגנון ג'אז", הוא מהיר וקצבי. זו הפעם הראשונה שהמלחינה כוללת ביצירותיה אלמנטים בסגנון זה. היצירה מסתיימת עם ציטוטים מתוך הפרק הראשון והשני, ומוטיב האוסטינטו הנקישתי, שבו נפתחה היצירה, סוגר את המעגל.
טריו אנרג'יקו הולחן על פי בקשת הפסנתרנית Martina Graf-Niessner ממיינץ, גרמניה, והיצירה הוקדשה לה. הפסנתרנית ביצעה את היצירה בבכורה עולמית בשנת 2006 במיינץ עם השלישייה Trois Femmes. ביצוע הבכורה הישראלי התקיים בקונצרט שהוקדש ליצירותיה הקאמריות של גלעין, בנגינת קבוצת מוסיקה נובה במרץ 2007.
(אסנת גולדפרב-ארזואן)
היצירה כלולה בתקליטור אתהלך בארצות החיים, 2008
ביצועים:
- 2007: גלעד הילדסהיים, כינור; רז כהן, צ'לו; אלן שטרנפלד, פסנתר.
- 2019: יעל ברולסקי – כינור, אביגיל ארד – צ'לו, עפרה יצחקי – פסנתר; הקלטה מקונצרט יום הולדת של רחל גלעין, 2.4.2019 בקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה, תל אביב.
לרביעיית כלי מיתר, 2000 (הוצאה לאור: מל"י, 2000)
לזכר אמתי נכתב לזכר אמתי רוקם אשר נהרג בתאונה בטיול כיתתי בשנת 1990 בהיותו בן 17, והיצירה מוקדשת לגלית ופרדי רוקם, הוריו של אמתי.
הרביעייה בנויה, בין היתר, על פרזה ידועה מתוך "המוות והעלמה" של שוברט, אשר מופיעה ברמזים במהלך היצירה ובתור ציטטה מדויקת לקראת הסיום.
היצירה כלולה בתקליטור פריסמה, 2004
ביצוע:
- 2004: רביעיית "כרמל": ברק טל, כינור; רחל רינגלשטיין, כינור; יואל גרינברג, ויולה; תמי ווטרמן, צ'לו.
לתזמורת גדולה, 1986 (הוצאה לאור: IMI, 1988)
היצירה מעגלים מורכבת משני אלמנטים – האחד רתמי והשני מלודי. האלמנט הריתמי מופיע בצורה של שורה, החוזרת מספר פעמים בקנון בין כלי הנקישה השונים, וגם במקומות של טוטי (Block Rhythm), המזכירים את "פולחן האביב" של סטרווינסקי. הקנון החוזר שוב ושוב בכלי הנקישה הוא שהכריע בבחירת שם היצירה: "מעגלים".
המרכיב השני הוא מלודי והוא קשור למחשבה הרמונית מודאלית. תאים מלודיים קטנים נוצרים בעיקר בשני החלקים האיטיים, האחד מיד אחרי הפתיחה הקצבית, והשני יותר מאוחר במהלך היצירה.
"כאשר כתבתי את מעגלים", מספרת גלעין, "קבעתי מה יהיו הצלילים השולטים בכל חלק וחלק לפי המרווחים בעלי האופי הרצוי. בקטעים האיטיים בחרתי בטרצות, בסקונדות ובטריטונים. היעדרם של צלילים שאינם שייכים למודוסים הרצויים יוצר צבע הרמוני ברור מאד, והמודוסים האלה מופיעים גם בטרנספוזיציה."
המרכיב השלישי ביצירה הוא פיתוח האלמנט המלודי השני. כשמתווספים עוד ועוד תפקידים מלודיים לקנון בזה אחר זה נוצר אפקט של טשטוש ואשכול. עצם העובדה שהאשכולות מורכבים מאותם החומרים המלודיים כמו החלקים השקופים יותר, יוצרת אחדות מחשבתית והיגיון קומפוזיטורי.
לקראת סוף היצירה, נוצר שיא תזמורתי נרחב כאשר כלי הקשת וכלי הנשיפה מעץ מנגנים אשכול דחוס ביותר הנשמע כמו "ענן" סוער, וכלי המתכת מגננים מנגינה מהורמנת בעלת עוצמה חזקה ביותר ברגיסטר הנמוך של הכלים, ותוף הבס והטימפני משמיעים טרמולו ממושך בפורטיסימו כשהם מפיגים את המתח שנוצר רק בהקשה האחרונה שהושהתה באורח מכוון.
היצירה כלולה בתקליטור ונגינותי ננגן, 1999
ביצועים:
- 1996: התזמורת הפילהרמונית הישראלית; בניצוחו של תיאודור גושלבאואר, היכל התרבות, תל-אביב.
- 1992: התזמורת הסימפונית של רדיו שבדיה; בניצוחו של גארי ברתיני, Berwald Hall, שטוקהולם, שבדיה.
לקול אלט/סופרן ולפסנתר, 1992 (הוצאה לאור: IMI, 1996)
מילים: שירים בגרמנית של אלזה לסקר-שילר
היצירה מורכבת מלקט שירים לקול ולפסנתר לטקסטים מאת אלזה לסקר-שילר. שירים קודרים אלה משקפים את האווירה השוררת בשירתה המאוחרת של המשוררת. בהלחנתה, המלחינה נתנה ביטוי לאופי הפסימי והאפל של השירים בטקסטורות עדינות, מופנמות ושקופות בשפה טונלית המזכירה את שיריו של שוברט. המחרוזת נכתבה במקור עבור זמרת האלט מירה זכאי בשנת 1992. הגירסה לסופרן הוכנה במיוחד עבור רונה ישראל-קולת בשנת 2004.
הביצוע וההקלטה של רונה ישראל-קולת כוללת גם את השיר "באפיסת כוחות אשכבה אי-בפאת הדרך" (שיר מספר 4, "Ich liege wo am Wegrand uebermattet”). שיר זה מופיע גם במקור, אבל לא נכלל בביצוע ובהקלטה של מירה זכאי.
היצירה כלולה בתקליטורים:
ונגינותי ננגן, 1999
פריסמה, 2004
קול קורא במדבר, 2011
ביצועים:
- 1999: מירה זכאי, אלט; יונתן זק, פסנתר.
- 2011: רונה ישראל-קולת, סופרן; מיכל טל, פסנתר.
בסונטה לפסנתר (2019) בוחנת רחל גלעין את הקשר ההדוק בינה לבין הפסנתר שהחל בגיל צעיר. לדברי גלעין, שסגנונה משלב בין מצלולים עכשוויים לבין כתיבה מסורתית, היא החלה לאלתר בילדותה לצד הנגינה מתווים. באלתוריה ניסתה תחילה לחקות את סגנונם של גדולי המלחינים אך בהמשך נמנעה ממקצב קבוע ומקווים מלודיים רציפים, מאפיינים אליהם נחשפה כטכניקות הלחנה מאוחר יותר. בעוד הפרק הראשון של הסונטה הפותח בסדרת אשכולות צליליים מבטא את סגנון ההלחנה העכשווי, הפרק השני הוא מרש אבל המושפע מפרקים איטיים של בטהובן ושוברט. הפרק השלישי, שמקור ההשראה העיקרי שלו היה הפרק המסיים את 'סונטת ולדשטיין' של בטהובן, משלב בין שני הסגנונות. על אף השוני בין הפרקים, הופעת מוטיבים דומים והווריאציות על מוטיב מרש האבל מקשרים בין כל חלקי היצירה ההופכים לרצף סיפורי אחד. הסונטה המשקפת את ההתייחסות אל הפסנתר ככלי שירתי מחד וככלי נקישתי מאידך, מציבה אם כן 'מראה' אל מול ספרות הפסנתר מהמאה ה־19 ועד המאה ה־21 ומבטאת את האופן בו ספרות זו השפיעה על סגנון ההלחנה של גלעין.
ביצועים:
- 2019: עפרה יצחקי; הקונסרבטוריון הישראלי למוסיקה, תל אביב, 2019.
- 2019: חגי יודן.
לכינור ולפסנתר, 2009 (הוצאה לאור: מל"י, 2009)
סונטת האור שאבה את השראתה מתחושת השכינה, האור והאושר שהמלחינה מצאה בלימודי הקבלה היהודית וכן ביצירותיו של המלחין אוליבייה מסיאן ששאב את ההשראה לחיבורן מאמונתו הנוצרית. המיסטיקה המודרנית של מסיאן מתמזגת בפרק הראשון ביצירה עם דו מז'ור בהיר וצלול של המלחינה. הפרק השני, האיטי, מתחיל במעין כורל שעובר מטמורפוזות. בפרק השלישי, והמסיים, מנוגנת פוגה קופצנית ושמחה הבנויה מחומרים ישראליים-מודאליים.
היצירה כלולה בתקליטור קול קורא במדבר, 2011
ביצוע:
- 2011: סמי שטאלהאמר, כינור; מיכל טל, פסנתר; אולם "התיבה", תל-אביב.
לתזמורת, 1996 (הוצאה לאור: IMI, 1996)
הפרק השני ביצירה מוקדש לזכרו של יצחק רבין ז"ל
הסימפוניה הראשונה של גלעין נכתבה בשנים 1996-1995 במסגרת תחרות יובל שישים שנה לתזמורת הפילהרמונית הישראלית. נגינת הבכורה התקיימה והוקלטה בשלב האחרון של התחרות על-ידי התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוח מֶנְדִי רוֹדָן.
לסימפוניה אופי חגיגי והיא כוללת יסודות של פולקלור ישראלי (לראשונה במוזיקה של גלעין) לצד תרועות ואשכולות. היצירה פותחת בתרועת חצוצרה והושפעה חלקית על-ידי "תרועה לישראל" מאת פאול בן-חיים.
הסימפוניה מביעה אופטימיות בהשראת אווירת התקווה לשלום ששררה בתקופת המשא ומתן שנוהל על ידי יצחק רבין עם הפלשתינאים. אולם בזמן ההלחנה נרצח יצחק רבין והארץ כולה הייתה המומה. גלעין החליטה להקדיש את הפרק השני, אנדנטה לָאמֶנְטוֹזוֹ (בנימת אבל), לזכר ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. הלָאמֶנְטוֹזוֹ נכתב בטכניקה של קנון: הוא פותח ברגיסטר הנמוך, מתרומם השמיימה אך חוזר ושוקע אל תוך האווירה הקודרת והנמוכה שבה החל.
ליצירה שלושה פרקים: היא מתחילה בנימה אופטימית, לאחר פרק הלָאמֶנְטוֹזוֹ בא הפרק האחרון השב לאופטימיות של הפתיחה. הסיום הספוג אווירת ניצחון מביע את האמונה המשיחית כמעט של גלעין ואת התקוות של כולנו שגם אם יתמהמה, בסופו של דבר השלום בא יבוא למזרח התיכון ולישראל.
ביצוע:
- 1996: התזמורת הפילהרמונית הישראלית; בניצוחו של מנדי רודן, "קול ישראל".
להרכב קאמרי גדול, 2005 (הוצאה לאור: מל"י, 2005)
היצירה משלבת יסודות מוזיקליים פוסט-רומנטיים ואקספרסיוניסטיים עם הרמוניות של אשכולות צליליים (קלסטרים) ועם יסודות מן הקלאסיקה הווינאית של המאה ה-18. גלעין משיגה קוהרנטיות בין החלקים השונים של היצירה באמצעות קשרים מוטיביים. ואכן, הטכניקה של הפיתוח המוטיבי מקנה ליצירתה רציפות מבנית.
הנושא הפותח את הקונצ'רטו לפסנתר בדו מינור ק. 491 מאת מוצרט משמש כנקודת מוצא ליצירה ובכוונה נבחר נושא כרומטי, המייצג את הצד האפל, הדמוני והסוער של מוצרט. אווירה קודרת שוררת בראשית היצירה. גרעינים מוטיביים מהנושא של מוצרט מתפתחים כשהם עוטים הרמוניות פוסט-רומנטיות. לאחר פיתוח נוסף בסגנון המזכיר את שנברג, מופיע הנושא של מוצרט במלואו, כציטוט.
מיד משתנה האווירה: אנו נמצאים בחלק איטי ורוגע, בנוסח המאה ה-18, שהוא מעשה ידיה של המלחינה, אך מבוסס על המוטיבים של נושא הקונצ'רטו. השלווה הקלאסית נקטעת באורח פתאומי על ידי התפרצות תוקפנית של הרמוניה מודרניסטית דחוסה ו'צורמת'. הרמוניה זו תוקפת שוב, אבל כל פעם נחלש כוחה, עד שלקראת הסיום נותרים רק צלילים עדינים. הסיום פתוח – ללא פתרון, אך גם ללא תוקפנות.
הסימפוניה הקאמרית בוצעה בבכורה עולמית בידי אנסמבל המאה ה-21 ב-14 וב-15 לינואר 2006 בניצוחו של ניקולאס קארתי.
היצירה כלולה בתקליטור אתהלך בארצות החיים, 2008
ביצוע:
- 2006: אנסמבל המאה ה-21; בניצוחו של ניקולאס קארתי.
רביעיית כלי מיתר, 2004 (הוצאה לאור: מל"י, 2004)
את ההשראה לכתיבת היצירה פוגה לרביעיית מיתרים שאבה המלחינה מהאזנה ליצירתו של בטהובן "הפוגה הגדולה", "וללא כל השוואה אחרת", כדברי גלעין, משך הזמן של שתי היצירות דומה זה לזה. היצירה מחולקת לשלושה חלקים, כאשר כל חלק בנוי על נושא נפרד, ושלושת הנושאים מבוססים על תא מוטיבי משותף – ארבעת הצלילים משמו של באך (B A C H) – סי במול, לה, דו וסי בקר. היצירה מהווה המשך של הכתיבה הקונטרפונקטית שהמלחינה פיתחה ביצירות קודמות, ויש בה שימוש בסוגים שונים של קנונים וטכניקות נוספות. למרות כל אלה היצירה אינה "מלומדת", והיא נכתבה מתוך רצון לבטא שמחת חיים, חיוניות ותחושה של כוח ואופטימיות.
היצירה כלולה בתקליטור "פריסמה", 2004
ביצוע:
- 2004: רביעיית "כרמל": ברק טל, כינור; רחל רינגלשטיין, כינור; יואל גרינברג, ויולה; תמי ווטרמן, צ'לו.
היצירה פיוס (2020) נכתבה במהלך תקופת הקורונה, והיא מבטאת תחושת התפייסות עם עובדות החיים. תחושה זו גורמת אצל המלחינה הוותיקה לשמחה ולאופטימיות בשלב הנוכחי בחייה. היצירה כתובה לזמרת סופרן, לפסנתר ולרביעיית מיתרים והיא כוללת שני שירים: פיוס מאת אלזה לסקר-שילר ומֵהֵיכָל לְהֵיכָל מאת זלדה. יצירתה של גלעין, נעימות שחורות (1992) הייתה יצירתה הראשונה בה השתמשה בשיר מאת לסקר-שילר. ההבדל העיקרי בין שתי היצירות הינו שבראשונה היא הולחנה בשפת המקור, גרמנית, ואילו בנוכחית בתרגום לעברית. עצם המעבר לעברית מבטא פן נוסף של פיוס עם העובדה שמרבית יצירותיה של גלעין פונות בעיקר לקהל הישראלי.
החלק הראשון של היצירה כתוב בסגנון אקספרסיוניסטי, המזכיר קצת את סגנונו של אלבן ברג. בחלק השני, במעבר לשיר של זלדה מופיעה מוסיקה מודאלית. כמו כן חלק זה ,מושפע בפעם הראשונה אצל המלחינה, ממונטורדי. סיום היצירה הוא טונלי, המזכיר לנו את הקלסיקה הווינאית.
מוטיב האינסופיות ביצירה מסומל באמצעות האוקטבות. היצירה פותחת בהן. במעבר לשיר של זלדה הן מופיעות שוב וכך גם מסתיימת היצירה. בצורה זו נסגר המעגל עם האוקטבות של האינסופיות המסיימות את היצירה.
פיוס תוכננה לביצוע בכורה בקונצרט בהפקת המלחינה בחודש מאי 2021, אולם הקונצרט הופסק עקב התקפת רקטות מאסיבית על גוש דן והשרון במבצע "שומר החומות". בחודש יולי המבצעים התכנסו שוב והקליטו את היצירה בלי קהל. ניתן לראות את הווידאו עם כתוביות בערוץ היוטיוב של המלחינה.
תרגום השיר פיוס של לסקר-שילר לעברית: גלית חזן-רוקם
ביצוע:
- 2021: דורון סלומון, מנצח; רונה ישראל-קולת, סופרן; רויטל חכמוב, פסנתר; רביעיית כרמל; הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה, תל אביב.
לכינור ולפסנתר, 2010
הסונטה קול קורא במדבר הולחנה בהשפעת ביקורים חוזרים בקורס הקיץ הבינלאומי לפסנתרנים במדרשת בן גוריון בנגב. "הנוף המדברי והרי הנגב העתיקים בעלי אלפי שנות מסורת והיסטוריה תנ"כית התמזגו עם המוזיקה הקלאסית האירופית אשר נוגנה שם בידי מיטב הפסנתרנים הצעירים של זמננו" מספרת גלעין. "בזמן כתיבת היצירה חלמתי חלום בו אני יושבת לבדי ליד הפסנתר שלי בלב הרי הנגב, תחת שמים כחולים, ומנגנת שם פסנתר. תוך התבוננות בנוף המדברי והקשבה לנגינתם של הפסנתרנים הצעירים נוצרה אט אט בדמיוני מוזיקה מגוונת ומעניינת לכינור ולפסנתר, בה מופיעים זה לצד זה טונים מהרגיסטר הנמוך ביותר של הפסנתר, פסאז'ים ווירטואוזים לכינור ולפסנתר יחד עם צלילים שמימיים גבוהים, השרויים במיסטיקה ובדמיון".
הפרק הראשון של הסונטה נושא אופי דרמטי וסוער. בפרק השני שוררת אווירה חולמנית ומיסטית ואילו הפרק השלישי והאחרון כתוב בסגנון הג'אז.
הסונטה מוקדשת לכנר השבדי היהודי סמי סטאלהאמר (Semmy Stahlhammer).
היצירה כלולה בתקליטור קול קורא במדבר, 2011
ביצועים:
- 2011: סמי סטאלהאמר, כינור; מיכל טל, פסנתר; אולם "התיבה", תל-אביב.
- 2015: יעל ברולסקי, כינור; מיכל טל, פסנתר; מתוך התקליטור "היחיד מול הנצח" (2015).
קלרניט, ויולה ופסנתר, 1990 (הוצאה לאור: IMI, 1998)
יצירה זאת מציינת את תחילת התרחקותה של רחל גלעין מהמודרניזם והתקרבותה לטוֹנָאלִיוּת. היצירה בנויה מסֶקְסְטוֹת ומטֶרְצוֹת בשילובים אָ-טוֹנָאלִיים שונים, הקובעים את ההתפתחות המֶלוֹדִית וההרמונית של היצירה. את הפרק הראשון, הכתוב בצורת סונטה, פותחת קלרנית-בס קודרת בקצב מתון שנעשה לאחר מכן מהיר יותר ויותר. אופיו של הפרק השני איטי, והוא הולחן כפָּסָקָלִיָה. סידרת אקורדים המורכבים מסֶקְסְטוֹת וטֶרְצוֹת חוזרת ומופיעה בטראנספוזיציות שונות המאפשרות התפתחות מלודית. סולו קודר של קלרנית-בס מסיים את היצירה.
רחל גלעין כתבה: "ביצירה זו אין שום יסודות 'חדשים' של הלחנה. כוונתי לא הייתה לכתוב מוזיקה אָוָונְגָארְדִית, אלא לכתוב מוזיקה טובה. אינני חושבת שיש לשפוט אמנות בראש וראשונה על פי דרגת החידוש שהיא מציגה, אלא קודם כל לפי איכותה או ערכה האמנותי. ברור לי שכל חידוש של היום יהיה מיושן מחר, אך אמנות טובה יכולה לשרוד".
היצירה בוצעה לראשונה בירושלים בשנת 1991 על-ידי שלישיית תל-אביב.
היצירה כלולה בתקליטור ונגינותי ננגן, 1999
הקלטה מלאה:
- 1999: אביגיל ארנהיים, קלרינט; עמוס בועזסון, ויולה; אלן שטרנפיד, פסנתר.
"תפילה חדשה" (2014) לזמרת סופרן, לכינור, לצ'לו ולפסנתר, היא תפילה הבנויה מציטוטים מתוך המחזור ליום הכיפורים. בתפילה הקהל מבקש סליחה מאלוהים על חטאיו ועל עוונותיו, כדי שהשנה הבאה תהיה נעימה וטובה בעבורנו, מתוך שאיפה שלא יהיו בה טרגדיות בדמות מלחמות או מחסור.
הפִּסקה הראשונה, "מְחַיֵּה הַמֵּתִים", מתפרשת כאן כ"מחיה הכמעט מתים". מבחינת המלחינה הברכה הזו היא תפילה להישרדות. הברכה "מְחַיֵּה הַמֵּתִים" נאמרת מספר פעמים במהלך כל ימי השבוע, אולם כאן היא נקשרת לתפילת "מוסף" של יום הכיפורים.
אחת הנקודות הגורליות והדרמטיות ביותר בליטורגיה היהודית נמצאת בהמשכה של תפילת ה"מוסף" והיא "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף" המפורסמת, שבה נחתם גורלנו בשנה החדשה שלפנינו. האל קובע "מי יחיה ומי ימות... מי במים ומי באש". בחטיבה המוזיקלית הזו ניתן להרגיש הדים מן השואה.
הציטטה השלישית והאחרונה מן ה"מוסף" לקוחה מהעבודה בבית המקדש, שבמהלכה מתפלל הכהן הגדול בשם כל בית ישראל ומבקש מחילה על חטאי כלל העם ופשעיו. המלחינה מקשרת בקשה זו למציאות של ימֵינו, לחוסר הצדק החברתי ולעוני בארצנו.
נקודת המפנה המוזיקלית והטקסטואלית ביצירה מצויה בחלק המסיים את התפילה, הוא תפילת "נעילה", שבה מתואר האל כרחום וחנון, וכמקבל את תחינת העם.
החטיבה האחרונה, "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" היא אַרְיָה קוֹלוֹרָטוּרָה באווירת ה"גלוריה" מתוך המיסה הקתולית, אשר הייתה השראה למלחינה לאורך שנים רבות. למילים "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" בחטיבה זו נכתבה מוזיקה אופטימית ביותר, כאשר אנו קרבים לסוף היום ומתחילים לחוש הקלה לקראת תום הצום וסיום התפילה האינטנסיבית של היממה האחרונה.
ניתן לתאר את המוזיקה ביצירה כמסע מחשכה ומפסימיות, העובר פיתוח ממודרניזם קיצוני בשלוש החטיבות הראשונות, עד להארה עם הגעתנו לטקסט המדבר על מחילה וסליחה. השינוי בסגנון המוזיקלי עובר מסגנון מודרני למוזיקה מסורתית ואף מתקרב לסגנון הבארוק או הקלאסי.
ביצוע:
- 2015: רונה ישראל קולט, סופרן; יעל ברולסקי, כינור; יונתן גוטליבוביץ', צ'לו; מיכל טל, פסנתר; מתוך התקליטור "היחיד מול הנצח" (2015).
