על פי הפולקלור היהודי, "דיבוק" הוא כינוי לרוח החודרת אל גופו של אדם אחר. לֵאָה היא עלמה יהודייה, שנכפה עליה להינשא לגבר המשודך לה על-ידי הוריה, במקום לחנן, התלמיד החכם, שאותו היא אוהבת. חנן מת משברון לב כשנודע לו דבר נישואיה של לֵאָה לגבר אחר. רוחו משתלטת על לֵאָה תוך כדי טקס הכלולות ולפתע פתאום היא מתחילה לדבר בקולו של הנפטר. מאוחר יותר לֵאָה מתה, ובמותה היא מתאחדת עם בחיר ליבה. 

 

בשנת 1914, על בסיס הסיפור הזה, כתב הסופר שלמה אנסקי את מחזהו המפורסם הנושא את השם "הדיבוק". הסיפור שימש השראה ליצירות שונות וביניהן הבלט של בֶּזָאר. במוזיקה לכוריאוגראפיה משולבות נעימות  כלי-זמר הממחישות את הרקע בעוד שמוּבָאוֹת של שֶנְבֶּרְג מתארות את סערת רוחה הפנימית של לֵאָה.  

 

ביצירתה לקלרניט גלעין חיברה מוזיקה משלה במקום להשתמש במוּבָאוֹת. ביצירתה, קטעים בעלי אופי מודרני מופיעים לסירוגין עם קטעי כלי-זמר מפרי עטה של המלחינה. הדבר בולט בריקוד הכלה, כשלֵאָה נאלצת לרקוד עם הגבר הלא-נכון. נעימת כלי-זמר מפורסמת מְעוּוֶתֶת ומסולפת עד שהיא הופכת למחול-מוות (dance macabre).

היצירה הוקדשה לקלרניטנית אוֹרִית אוֹרְבָּך.