מוזיקה > אתר ארגוב > על ארגוב > על אודות אלכסנדר (סשה) ארגוב

על אודות אלכסנדר (סשה) ארגוב

​אלכסנדר (סשה) אברמוביץ', מלחין שהיה מעמודי התווך של הזמר העברי, נולד ב-26 באוקטובר 1914 במוסקבה לאב שהיה רופא שיניים ולאם שהייתה פסנתרנית. אחותו התאומה נפטרה ממחלה לפני שמלאה לה שנה, ואילו סשה, שנולד במשקל קילו וחצי, שרד. שנתיים לאחר מכן נולד לסשה אח קטן שנקרא על שם אחות שנפטרה – גוטיה. אמו קיימה בביתם חזרות עם עמיתיה מן התזמורת הפילהרמונית וכן עם זמרים שליוותה בפסנתר, וכך נחשף ארגוב מגיל צעיר מאוד למוסיקה קלסית ולשיר האמנותי. בגיל ארבע החל לנגן בפסנתר וכבר אז זיהתה אמו את כישרון האלתור המיוחד שלו ואת יכולתו ללמוד בעל-פה יצירות שלמות. היא שכרה עבורו מורה לפסנתר ומכיוון שסשה הקטן לא אהב לקרוא תווים, שיעורי הנגינה התנהלו באופן לא שגרתי: המורה ניגנה וסשה חזר על היצירה משמיעה בלבד. את השירים שחיבר הילד רשמה אמו בשתי מחברות תווים, אך אלה אבדו. במשך כל ילדותו המשיך לנגן ולהתאמן, אך לא זכה ללמוד באופן פורמלי, משום שהוריו לא השתייכו למעמד הפועלים - תנאי גישה למבחנים וקבלה ללימודים בקונסרבטוריון.

 
מאורעותיה הקשים של מלחמת העולם הראשונה השפיעו על משפחת אברמוביץ' והם ביקשו לצאת מרוסיה. הם נאלצו להמתין עד לשנת 1932, כשנפתחו גבולות המדינה להרף עין ונוצרה הזדמנות נדירה לצאת. לאחר קשיים ביורוקרטים רבים יצאה המשפחה לפולין והתגוררה בוורשה אצל קרובי משפחה. זמן קצר לאחר מכן עזבה משפחת אברמוביץ' את פולין ועלתה לפלשתינה. סשה, שהיה אז בן 18 – מבוגר מכדי להיכלל באשרת הכניסה לארץ של הוריו ואחיו – הגיע כשנה וחצי אחריהם, בשנת 1934, והצטרף לדירת המשפחה הקטנה, ברח' יהודה הלוי 89 בתל אביב.
 
ארגוב קיווה להשתלב בעשייה המוסיקלית בארץ ואף מצא עבודות מזדמנות בליווי רקדנים וזמרים בפסנתר, אך אלה לא הבטיחו פרנסה קבועה והוא חיפש מקור הכנסה אחר. הוא מצא עבודה כקופאי בבנק לתעשייה ברחוב מונטיפיורי בתל-אביב. למרות שלא אהב את עבודתו בבנק הוא התמיד בה כ-22 שנה, עד לשנת 1957, כשהוא עוסק במוסיקה בשעות הפנאי שלו. אי-התלות הכלכלית בעשייה מוסיקלית הקנתה לארגוב חופש אמנותי מוחלט. לימים הסביר: "במשך שנים הייתי פקיד בבנק ולפעמים זה היה עצוב מאוד. אני כל כך רחוק מבנקאות. זה הדבר שהכי לא התאים לי... הייתי חוזר הביתה, שוכח את הכתובת של הבנק ופותח פנקס כדי לבדוק לאן אני הולך מחר. עד כדי כך זה לא עניין אותי. אבל אני לא רציתי להתפרנס ממוסיקה ולעמוד מול הצורך הזה לקחת כל שיר שנותנים לי. השארתי לי את הפריבילגיה לבחור את הטובים בעיני באמת... זה פרינציפ אצלי – לא רוצה לחיות מן המוסיקה. המוסיקה היא הקצפת, משהו טהור שלא למען כסף...".
 
את השנים הבאות הקדיש ארגוב, לצד אהבתו הראשונה, המוסיקה, לאהבתו השנייה, הספרות הרוסית. ארגוב, שפקד רבות את חנות הספרים הרוסיים "בולסלבסקי" שברח' אלנבי 72 בתל אביב, התחיל לעבוד בה כשותף משנת 1957. שבע שנים מאוחר יותר הוא רכש אותה והחנות הפכה למוקד עלייה לרגל לשוחרי התרבות הרוסית בארץ. הוא המשיך לעבוד בחנות עד שמכר אותה בשנת 1989.
 
ההזדמנות הראשונה לכתוב מוסיקה נקרתה בדרכו כשנתיים-שלוש לאחר עלייתו לארץ, כשהמחזאי, הבמאי והמפיק גרשון פלוטקין הזמין אותו להלחין שירים וללוות בפסנתר אירועים שונים של גרעין התיישבות השומר הצעיר "ארץ ישראל ג'" (לימים, קיבוץ חצור). שיתוף הפעולה ביניהם נמשך כשתים-עשרה שנה ובמהלכן חיבר ארגוב מאות שירים להצגות מוסיקליות (ביניהן למחזמר הצרצר והנמלים, שכתב בני רוזנברג), לחגים ולאירועים שונים שהתקיימו בקיבוץ חצור ובקיבוצים נוספים. רוב השירים לא תועדו ולא נשתמרו.
 
  
בשנת 1945, פגש סשה את נוסיה (אסתר) אבלס. נוסיה, שהנגינה בפסנתר הייתה חביבה עליה עוד מימיה בפולין, הקפידה לבוא לבית, שבו התגורר עם אחיו גוטיה ובן דודו, בכל יום אחר הצהריים, להתאמן בנגינה. בין השניים התפתחה מערכת יחסים קרובה וכעבור כמה חודשים הפתיע אותה סשה בהצהרה: "או שאנחנו מתחתנים או שניפרד לעולם". וכך במרץ 1946, נישאו השניים בתל-אביב. שנתיים אחר-כך, ובעצת חברו הסופר בנימין תמוז, אף שינה את שמו מאברמוביץ' לארגוב. לסשה ונוסיה ארגוב נולדו שני ילדים – איתמר וטלי.
לקראת סוף שנות ה-40 החלו לזרום אל ארגוב בקשות להלחנת פזמונים. להקת "איילון", אשר פעלה במסגרת הפלמ"ח, הייתה הלהקה הראשונה שהלחין לה פזמונים והוא אף ליווה אותה בפסנתר בכל רחבי הארץ בתכניתה "בלי תקן"..
 
 
                                         תכנייה של המופע "בלי תקן"
 
 
 

 "הסבוב השני", מילים יחיאל מוהר, לחן סשה ארגוב, בביצוע של להקת עמק אילון, 1953

 

 "פרלמנט בארץ זולו", מילים יחיאל מוהר, לחן סשה ארגוב, בביצוע של להקת עמק אילון, 1956

בשנת 1948 התגייס ארגוב כחייל מן השורה למחלקת התרבות של צה"ל. באותה שנה פגש את הבמאי שמואל בונים אשר שמע אותו באחת מהופעותיו בקיבוצים. בונים התרשם והזמינו להלחין עבור להקת הצ'יזבטרון, שהוקמה אז ביזמתו של הפזמונאי חיים חפר, שגם חיבר את מרבית שיריה. "הרעיון לכתוב בשביל הלהקה הזאת, שהייתה מאוד-מאוד חשובה, הכניס אותו מצד אחד לאמביציה ומצד שני לסטרס", סיפרה נוסיה ארגוב על פגישת העבודה הראשונה של ארגוב עם שמואל בונים, חיים חפר והאקורדיוניסט אליקום שפירא. "וכשהוא היה בסטרס הוא היה הולך. הולך ממקום למקום. אז הוא התהלך בדירה ויצא החוצה אל הגזוזטרה. הייתה לנו גזוזטרה קטנה שיכולת לראות ממנה את האנשים שעברו ברחוב יהודה הלוי. והנה הוא רואה את האנשים שצריכים לבוא, את הטרויקה. והנה באו הטרויקה, וסשה מתיישב ליד הפסנתר, והם אומרים 'נו, נגן לנו', וסשה ניגן את המנגינה 'הפלמ"חניק מחפש את המחר'... והאנשים היו עם פרצופים כאלה של... בלי שום הבעה. מסיכות. שותקים. זה בוודאי נמשך לא יותר מדקה, אבל במקרים כאלה כל שנייה זה נצח. אתה גומר לנגן, אתה רוצה תגובה. שיימחאו כף, שיגידו משהו. והם – כלום. פתאום אליקום אומר: 'נגן את זה עוד פעם'. וסשה מנגן עוד פעם. הוא פתאום הבין, אליקום, שיש עם מי לדבר. אחרי שהוא גמר לנגן בפעם השנייה אליקום אמר: 'זה שיר! סוף סוף אנחנו מקבלים שיר. זה יוצא מהכלל'... הם היו צריכים זמן כדי להתרגל. זה היה יותר מדי מתוחכם...". ואכן, לחיים חפר היו ספקות. "כששמעתי את השיר בפעם הראשונה אמרתי לעצמי: 'איך נפלתי. מה אני צריך את האברמוביץ' הזה... איזה מין שיר כתב... כשאליקום ביקש שינגן עוד פעם זה נשמע לי עוד יותר גרוע. לקח לי זמן עד שהתרגלתי...".
 
 
ארגוב התמנה למלחין הראשי של הלהקה וזה היה תחילתו של הקשר הפורה בין ארגוב לחפר, קשר שנמשך שנים רבות. "השירים המסובכים, כביכול, של סשה נדדו איתנו ממשלט למשלט וממחנה למחנה ונתקבלו לא רק באהבה אלא בעיקר בהוקרה...", כתב לימים חפר. "אפשר לומר שסשה ארגוב היה המלחין, בה"א הידיעה, של הפלמ"ח...". ואכן, השיר פלמ"חניק מחפש את המחר זכה להצלחה גדולה ורוב שירי הלהקה הפכו ללהיטים, ובראשם הרעות, שיר שהפך לסמל מלחמת השחרור. הצלחת שירי הצ'יזבטרון סימנה את פריצת הדרך של ארגוב לתודעה הציבורית.