מה בספרייה > פינת קריאה > עשרת השבטים האבודים חוזרים לאנגליה

עשרת השבטים האבודים חוזרים לאנגליה

סיפורו המדהים של "שגריר היהודים" מנשה בן ישראל, שהצליח לשכנע את האנגלים שרק החזרת היהודים לאי, תביא עמה את הגאולה. ​

 

ב-1290 גורשו יהודי אנגליה מן הממלכה בצו של המלך אדוארד הראשון. המדהים הוא שאפילו לאחר הגירוש הזה, המשיכה היהודיות (Jewishness) להתקיים כמושג וירטואלי המסמל את החטא המוסרי של רוצחי בן האלוהים. גם אחרי שלא נשארו באופן רשמי יהודים על אדמת האי האנגלי, המשיכו כותבים ותאולוגים נוצריים להתייחס אל היהדות כאל מצב מוסרי נפשע המאיים על שלוות הקהילה האנגלית החסודה. לא רק הקהילה היהודית שהסגירה את ישו אשמה במותו, אלא ידיהם של כל היהודים בכל הדורות מגואלות בדמו של המשיח.

 

יהודים נשרפים חיים על ידי נוצרים. חיתוך עץ גרמני מסוף המאה ה-15

 

ענייני יהודים-נוצרים הסתבכו עוד יותר עם גירוש ספרד בשנת 1492 והטבלתם בכפייה של יהודי חצי האי האיברי, הנשארים בספרד והעוזבים לפורטוגל. לפתע התברר שחלק מהיהודים שהתנצרו, מרצון או מכורח, עלולים לחזור (ולעיתים אכן חוזרים) אל יהדותם – אם לא בדור הראשון, אז בשני ובשלישי.


במהלך המאה ה-16 החלו להשתקע בממלכה האנגלית נוצרים חדשים ויהודים מומרים רבים. הם פיתחו בה רשתות סחר משפחתיות, שבאמצעותן העבירו מיני סחורות ברחבי אירופה והעולם החדש. משעה שחזרו היהודים הישנים/הנוצרים החדשים לאנגליה והשתקעו בה, היחס אליהם השתנה. רבים קיבלו את הנוצרים החדשים כאחיהם לכל דבר ועניין, אך היו שראו במומרים נוצרים מזויפים, משילי עורות ומשני פרצופים. מעטים אף עדיין ראו בהם עושי דברו של השטן. את המקום המפוקפק הזה תפס אדם אחר באנגליה שהתנתקה מהקתוליות: הבישוף של רומא, הלא הוא האפיפיור בכבודו ובעצמו.


בעת שמלכו על אנגליה מלכים פרוטסטנטים אדוקים, הסיכוי שיורשו היהודים לחזור לממלכה כיהודים מוצהרים היה אפסי. עצם הנוכחות הדלילה יחסית של יהודים מומרים נסבלה כל עוד לא התבלטו – כפי שיעיד סופו המר של רודריגו לופז (המודל של שייקספיר לשיילוק).

 

רודריגו לופז קושר להרעיל את אליזבת מלכת אנגליה, תחריט של פרדריך ון הולסן משנת 1627 


רק עם הוצאתו להורג של "איש הדמים הזה", המלך צ'ארלס הראשון, וביטול המלוכה בשנת 1649, נפתח חלון הזדמנויות נדיר – רגע היסטורי אשר עלול היה לחלוף לולא נמצא מנהיג בעל יד ברזל שיכוון ויניע אותו. אוליבר קרומוול, הלורד פרוטקטור של הרפובליקה הצעירה, היה נחוש להיות המנהיג הזה. אל המאמצים הנמרצים שלו לקדם את "השאלה היהודית" הצטרף הוגה יהודי, אשר נודע ברחבי אירופה כ"שגריר היהודים".

 

אוליבר קרומוול, הלורד פרוטקטור, בציור של סמואל קופר משנת 1656

 

 

שגריר היהודים מציע תשועה לישראל 

יחסם החיובי של המנצחים הפוריטנים (אשר הוציאו את המלך להורג ב-30 בינואר 1649) כלפי היהודים היה בגדר סוד גלוי לכל. ההיגיון המשיחי שהחזיקו בו שכנע אותם שביאתו השנייה של ישו תגיע רק עם התנצרותם של היהודים. הם היו בטוחים פחות לגבי הדרך בה תושג מטרה נכספת זו.

 

 

מנשה בן ישראל ברישום מאת רמברנדט

 

את התשובה לשאלה הזו מצאו אנגלים רבים בספרון הקצרצר שחיבר מנשה בן ישראל בשנת 1650. בעקבות שיחותיו עם הנווד הפורטוגזי ממוצא יהודי אנטוניו דה מונטצ'ינו השתכנע בן ישראל שהילידים של דרום אמריקה הם צאצאי עשרת השבטים האבודים. הוא סיפק עשרות רבות של עדויות וסימוכין מהמקורות ומספרי מסעות כדי לשכנע את קוראיו בכך. את הספר עצמו הקדיש לפרלמנט האנגלי. מדוע הפנה עתה את מבטו לאנגליה?

 

היות שהיהודים סולקו מהאי כבר בשנת 1290, קרא מנשה בן ישראל לחזרתם לאי – חזרה שתאשר את הנבואה הקדומה המקשרת בין התיישבות יהודית בכל קצוות תבל לביאת המשיח. הרעיונות המוזרים שהפיץ "שגריר היהודים" צלצלו היטב לאוזניים אנגליות: לאנגלים שהאמינו שהתנצרותם של עשרת השבטים האבודים תבשר את התנצרות יהודי העולם סיפק מנשה בן ישראל תוכנית פעולה מנצחת.


לכן, כשהגיע הזמן לדיון מעמיק בשאלת חזרת היהודים לאנגליה, שלח אוליבר קרומוול הזמנה רשמית למנשה בן ישראל והזמין אותו להגיע לממלכה שהפכה לרפובליקה. הדיונים הארוכים שנפתחו בדצמבר 1655 בארמון וייטהול בשאלת חזרתם של היהודים עוררו זעקה אדירה מצד תאולוגים, סוחרים ואנגלים מן השורה שהתנגדו לאפשרות שהיהודים, שנואי נפשם, יחזרו להתגורר באי. בתגובה, ניצל מנשה בן ישראל את כשרונו הגדול ביותר וחיבר אגרת פומבית ונרגשת למען חזרתם של היהודים לאנגליה. אגרת "תשועת ישראל" (Vindicie Judaeorum) הוקדשה כולה למטרה אחת ויחידה: הפרכה שיטתית של שלל "האשמות שהוטחו בפני האומה היהודית". הפעם זנח בן ישראל את הקריאה המשיחית בעבור חיבור משפטי-פילוסופי.

 

תרגום עברי של "תשועת ישראל" מאת מנשה בן ישראל, אשר נעשה בוינה בשנת 1813

 

עם נעילת הוועידה החגיגית בארמון וייטהול, הכריזו שופטי הוועידה שאין באופן רשמי שום חוק האוסר על התיישבותם של יהודים באי האנגלי. אמנם לא קרא הממשל האנגלי לחזרתם המבורכת של היהודים לאנגליה (כפי שקיוו יהודים רבים בתחילת הדיונים), ובכל זאת, הנה נפתחה סוף סוף הדלת לחזרתם ההדרגתית של היהודים – מדיניות שהמשיכה ואף התעצמה עם השבת המלוכה לאנגליה בשנת 1660.