מה בספרייה > פינת קריאה > החתונה המעופפת של ציוני ברית המועצות

החתונה המעופפת של ציוני ברית המועצות

"פנינו לעבר שדה התעופה. היה זה בוקר יפה להפליא, יפה – אך זר: בוקר זר בארץ זרה. ואילו ארצי שלי, הארץ שציווה האל לאברהם ולזרעו, היתה רחוקה ממני מרחק אלפי מילין. זכרה לא מש מלבי, ועתה הייתי צועד והולך, ממלא את המצווה: "לך-לך"... ללכת, לשוב הביתה – או למות." (יוסף מנדלביץ', מבצע חתונה: מאבקו, מעצרו ושחרורו של אסיר ציון)

 

כך תיאר יוסף מנדלביץ', אחד מחברי הקשר שנועד כ"מבצע חתונה", את יום המבצע – ה-15 ביוני 1970. הוא וחבריו לקשר ידעו מה יהיו ההשלכות הנוראיות שיחוו במידה ותכשל תכניתם הנועזת, והבינו שסיכוייהם אפסיים.

 

​מערכת היחסים הרשמית בין ישראל לברית המועצות הייתה קצרת ימים. עם מותו של סטלין בשנת 1953 החלו להתחמם היחסים בין המדינות, אך לא לזמן רב. 


 

ימים אופטימיים יותר (מאוסף עיריית תל אביב)


בעקבות סדרת הניצחונות המזהירים של ישראל על צבאות ערב ביוני 1967, ניתקה ברית המועצות את היחסים הרשמיים עם ישראל. בזמן שהתעמולה הסובייטית תוקפת את ישראל בארסיות, הבין מארק דימשיץ – טייס לשעבר בצבא הסובייטי ויהודי-אוקראיני – שמקומו בארץ ישראל. הוא ידע היטב שפריצת "מסך הברזל" שהקימה ברית המועצות לא תהיה דבר קל, ושאינה תתאפשר ללא מאבק. 


 כרזת מחאה שמבהירה שמצבם של יהודי בריה"מ היה נושא כאוב ומוכר בארץ (מאוסף עיריית תל אביב)


הקבוצה שאיגד סביבו הטייס הסובייטי-ציוני החליטה על מבצע נועז: לעלות על מטוס נוסעים במסווה של חתונה משפחתית גדולה, ומשעה שהמטוס באוויר – להשתלט עליו ולהנחיתו בשוודיה. הייתה זו יותר מתכנית בריחה נועזת. הפעילים הציונים תיכננו לקיים שם מסיבת עיתונאים בינלאומית. הם גם הכירו באפשרות הסבירה יותר: שהק.ג.ב. יחדור לשורותיהם ויסכל את המבצע מבעוד מועד.


היות שהיו מוכנים לסכן את עתידם לטובת מטרה גדולה, הם היו משוכנעים שגם אם ייתפסו, המבצע שאליהם יצאו יעיר את דעת הקהל העולמית מתרדמתה ובכך יסייעו במעשיהם לעליית יהודי ברית המועצות אל מדינת ישראל. 


סיפורה של סילווה זימנסון, חברה בהתארגנות שנודעה לימים כ"מבצע חתונה", בכתבה מעיתון מעריב, 16 בספטמבר 1974

 

​תחילה נתמכו דימשיץ וחבריו על ידי ועד הקבוצה הציונית בלנינגראד – ארגון מחתרת ציוני. אולם, ככל שהתקרבה שעת השין, התעוררו ספקות קשים בתוך הוועד הציוני. החשש היה שפעולה בעלת פרופיל גבוה כל כך, גם אם תצלח, עלולה לעורר את זעמה של הממשלה הסובייטית, והיא, בהיותה דיקטטורה רצחנית, לא תחשוש לחסל לאלתר את התנועה הציונית בכל ברית המועצות.


הדיונים הללו הולידו פשרה: הוחלט כי "הוועד הלנינגראדי" יעביר שאילתה לממשלת ישראל, בו יספר לה על התכנית ויבקש את חוות דעתה של הממשלה עליה. נחמיה לבנון, מי שמונה רק זמן קצר לפי כן לעמוד בראש ארגון "נתיב" החשאי על ידי גולדה מאיר, העביר את תשובת ממשלת ישראל לשאלה. על מנת שלא ייחשפו חברי "הוועד הלנינגרדי" באקט של בגידה במולדת הסובייטית, התבקשה ממשלת ישראל להעביר את תשובתה כתשובה לבקשת עצה רפואית. לבנון העביר את התשובה בטלפון: "הפרופסור שהוא סמכות רפואית גבוהה איננו יכול להמליץ על השימוש בתרופה". הוועד השיב שאם כך, הוא מסיר את ידיו מהמבצע. דימשיץ וחבריו החליטו להוציא אותו לפועל גם ללא תמיכת הוועד וממשלת ישראל.

 

 

ראש ארגון העלייה החשאי, "נתיב", נחמיה לבנון


אולם, כפי שאכן חשדו בטיסת הניסוי שביצעו, היה הק.ג.ב. על עקבותיהם מזה חודשים רבים. ב-15 ביוני 1970, נעצרו דימשיץ וחבריו לפני שהספיקו לעלות למטוס. הפעילים שהבטיחו לפגוש ולצרף לטיסה בריגה – סילווה זלמנסון, בעלה אדוארד קוזניקוב ובעלי משפחה וחברים נוספים – נעצרו כבר בלילה הקודם.

 

כותרת מתוך סדרת כתבות שחיבר ישראל זלמנסון על "מבצע חתונה", שהתפרסמה בשנת 1978 בעיתון מעריב


המשפט עורר סערה בתקשורת העולמית. כעבור חצי שנה ממעצרם חולקו גזרי הדין הקשים: שני ראשי ההתארגנות – מארק דימשיץ ואדוארד קוזניצוב (שכבר הספיק לשבת לא מעט שנים בכלא באשמת פעילות ציונית קודמת) – נידונו למוות. שאר הפעילים נידונו לתקופות מאסר שנעו בין 4 ל-15 שנים בכלא. דימשיץ ניצל את בימת בית המשפט וטען שלא הוא ולא חבריו הם פושעים, היות ש"כל משאלתי היא לחיות בישראל יחד עם משפחתי ולעבוד בה. אין לי כל ספק שעוד יבוא היום ואזכה להיות בישראל".

 

ההודעה לעיתונות על גזר הדין מתוך עיתון דבר, 25 בדצמבר 1970 


בזכות לחץ בינלאומי כבד, הכולל התערבות ישירה של ממשל ארצות הברית, הומתק עונשם של הפעילים שהתפרסמו ברחבי העולם. בתום תשע שנים בכלא, שוחררו דימשיץ וקוזניצוב בעסקת חילופי אסירים והועברו לניו יורק. משם עשו את דרכם לישראל, להעביר את שארית חייהם במולדת שבחרו.

 

 

ההודעה לעיתונות על המתקת גזר הדין מתוך עיתון דבר, 1 בינואר 1971

 

ממרחק הזמן מעניקה לנו ההיסטוריה פרספקטיבה צלולה יותר על אירועים שחלפו. אמנם נדמה ש"מבצע חתונה" כשל נחרצות – הפעילים אפילו לא הספיקו לעלות על המטוס ומרביתם ישבו שנים ארוכות וקשות בכלא הסובייטי – אך למרות כל זאת, ועל אף שלא היו היחידים שפעלו בברית המועצות, בנכונותם לסכן את עצמם ולפעול ללא חת הם תרמו תרומה משמעותית לקידום המטרה שהציבו לעצמם: העלאת תשומת הלב למצבם המר של יהודי ברית המועצות ועזרה בפתיחת שערי העלייה לארץ.


אם בשנות השישים הורשו מאות בודדות של יהודים לעזוב את בריה"מ, בשנות השבעים הורשו לצאת את הרפובליקה הסובייטית כ-300 אלף יהודים, ויותר ממחציתם עלו ארצה.