נפרדים בדמעה: חזרנו אל הגיליונות הראשונים של "במחנה"

איך נראו הגיליונות הראשונים של עיתון צבא העם? נברנו בארכיון העיתונות ושלפנו את מיטב הכתבות מ"במחנה" של שנת 1948. המסקנה שלנו ברורה: המדינה השתנתה, החיילים? לא ממש

"הידיעה אשר 'הסתננה' אלינו כי בקרוב נקבל עיתון משלנו – התקבלה בשמחה ובהרגשה כי עומד להתגשם דבר אשר מזמן חיכינו לו. כשאתה פותח את העיתונים והשבועונים המלאים כיום חומר על 'בחורי ההגנה' ועל 'גיבורי המולדת' ועל 'העומדים בשער' – אתה מרגיש מיד כי אולי יש עניין בעיתונים אלה בשביל האזרחים השקטים בבתיהם – אבל בשביל החברה עצמם אין בהם כל עניין.

אנו זקוקים לעיתון – שלנו – ותפקידו יהיה קודם כל לא לתת 'צמוקים' אלא לבטא את חיינו, לבטא כל חבר וכל יחידה – על העצוב והשמח, על הקשה והנעים."

(מכתבו של "אחד צנחן" אל מערכת עיתון "במחנה")

מה שהחל כעיתון מחתרתי של "ההגנה" אי שם ב-1934, הפך עם קום מדינת ישראל (ואיתה צה"ל) לעיתון הרשמי של צבא העם. חזרנו אל הגיליונות הראשונים של העיתון, ובחרנו כמה ידיעות שהצחיקו או ריגשו אותנו במיוחד. אז מה עניין את חיילי צה"ל בשנת 1948? בערך, מה שמעניין את חיילי צה"ל כיום: אוכל, נשים, בילויים ושקם.

 

כי רעות שכזאת לעולם לא תיתן את ליבנו לשכוח

כהיום כן אז: אין כמו "פגישה שכזאת" בשער העיתון כדי להרעיד את לבבות הקוראים.

וזה מה שנכתב מתחת לתמונה המרגשת הזו של "רעות הלוחמים בקרב":

פגישת רעים במשלט הכבוש אי-שם בגליל

בסערת הקרב סברו שהוא נהרג. רעהו הטוב ביכה אותו בלבו. לאחר ליל-קרבות נכבש המשלט מידי האויב – והנה, למרבה השמחה – חי החבר, חי! נפלו הרעים איש בזרועות אחיו – מצהלה, ואושר! את הרגע הזה הנציח הצלם.

 

מטוסינו שבו בשלום לבסיסם

הפצצות מטוסי ישראל בחודש אחד במלחמת השחרור. לגזור, לשמור ולתלות על הקיר.

 

"בנות זה דבר הכרחי במלחמה"

"לפני שהגדוד יצא מכפר א. להתקפה על הכפר ק. הייתה בקרב האנשים הרגשה קשה. אחרי פעולה נועזת לכיבוש הכפר, הם היו עייפים מבחינה נפשית בעיקר. אך מיד הוציאום לפעולת קרב חדשה. אנו, הבנות המעטות שהיו במקום דאגנו להם לאוכל, לצרכים אלמנטריים.

כמו אמהות הרגשנו את עצמנו. והאנשים הודו לנו כל כך מעומק לבם. לפני היציאה בלילה ישבנו ושרנו איתם משיר הארץ והמלחמה. זו הייתה שירה נהדרה. האנשים היו מבסוטים עד אין סוף, והרגשנו, שבזה ששרנו איתם, היינו איתם לפני הפעולה הקשה שעמדו לבצע – מילאנו תפקיד נעלה ורציני!"

(דברי אחת המרואיינות בכתבה "בנות בבסיסים")

סוגיית שירות הנשים בצה"ל עלתה על הפרק בראשית ימי הצבא, המדינה והעיתון. מצד אחד היו תמיד נשים ששירתו במחתרות ובמסגרות לוחמות והגנו על המולדת, מצד אחר הן היו מיעוט בין הגברים הלוחמים ולא היה ברור באלו תפקידים ישרתו.

במשאל החיילים והחיילות "בנות בבסיסים" עלו קולות שונים ביחס לשירות הבנות. הנה כמה מהם:

רב סמלים פלוגתי מספר:

"בנות זה דבר הכרחי במלחמה. ראשית: הן חברה'מניות, לפעמים יותר מהבחורים. ושנית: הן מהוות מספר די רציני, ככוח אדם חשוב ביותר. אצלנו, בתנאי המלחמה שלנו, יש לדעת לנצל אותן בכל השטחים".

מפקדת כיתה:

"האמינה לי, שאינני יודעת מדוע למדו אותי טקטיקה. מדוע? האם אוביל פעם כיתה בקרב?"

טוראית ותיקה:

"לדעתי יש ויש לבנות מקום במלחמה שלנו. יש רק לחשוב מראש איזה תפקידים להטיל עליהן."

והנה קולות נוספים שתומכים בגיוס נשים שמצאנו בכתבה:

זה היה –
ככוס מים למת מצמא,
ככרטיס קולנוע בלי תור,
כטיפת יי"ש לשומר בליל כיפור,
כמשב רוח בסופה מדברית,
כגרעין תירס לצפור קנרית,
כפרס הגרלה פתאומי למך,
כתשלום חודשי לאיש הפלמ"ח
כעוגת קרם מתוקה לזולל,
כזוג משקפיים לפוזל,
כפח בנזין לנהג מיואש,
כלפרה יגעה ריפוד של קש,
כאנחת הקלה של פצוע שהוצא לו רסיס,
כך היה הי חבריא,
עת בנות הגיעו לבסיס!

(מילים: חייל ומשורר אלמוני. לחן: עממי)

כך צמח פטור הזקן

 

בכתבה מיוחדת נדרש "במחנה" לשאלת החיילים הדתיים בצבא, ומביא דוגמאות לאופן שבו המפקדים לא תמיד מתחשבים בחיילים הדתיים: מפקדים ביקשו מחיילים להתאמן בשבת, להתגלח למסדר בשבת ואפילו לבער שדה בשבת. העיתון מדווח גם על מקרה שבו חיילים דתיים שלא היה להם אוכל כשר, נאלצו לאכול מזון יבש במשך שבועיים עד שהגיעו לאפיסת כוחות.

 

מחלקה 3! התייצבו לסרט "אגם הנשים" בפקודה!

מתוך רצון לדאוג לחיילים גם בשעות הפנאי, באו לבקר אותם צוותי בידור, הקרינו לפניהם סרטים ועמלו להשיג הנחות במקומות הבילוי עבור החיילים שבאו לחופשה בעיר או במושבה.

הנה לפניכם רשימת הסרטים הראשונה שפרסמה מחלקת הקולנוע לחיילים:

מהווי צה"ל: קוראים, אוכלים ומעשנים ביחד

אז מה היו עושים החיילים בשעת הת"ש לפני הסמארטפונים? קוראים ספרים, מצחצחים נעליים ונחים באוהל.

 

צה"ל צעד (ועודנו) צועד על קיבתו:

 

חיילינו מדליקים את האש בעת הפסקת האש:

לא על הלחם לבדו יחיה החייל (אלא גם על הבירה והשוקולד)

החיילים הקוראים בעיתון "במחנה" היו גם קהל יעד למיטב המפרסמים ולמיטב המוצרים העבריים שנמכרו להם, איך לא, בקנטינה. הנה כמה מהפרסומות המוכרות למוצרים האהובים:

כמה טוב שבאת הביתה

ולבסוף, ציור של יוחנן בן סימון, על הרגע שכל חייל מייחל לו – לחזור הביתה לחיק משפחתו:

 

תמונות נדירות ממשפטו של ג'ון דמיאניוק

חשדו שהוא "איוון האיום" והוא הואשם בפשעי מלחמה נגד יהודים בשואה. ב-1986 הוא הוסגר לישראל והועמד לדין, אבל בסופו של דבר נותרנו עם סימני שאלה במקום תשובות. אלו הן תמונות נדירות מהפרשה שהסעירה את המדינה לפני כשלושים שנה

ג'ון איוון דמיאניוק במעצר בישראל, אוקטובר 1986. צילום: ישראל סמיונסקי, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"בריון פרימיטיבי, עבה רגליים, פרצוף סלאבי, גבוה, זוכה תמיד לטפיחות של הערכה מצד מפקדיו הנאצים. כך אני רואה אותו בחלומותיי. אולי בגלל אכזריותו הרבה הוא נראה לי גדול הרבה יותר ממה שהיה באמת. אולי הוא לא גדול כל כך, אולי הוא בכלל קטן, אבל בזיכרוני הוא ענק כזה ואכזר", במילים אלה תיאר שמואל וילנברג, הניצול האחרון ממחנה ההשמדה טרבלינקה, את "איוון האיום", השומר הסדיסטי והידוע לשמצה שהפעיל את תאי הגזים.

איוון האיום היה, לפי העדויות של ניצולי המחנה ושל שומרים אחרים, שבוי מלחמה אוקראיני שהנאצים הפכו לשומר במחנה ההשמדה. הוא נהנה להתעלל באסירים ולענותם – היכה אותם בידיו, הלקה אותם ואף חתך בחרב את אוזניהם ואבריהם לפני שנרצחו.

חרף מעשיו הנוראיים, נוכח הכאוס ששרר בסוף המלחמה הוא הצליח לחמוק ולהיעלם מתחת לרדאר. זהותו האמיתית נותרה לא ידועה, ורבים שכחו את פשעיו. אבל בפברואר 1986, יותר מ-43 שנים אחרי פירוק המחנה טרבלינקה, הרשויות בישראל חשבו שהן סוף-סוף הצליחו לתפוס את פושע המלחמה הנמלט.

ג'ון איוון דמיאניוק מגיע אזוק לנתב"ג, פברואר 1986. צילום: אילן אוסנדרייבר, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כשידיו אזוקות, הגיח ג'ון דמיאניוק ממטוס אל על מלווה בשוטרים. לאט-לאט הוא הובל במורד המדרגות אל עבר מסלול הרכב שחיכה לו בנמל התעופה בן גוריון.

"הוא נאצי, הוא רוצח", אמר לתקשורת העולמית שמעון פרס, ראש הממשלה דאז, ואילו דמיאניוק, באנגלית קלוקלת, ענה לשופט בשימוע "אני לחלוטין האדם הלא נכון. מעולם לא הייתי במקום הזה, זה שכולם אומרים לי, טרבלינקה".

דמיאניוק בשימוע, אוגוסט 1986. צילום: אפי שריר, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

עד להסגרתו, דמיאניוק חי חיים שקטים כמכונאי רכב בעיר קליבלנד, במדינת אוהיו שבארצות הברית, אליה היגר עם אשתו ובתו ב-1952. רק ב-1975 נודע לרשויות האמריקאיות על עברו כשומר במחנה ההשמדה. ניצולי טרבלינקה זיהו את תמונתו כאיוון האיום ("איוון גרוזני" ברוסית), ואזרחותו האמריקאית נשללה. אף על פי כן, חלף יותר מעשור מהרגע שזוהה ועד שהוסגר לישראל.

המשפט נערך בבנייני האומה, פברואר 1987. צילום: אפי שריר, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

דמיאניוק ומי שעמד במקור בראש צוות ההגנה, עורך הדין האמריקאי מארק אוקונור, פברואר 1987. צילום: אפי שריר, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

דמיאניוק (באמצע) ועורך דינו הישראלי, יורם שפטל (משמאל), יולי 1987. צילום: יוסי אלוני, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

משפטו של דמיאניוק נפתח כשנה אחרי הגעתו לארץ ואורגן כאירוע תקשורתי. הניצולים העידו מבימת בנייני האומה בירושלים, לשעבר אולם קולנוע, ועדויותיהם המרגשות שודרו בשידור חי בטלוויזיה. העדויות המפורטות הזכירו  לרבים את משפטו של אדולף אייכמן שנערך 26 שנים קודם. על מנת להבין את משמעותם של המעשים היה צורך להבהיר את ההקשר במלואו – זו הייתה ההצדקה שניתנה לניהול המשפט באופן כה לא-שגרתי

אליהו רוזנברג, ניצול טרבלינקה, העיד במשפט וזיהה את דמיאניוק כאיוון האיום. צילום: אילן אוסנדרייבר, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"מכות קיבלתי ממנו! ראיתי מה שהוא עשה והוא זוכר אותי. נרענן את זיכרונו טוב מאוד והוא יזכור אותי!" העיד בצעקות אליהו רוזנברג, ניצול טרבלינקה, כשהוא רוכן קדימה מעל דוכן העדים ומישיר מבט אל דמיאניוק. כמה שניות אחר כך מישהו מהקהל קטע את המשך המשפט המתנהל בצעקות "בוז רוצח! בוז רוצח!"

דמיאניוק, אוגוסט 1987. צילום: יוסי אלוני, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

דמיאניוק חי תחת פיקוח הדוק במעצר. שבעה סוהרים השגיחו עליו במשמרות, ותא הכלא הסמוך הוסב לחדר שמירה. הוא הורשה לצאת לחצר מיוחדת שהוקצתה עבורו רק שעה ביום.

דמיאניוק בחצר של כלא איילון, אוגוסט 1993. צילום: אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בתאו של דמיאניוק בכלא איילון שברמלה הוכנו לו נעליים, נעלי בית, משחת ומברשת שיניים וגם שני ספלים, אחד מהם כחול. לאחר הגעתו, דמיאניוק תלה במקום תמונות, גלויות וקישוטים לחג המולד שמילאו את קירות התא.

דמיאניוק בתאו שבכלא איילון, רמלה, אוגוסט 1993. צילום: אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
דמיאניוק בתאו שבכלא איילון, רמלה, אוגוסט 1993. צילום: אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

דמיאניוק, אוגוסט 1993. צילום: אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בתחילת המשפט עמד בראש צוות ההגנה של דמיאניוק עורך דין אמריקאי בשם מארק אוקונור. בהמשך הצטרף אליו יורם שפטל, דמות ססגונית למדי, שהתפרסם כשייצג בעשור הקודם את מאיר לנסקי, מבכירי המאפיה היהודית בארצות הברית. שפטל כתב על מערכת יחסים "קרובה ומיוחדת במינה"" שלו עם המאפיונר, שביקש לעלות לארץ כדי להתחמק מתשלום מיסים אך נאלץ לחזור לארצות הברית לאחר שבקשתו נדחתה. בספרו "פרשת דמיאניוק" (1993) שפטל תיאר את לנסקי כ"יהודי קשיש חם-לב וחד-מחשבה"".

עורך הדין יורם שפטל נמשך למקרים מתוקשרים וייצג בין היתר את מאיר לנסקי ואלאור עזריה. צילום: יוסי אלוני, יולי 1987, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לאורך המשפט שפטל התעקש פעם אחר פעם שהתמונות שבאמצעותן העדים זיהו את דמיאניוק כאיוון האיום אינן מהוות ראייה המספיקה להרשעתו. הוא הטיל ספק רב בעדויות, שבעיניו היו לא מהימנות, ואף הצביע על חוסר עקביות וסתירות בנראטיבים של אירועים שהתרחשו עשורים קודם לכן. כך למשל, התברר שאליהו רוזנברג, אותו ניצול שהעיד במשפט, הצהיר בעבר שלדעתו איוון האיום נהרג כבר במרד בטרבלינקה ב-1943.

ניצולי שואה מטרבלינקה זיהו את דמיאניוק כאיוון האיום באמצעות תמונתו מתעודת זהות שהונפקה על ידי הנאצים (באמצע)

יורם שפטל טען שדמיאניוק הועמד לדין ב"משפט ראווה" שהממסד הישראלי אירגן, כדי לחנך את הציבור הרחב על אודות השואה.

השופטים לא השתכנעו.

"אנו קובעים בהחלטיות, ללא היסוס או ספק, כי הנאשם איוואן ג'ון דמיאניוק, העומד לדין בפנינו, הוא איוואן, שכונה גורז'ני (האיום), מפעיל תאי הגז בטרבלינקה, ומבצע מעשי האכזריות וההתעללות", קבע אב בית הדין, השופט דב לוין, ב-18 באפריל 1988. לוין ושני שופטי ההרכב הנוספים, דליה דורנר וצבי טל, קבעו פה אחד שעדויות הניצולים מהימנות, ושיבחו אותם על דיוקם ותיאורם המפורט. רבים מאלו שעלו על דוכן העדים ראו מקרוב את איוון האיום בטרבלינקה וזיהו אותו עם דמותו של דמיאניוק במדי השומר בתמונה שהוצגה בבית המשפט.

על דמיאניוק נגזר עונש מוות. רק במקרה אחד הוצא לפועל עונש שכזה על ידי בית משפט אזרחי בישראל – במשפטו של אייכמן.

דמיאניוק בפתח הערעור שלו לבית המשפט העליון, מאי 1990. צילום: אלי הראתי, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

נקודת המפנה הגיעה במהלך ערעורו של דמיאניוק. ב-1991 הופיעו ראיות חדשות – מסמכים שהכילו עדויות של עשרות שומרים ששירתו בטרבלינקה. 21 מתוכם, שנשפטו בברית המועצות, זיהו אדם בשם איוון מרצ'נקו בתור איוון האיום. שמו של דמיאניוק לא הוזכר. מרצ'נקו תואר כבעל צלקת גדולה ואלכסונית לאורך הלחי, שיער כהה ועיניים חומות. לפי העדויות, כשהיה בטרבלינקה כבר היו לו שלושה ילדים. לדמיאניוק היו עיניים כחולות-אפורות ושיער בלונדיני. פניו היו חלקות, ללא צלקות. ילדיו נולדו רק שנים מאוחר יותר. התמונה של מרצ'נקו הוצגה אף היא כראייה בבית המשפט, והיה ברור לכל שמדובר בשני אנשים שונים.

הפעם האחרונה שבה מרצ'נקו נראה בין החיים הייתה ב-1945, ולא היה ברור מה עלה בגורלו.

דמיאניוק ממתין לפסק הדין בערעורו לבית המשפט העליון, 1993. צילום: ורד פאר, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הפעם הרכב השופטים קבע שהראיות מהוות ספק סביר. הערעור נמשך כשנתיים נוספות, אבל ב-29 ביולי 1993 מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון, הקריא את פסק הדין והצהיר כי "איוון דמיאניוק יצא מלפנינו זכאי, מחמת הספק, מהאישומים הנוראים המיוחסים לאיוון האיום מטרבלינקה. מידה ראויה היא זו לשופטים, שאינם בוחנים כליות ולב, ואין להם אלא מה שעיניהם רואות וקוראות. תם – ולא נשלם. השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם."

עורך דינו של דמיאניוק, יורם שפטל, עוזב את בית המשפט העליון לאחר הערעור, יולי 1993. צילום: ורד פאר, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

דמיאניוק שוחרר ממעצר והורשה לחזור לביתו שבארצות הברית, אבל תעלומה אחת מוזרה נותרה בלתי פתורה.

ב-1951, בטופס ההגירה שלו לארצות הברית, דמיאניוק כתב ששם נעוריה של אימו הוא "מרצ'נקו". לטענתו, הוא שכח ששמה היה למעשה "טבצ'וק", וכתב במקום זאת שם משפחה אוקראיני נפוץ. השופטים המבולבלים העירו על כך שהשאלה אינה מה היה שמה האמיתי, אלא מדוע הוא כתב בטופס ששמה היה מרצ'נקו.

 

במאי 2009, דמיאניוק הוסגר פעם נוספת – והפעם לגרמניה. הוא הורשע שוב, אך הפעם לא בפשעים הקשורים לאיוון האיום או לטרבלינקה, אלא באשמת סיוע לרצח של כ-27,900 יהודים, כשומר במחנות הריכוז וההשמדה סוביבור, מיידנק ופלוסנבירג. הוא שוב ערער על פסק הדין ובמרץ 2012 מת בגרמניה בגיל 91, לפני שהתקבלה החלטה בערעורו. כתוצאה מכך, דמיאניוק מת בחזקת זכאי, לפי החוק הגרמני.

 

 

כתבות נוספות

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

 

יהודי מרוקו חוגגים את תבוסת הנאצים

קריאה בחיבורים מספקת הצצה לדרך שבה חוו יהודי צפון אפריקה את המלחמה הארורה ביותר שידעה האנושות.

מוזיקאים מרוקנים. גלויה משנת 1949, מתוך אוסף יעני אבידב

עם תחילת הנסיגה של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית מצפון אפריקה, מיהרו יהודי מרוקו ואלג'יריה לחבר ולהדפיס שורה ארוכה של פיוטים, שירי הלל ופארודיות על שאיפות הכיבוש של הפיהרר.

​בשמונה בנובמבר 1942 פלש צבא ארה"ב לקזבלנקה שבמרוקו במבצע 'לפיד'. ההשפעה הגרמנית על צפון אפריקה התקרבה לקיצה. בפיקודו של הגנרל והנציב העליון של מרוקו פאול נוגס נאבקו כוחות צבא צרפת בכוחות המשחררים. הם החזיקו שני ימי קרבות עד שנכנעו. חיילי ארצות הברית נכנסו לקזבלנקה ב-11 בנובמבר והתקבלו בתשואות על ידי יהודי העיר.

לא עבר זמן רב עד שיהודי צפון אפריקה מצאו את הדרך לחגוג את מה שראו בו 'נס ההצלה' מידיי הצורר הנאצי והצורר האיטלקי: פיוטים, שירי הלל ומגילות המכוונות לשים את הפיהרר ואת הדוצ'ה ללעג.

 

ההשפעה הנאצית מגיעה לצפון אפריקה

"המלחמה המדומה" בין צרפת לגרמניה הסתיימה ב-10 במאי 1940 עם פלישתה של גרמניה הנאצית לצרפת וארצות השפלה. קו מז'ינו – מערך הביצורים האימתני שהעמידה צרפת נגד אפשרות של פלישה גרמנית – התגלה כחסר תועלת מול הווארמכט המתקדם דרך הרי הארדנים. תוך חודש וחצי איגף הכוח הגרמני את ביצורי מאז'ינו, כבש את פריז והכניע את האויבת הוותיקה – צרפת.

צרפת חולקה בין אזור הכיבוש הגרמני ובין מדינת בובות בחסות ממשל וישי – אשר נקראה על שם עיירת הנופש שבה הוקמה ממשלת משתפי הפעולה בראשות המרשל אנרי פיליפ פטן.

ככל שהתבססו הכיבוש הגרמני מחד גיסא ושיתוף הפעולה הצרפתי מאידך גיסא הלך והורע מעמדם של כל יהודי האימפריה הצרפתית. החוקים האנטי-יהודיים הראשונים חוקקו בשלושה באוקטובר 1940. תוך חודשים ספורים הוקמה לשכה מיוחדת לענייני יהודים. הסולטאן של מרוקו התבקש ליישם את חוקי הגזע החדשים כנגד יהודי הממלכה, ולמרות שראה בהם פגיעה בנתיניו החוקיים ובכלכלה המרוקנית – נענה למרבית הצווים והאיסורים החדשים. באלג'יריה הוקם משרד להפקעת נכסים יהודים, תלמידים יהודים הורחקו ממוסדות החינוך ופורסמו מכסות הקובעות את האחוז המותר של השתתפות יהודים במקצועות החופשיים ובמוסדות להשכלה גבוהה. ברחבי לוב ותוניסיה הוקמו מספר מחנות מעצר בהם הועבדו היהודים בפרך. אולם רק בתוניסיה נתקלו היהודים בשלטון גרמני ישיר, שלמרבה המזל לא האריך ימים.

גלויה ממרוקו משנת 1949, מתוך אוסף יעני אבידב. לפריט בקטלוג לחצו

קול ברומא נשמע ביללה קול נהי מברלין עיר המק[ו]ללה

עם שחרורה של מרוקו ב-11 בנובמבר 1942 ממלתעות שלטון וישי, התחלפו הפחד והמועקה בפרץ אדיר של שמחה: יהודי מרוקו חיברו פיוטים, שירי הלל ופארודיות על ספרי קודש ותפילות מוכרות ושיבחו בהם את המלחמה הצודקת של בעלות הברית באויב הנאצי והאיטלקי. כבר ביום השחרור חגגו יהודי קזבלנקה את חג הפורים בקריאת "מגלת היטליר" שחיבר המורה לעברית פ' חסין.

פ. חסין, הלוא הוא ח"כ אשר חסין ממפלגת מפא"י, הוא מחבר "מגלת היטליר" משנת 1942. מקור התמונה: אתר הכנסת

המגילה, אשר נכתבה כפארודיה על מגילת אסתר, נכתבה כולה בעברית. מחברה סוקר את מאורעות המלחמה מעלייתו של "הקאפוראל המושל על כל גרמניא" ועד כניסת האמריקאים למלחמה "ויבואו לעזרת בריטאניא". את המגילה מסיים חסין באזכור עשרת בני המן: היטליר, מוסוליני, הימליר, גורניג, גובילס ועוד.

'מגלת היטליר' מאת פ. חסין. מדובר בהדפסה המדמה מגילה תנ"כית. לפריט בקטלוג לחצו

חסין לא היה היחיד שבחר לחגוג את ניצחון בעלות הברית באמצעות שימוש בטקסט דתי ידוע: מחבר "מעאודע פלחן די מי כמוך עלא היתליר" (סיפור בלחן 'מי כמוך' על היטלר) מתבסס אף הוא על חיבור יהודי מוכר: פיוט 'מי כמוך'. כל המעיין בו מגלה שהוא נכתב בעוד המלחמה משתוללת באירופה.

'מעאודע פלחן די מי כמוך עלא היתליר' מאת מחבר לא ידוע. ה'סיפור בלחן' התפרסם ככל הנראה בעוד המלחמה משתוללת. לפריט בקטלוג לחצו

החיבור מכיל שני חלקים מובחנים: ראשית, סיכום מעשה הניצחון המתבסס על הפיוט המוכר:

מי כמוך אב הרחמים – ואין דומה לך חי העולמים –

כי חסדיך מרובים – רחום וחנון ה' :

אדון חסדיך אזכור – תמיד בכל דור ודור –

ולעד לא אגמור – תהלות ה' :

בימי היטליר האכזר – רצה לאבד העם הנפזר –

כי כן משפטו גזר – גמולו ישלם ה' ;

גמלנו טובו כפלים – בביאת האמיריקאים –

באלף תשע מאות ארבעים ושתים – בשמונה לנובאמר אשירה לה'

חלקו השני של החיבור הוא ה"מעאודע" – סיפור ארוך בערבית-יהודית על כיבושיו האדירים של היטלר ונסיגתו מצפון אפריקה. הוא מסתיים בתפילה לאל שיעמוד לצד בעלות הברית ויאפשר להן לנצח את היטלר ולשוב הביתה בשלום: נטלב מן רב למולא/ יפך אדניא מן האד לבלא/ ויקררבלנא לגאולה/ אמן יא רב לעאלמין. ובתרגום לעברית: אבקש מאל עליון, שיציל את העולם מצרה זו, יקרב לנו את הגאולה, אמן! אדון העולמים.

 

פנים החיבור 'מעאודע פלחן די מי כמוך עלא היתליר' – הפיוט והסיפור בערבית-יהודית. לפריט בקטלוג לחצו

לא לחלוטין ברור מתי התפרסם חיבור מרתק נוסף: "קול ברומא נשמע ביללה קול נהי מברלין עיר המק[ו]ללה". העובדה שהמחבר כלל לא מודע לשואה המתחוללת (כפי ששני המחברים הקודמים לא היו מודעים לה) מעוררת את ההשערה שהחיבור נוצר ממש לקראת סוף המלחמה או מיד לאחריה. מדובר ביצירה פארודית דו-לשונית שהתפרסמה בעברית ובערבית-יהודית החוגגת את היללות וזעקות האימה הבוקעות מבירות מדינות הציר המפסידות.

על היהירות הרצחנית של גרמניה כותב המחבר:

אוי כי גדול מִנְשׂוֹא עֲוֹנָי

כי בטחתי ברוב נשק ואוני

כליון קראתי על הפולני

אבדון לאירופא המהוללה"

לבסוף צלחו בעלות הברית במאבקן הצודק:

"העם הבריטי וארצות הברית

יצמיתו כל תנועה היטלרית

(…)

היטליר ומוסוליני שמם ימח

ותבל כולה תגיל ותשמח

חרב לא יִרָאֶה עוד ורומח

ובת יהודה תרון בצהלה

 

'קינה לרומא ואיטליא: קול ברומא נשמע ביללה קול נהי מברלין עיר המקללה'. לפריט בקטלוג לחצו

החיבור האחרון שלפנינו "מגלת המלחמה וישראל" נכתב בסוף המלחמה ומי שכתב אותו היה מודע למאורעות ולזוועות שקרו בה. זה חיבור נוסף בסגנון מגילת אסתר שמכיל כותרת משנה שמסבירה היטב את תוכן המגילה: 'היסטוריה של המלחמה משנת 1939 עד 1945; נצחון בעלי הברית והרוסים האדירים על הגרמנים והפשיסתים [הפשיסטים], נפילת גרמניה והיטלר האכזר המן השני יש"ו [ימח שמו וזכרו]".

'מגלת המלחמה וישראל: היסטוריה של המלחמה משנת 1939 עד 1945; נצחון בעלי הברית והרוסים האדירים על הגרמנים והפשיסתים, נפילת גרמניה והיטלר האכזר המן השני יש"ו'. לפריט בקטלוג לחצו

יצחק הלוי, מחבר מגילה זו, ראה בכניסת בעלות הברית למרוקו נס בעל חשיבות יוצאת דופן. הוא הרגיש צורך עמוק לחבר מגילה זו: "בשביל שיבינו את התוכן ועניין הנס הגדול שנעשה בימינו באחד עשר בנובמבר שנת 1942 על ידי האמריקאים והאנגלים שהצילונו מיד היטלר האכזר (…) ובאמת ראינו שהנס נעשה לנו במרוקו ואלזיר (אלג'יר) הוא גדול מהנס שנעשה בימי מדרכי ואסתר, שבימיהם המן יש"ו לא זכה לעשות אף מעט מחפצו ורצונו ביהודים."

"הקדמה לקוראים!" מתוך 'מגלת המלחמה וישראל'. לפריט בקטלוג לחצו

מבין מילות ההקדמה נוכל להרגיש את הידיעה על זוועות יהודי אירופה ואכן, בתוך המגילה עצמה מתגלה שהמחבר מודע לזוועה במלוא עוצמתה: "אויבינו האכזר שבקש לכלות כל זרעינו חלילה והצליח בראשונה בהריגת כחמשה מליונים מבני עמנו".

גם לנוכח התופת שומר מחבר המגילה על אופטימיות ואמונה באל. הוא מסיים את המגילה בברכה אחרונה: "ברוך שנתן כח ועצמה לבעלי בריתנו להחריב את ערי גרמניה הגאיוניות להשמיד את חייליה העצומים, ולהרבות את חללי הרוצחים הנאצים, ברוך נוקם את נקמתו".

 

אחרית דבר

עיון במגילות, הפיוטים ובשירי ההלל לאל ולבעלות הברית מלמד אותנו על הזיקה של יהדות מרוקו וכלל צפון אפריקה לגורל היהודים באירופה (וכמובן, לגורלם שלהם עצמם). על אף הנאמנות הבלתי מסויגת שהפגינו יהודי מרוקו, אלג'יריה ותוניסיה ל"פראנצייא, מולאת לחקק ולחורייא" – צרפת, מולדת החוק והחירות (מתוך 'קצידא די היטליר' של מתתיה בן סמחון). היחס הקשה שנתקלו בו בזמן המלחמה מצד שלטונות וישי והאוכלוסייה הערבית סייעו לדחוף רבים מהם לזרועות התנועה הציונית. בסוף יצירתו צירף מתתיה בן סמחון את הבקשה לאל שיאחד את כל עמו בארץ ישראל, שם יוכלו לחיות כבני חורין: "יזמע ישראל כמאלין, פי ארצהום פאליסתין, ונרזעו מן למחררין".

 

' קצידא די היטיליר' מאת מתתיה בן סמחון. לפריט בקטלוג לחצו

 

התרגומים בכתבה לקוחים מתוך הספר 'מגילת היטלר בצפון אפריקה: ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת הנאצים' מאת מיכל שרף. לספר בקטלוג הספרייה הלאומית לחצו

יוסף טרומפלדור – מנהיג "שבויי ציון ביפן"

כולנו מכירים את טרומפלדור בתור מנהיג "גדוד הפרדות" וגיבור תל-חי, אך רק מעטים מכירים את סיפור גבורתו בזמן מלחמת רוסיה-יפן או את פעילותו הציונית במחנה השבויים היפני שאליו נשלחו אלפי חיילים יהודים שנפלו בשבי בזמן המלחמה.

יוסף טרומפלדור בשבי היפני, התמונה צולמה ככל הנראה בשנת 1904

​20 באוגוסט 1904: במהלך התחפרות מול קווי האויב, הרגיש טרומפלדור כאב חד מפלח את ידו השמאלית. כשהצליח להתעשת מצא את עצמו הרחק מהשוחה שבה שהה דקות ספורות לפני כן. רק כשפונה לבית החולים הבין את חומרת המצב: פגז יפני ריסק את ידו השמאלית.

פציעה זו תלווה אותו לשארית חייו, אך אפילו היא לא תצליח להאט את הקצב הקדחתני של גיבור תל-חי ומנהיג "שבויי ציון ביפן".

 

גיוס הפציפיסט היהודי

שקיעתה ההדרגתית של סין הקיסרית הביאה את שתי האימפריות היריבות – רוסיה ויפן – לרחרח בסביבה. עם התפשטותה של יפן לאזור וכישלון משא ומתן בין שתי היריבות הוותיקות בנוגע לאזורי ההשפעה החדשים שברשותן, פרצה בשמונה בפברואר 1904 מלחמת רוסיה-יפן.

במכתביו השונים סיפר טרומפלדור שכלל לא רצה להתגייס לצבא הצאר בגלל נטייתו לפציפיזם, אך סירב להעניק לסיעות אנטישמיות ברוסיה את העונג שבלהאשים יהודים בפחדנות.

הוא התגייס שנתיים לפני המלחמה ועם פרוץ הקרבות נשלח, יחד עם 170 מחבריו ליחידה ועוד עשרות אלפי חיילים רוסים – ביניהם כמה אלפי יהודים – אל הבסיס הימי בפורט-ארתור.

העילה לפרוץ מלחמת רוסיה-יפן: הפצצת השייטת הרוסית על ידי משחתות יפניות ב-8 בפברואר 1904

ציון לשבח, הפציעה והנפילה בשבי

הימים הראשונים בפורט-ארתור התאפיינו בחוסר מעש והחיילים עמלו למצוא תעסוקה לעצמם. לא עבר זמן רב והם קיבלו את מבוקשם: חיילי גדוד הקלעים נקראו לשרת במערכה. במהלך הקרבות זכה טרומפלדור באות ההצטיינות הראשון שלו, ומונה בזכות כך לסמל. הוא לא הסתפק בתפקידו החדש והציג את מועמדותו ליחידת הקומנדו. משהתקבל ליחידה המובחרת נאלץ לסבול שוב את האנטישמיות הרווחת בצבא: באחד המסדרים הצהיר שליש הגדוד בפני החיילים שהוא מקווה שלא יתגלו במהלך הקרבות בתור פחדנים ובוגדים, אך מיהר לרכך את איומו המרומז בכך שהודיע שזה כנראה לא יהיה המצב כיוון שאין ביניהם יהודים. הצהרתו הפומבית של טרומפלדור בו במקום על יהדותו זכתה לתמיהה ובוז – הייתכן שחייל מצטיין ואמיץ שכזה הוא יהודי?

ב-20 באוגוסט 1904 נפצע טרומפלדור את הפציעה שתלווה אותו לשארית חייו. חברו ליחידה, היהודי-ציוני דוד בלוצרקובסקי, מיהר לבקר את טרומפלדור בבית החולים וניסה למצוא את מילות העידוד עבור חברו הפצוע. "כיצד יוכל לנחם את טרומפלדור קטוע היד?" חשב לעצמו. לבסוף היה זה טרומפלדור שניסה להרגיע את חברו הנסער – ברגע שיבריא יחזור למערכה.

יוסף טרומפלדור, חנה ודוד בלוצרקובסקי. התמונה צולמה במהלך ביקורו של טרומפלדור ברוסיה בשנת 1913

מאה ימים שהה טרומפלדור בבית החולים הצבאי עד שחזר אל פורט-ארתור. הוא הדהים את מפקדיו וחבריו ליחידה כשבחר לחזור ולשרת את אימא רוסיה לאחר פציעתו. הסיטואציה הצבאית לא השתנה בעקבות חזרתו: ב-20 בינואר 1905 נכנע הבסיס הרוסי לידי הכוחות היפנים וכל חיילי הבסיס נשלחו לשבי ביפן.

 

'המתבולל החוזר בתשובה' הופך למנהיג שבויי ציון ביפן

התנאים בשבי היפני היו נוחים להפליא: השבויים שוכנו לפי דתם ושום עבודה ממשית לא הוטלה עליהם. הייתה זו הפעם הראשונה בחייו שהיה טרומפלדור מוקף בקהל יהודי מגוון כל כך: יהודים חסידים, פעילים ציונים וצעירים מתבוללים.

יוסף טרומפלדור בשבי היפני, התמונה צולמה ככל הנראה בשנת 1904

הוא ניצל את המרץ הטבעי שלו ואת יכולותיו המנהיגותיות כדי לארגן את חיי הקהילה ב"רובע היהודי" במחנה. הוא ייסד תחילה קופת הלוואה להקמת מספרה וסנדלרייה, הקים בית ספר לחסרי השכלה – בו ילמדו שבויים יהודים ולא יהודים מקצועות שונים, ולמרות שהיה אתאיסט בנטיותיו, פנה למען יהודי המחנה לשלטונות היפניים והשיג מהם את הדרוש לאפיית מצות בפסח, לסיפוק טליתות למתפללים ואף ניסח בעצמו את כרטיס הברכה לראש השנה. הסמל קטוע היד זכה במהרה לכינוי 'המתבולל החוזר בתשובה'.

יוסף טרומפלדור בשבי היפני, מעל ניתן לראות את סמל "בני ציון השבויים ביפן"

בשבי נשאב טרומפלדור אל ענייני הציונות: היות שהבין את החשיבות של החינוך להתעוררות הרוחנית והלאומית של בני עמו, ארגן יחד עם שבויים ציונים נוספים אגודה ציונית ברחבי המחנה וקרא לה "בני ציון השבויים ביפן". הוא עמל לקבץ את הכותבים והמדפיסים היהודיים שמצא במחנה והקים יחד איתם עיתון שבועי לאגודה, "דר יודישער לעבן (חיים יהודים) – בני ציון השבויים ביפן".

חברי מערכת העיתון "דער יודישער לעבן" אשר יצא לאור במחנה השבויים. תמונה משנת 1905. יושב, רביעי מימין, העורך יוסף טרומפלדור

העיתון השבועי התפרסם ביידיש וברוסית והוקדש לענייני המחנה, למצבם של השבויים היהודיים במחנות היפניים הנוספים, לחדשות מעם ישראל בתפוצות וכמובן, לדיווחים על מצב ההתיישבות העברית בארץ ישראל. עד שחרורו שימש טרומפלדור בתור העורך והמחבר של מרבית המאמרים.

גיליון 14 של העיתון השבועי "דער יודישער לעבן" ביידיש וברוסית. העיתון לקוח מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

השבויים הרוסיים מכל החזיתות שהציפו את המחנה הבהיר לתושביו שתבוסת רוסיה במלחמה קרבה ואיתה יושם הקץ לשאיפות ההתפשטות של הצאר במנצ'וריה. הצעתו של נשיא ארה"ב תיאודור רוזוולט לתווך בין הצדדים הלוחמים התקבלה וחוזה השלום פורטסמות' נחתם בחמישה בספטמבר 1905. כמעט כל דרישותיה של יפן התקבלו.

טרומפלדור זכה להשתחרר כמה חודשים לפני כלל השבויים. ביום שחרורו מן המחנה יחד עם פצועים נוספים התחרו ביניהם השבויים היהודים מי ישיג מגיבור המערכה ונציגם מול השלטונות היפנים תצלום חתום בכתב ידו? מערכת העיתון הכללית של המחנה הקדישה גיליון מיוחד לכבודו ומערכת "דר יודישער לעבן" העניקה לו אלבום תמונות למזכרת.

תצלום קבוצתי של שמונים ושישה חיילים יהודים בצבא הרוסי, במחנה שבויים בעיירה טקאייסי. התמונה צולמה למזכרת מפעילותם המשותפת בהתאגדות "בני ציון השבויים ביפן". בשורה האחרונה מסומן בעפרון אדום יוסף טרומפלדור – חובש כובע פרווה. מאחוריו נראה סמל איגוד השבויים היהודיים

 

צידה השני של התמונה, אליו הודבק גליון נייר משוכפל ובו שמות כל החיילים הנראים בתצלום בשפה הרוסית

בשעת הפרידה נישא טרומפלדור על כפיים, כשההמון המתאסף קורא בצהלה: "הנה בן-אדם, הנה בן-אדם, הביטו נא!"

 

 

תעודת השחרור, עם פירוט הישגיו הצבאיים, של החייל המצטיין – יוסף אוסיה טרומפלדור

 

לחצו כאן לצפייה בארכיון טרומפלדור באתר רא"י – רשת ארכיוני ישראל