בחצר של נכרים

בחצר של נכרים


I.

בערב חג הסוכות עם עלות השחר קם שמר'ל, סנדלר בחצר שכולה נכרים, לעשות לעצמו סוכה. עוד לפני ראש השנה דבר על ענין זה עם בעל-הבית וקבל ממנו רשיון מפורט, שאין לדרי החצר רשות להפריע בידו. עתה נגש אל מלאכתו בחריצותו של בונה הירא מפני המהרסים. הוא הוציא החצרה את כל קרשיו מן השנה שעברה, שאל אצל שכנו וידידו סטיפאן חרש-העצים את כלי-אומנותו והפשיל את שרוולי-כתנתו, והוא עומד ואומד כמה יהיה רוחב הסוכה וכמה ארכה. בנו הקטן, מנשה, נער כבן עשר הלומד עדיין בחדר, קם גם הוא, יצא לעזור לאביו ועיניו הקטנות והשחורות נוצצות מסתכלות בפני האב שמצחו התקמט מדי העמיקו מחשבה.

במשך כל ימות השנה כמעט שלא היתה ניכרת יהדותו של שמר'ל. ככל שכניו חגור הוא בימות החול סינר, עושה את עבודתו בראש גלוי, וכיון ששני פועליו גברים הם, מדבר הוא פולנית לא רק עמהם, אלא גם עם בני-ביתו. בשבת אמנם הולך שמר'ל להתפלל, אבל ככל בעלי-המלאכה מתפלל הוא ב"השכמה", גומר את סעודתו בשעה מוקדמה, והוא הולך באשר הוא הולך. יהדותו של שמר'ל ניכרת רק בחג הסוכות.
זה שנים אחדות ששמר'ל דר בחצר זו, הוא יודע את כל השכנים, מיטיב עמהם ככל אשר תשיג ידו והכל מודים שהיהודי שמר'ל אדם הגון הוא, אי אפשר לדבר עליו סרה. מכל מקום – כיון ששמר'ל בונה סוכה לעצמו, מתמלאים כולם חמה. לפני שתי שנים הרסו בני שכניו הכי טובים את סוכתו בימים הראשונים של החג והוא הוכרח לאכול את סעודותיו אצל אביו הדר ברחוב של יהודים. בשנה שעברה הפריע בידו בעל הבית מטעם שבנין זה מנקר את עיני השכנים. בשנה זו יש לו לשמר'ל רשיון מפורש וגם משומר החצר מאטשיק, נכרי כחוש, בעל קומה גבוהה, בן בריתו הוא. כשספר לו שמר'ל את כל תלאותיו שמצאו אותו בימים הראשונים והושיט לידו מטבע כדבעי, נתן בו מאטשיק את עיניו הירקרקות והרטובות משך בשפמו המחודד וכולו נאפד נקמה.
– שמע, שמר'ל – דבר במתינותו של אדם הבוטח בכחו והתקיף בדעתו. – חפצתי שינסו קבצנים אלה לעשות לך רע... חפצתי מאוד שינסו...
הוא הראה על שרירי ידיו, ממשמש בהם וספר שלא אחד טעם כבר את טעמן של חמש אצבעותיו והכל הודו לבסוף שאין הדבר כדאי.... אחרי כן לקח את הפתקא, שבה כתוב הרשיון של בעל-הבית ושם אותה בכיס מעילו למול חזהו בזהירותו של בן-כפר הירא, שלא ימאס את הנייר הלבן בעורו המלוכלך.
– טוב הדבר, טוב מאד – דבר בקול מפקד. – מחר קום לך ובנה... אם יקום אחד מהם למחות – השכם לפתחי, כמדומני שיודע אתה את מקום מושבי... הא?...

II.
שמר'ל הקים את סוכתו בחפזון, חבר קרש לקרש, מלא את החלל בדף-מליהה או בעריבה והשתמש גם בכסויי-עץ הקים של תיבות שוקולדה. טלאי על גבי טלאי בנה את דירת-הארעי שלו ופועליו עוזרים על ידו. בתחלה נסו ילדי החצר להפריע בידו כמנהגם מאז, אלא כיון שגער בהם שומר החצר ואיים עליהם במטאטא שלו, נחה עליהם דעתם והתחילו מתלוצצים; מסתכלים בבנינו המשונה של שמר'ל וממלאים את פיותיהם שחוק.
בעל הבית בעצמו בא גם הוא לראות בעבודת שמר'ל. הוא היה איש זקן, חולה ובעל שפם לבן וארוך מאוד. כמה שלא התאפק אדם חשוב זה מצחוק, לא עלתה בידו לכבוש את יצרו.
– שמע נא, שמר'ל, זהו ההיכל שלך? – שאל – הום, הום... טוב מאוד... רע יהיה רק אז, אם הרוח תפיל אותו...
– הרוח? –
– כן, רוח מצויה תפיל את כל הארמון, – השיב הלז. – לכל הפחות זקוק אתה לקרשים חזקים אחדים... מלונה כזאת אין בונים גם לכלב...
הוא חמל על שמר'ל בפעם הזאת, סלסל את שפמו מתוך ישוב הדעת ושאל אם מותר להשתמש בדלתות של בית-הכסא. שמר'ל השיב שאסור הדבר מפני כבוד המצוה:
– ואם תקציע אותן ברהיטני?
– אז מותר, – השיב שמר'ל. – אני זוכר שכך פסק הרב פעם אחת.
– אז יכול אתה להסיר את הדלתות מבית-הכסא ולהקציע אותן – השיב בעל-הבית.
הוא עמד וראה את שמר'ל כשהוא מסיר את הדלתות, כשהוא שואל את הרהיטני אצל שכנו ועושה את מלאכתו בשארית כחו: נושם בחזקה ומזיע, מקציע את הדלתות מכל הצדדים ומדקדק שלא ישאר מקום בלתי מהוקצע. פני היהודי התאדמו ואישוני עיניו כמו אספו נגהם מרוב טרחה. עתה התאספו סביבו כבר אנשים רבים וביניהם נשים זקנות. פני כולם הביעו עתה רב ענין, כאילו עסק שמר'ל בעבודה חשובה, שחייהם של כל דרי החצר תלויים בה. רעיון זר נצנץ עתה במוחותיהם של בני-האדם הפשוטים האלה. במקום שמר'ל הסנדלר הבונה לו לול עקום לימות החג, ראו עתה אדם שאינו שם לב ללעג אחרים ומקיים את מצוותו בכל כוונתו, והאדם הזה הוא אותו היהודי המתקן את המגפים והנעלים הסדוקות שבחצר....
גשם דק וחד החל לפול, פני השמים התקדרו עבים, וכל אחד הלך לו הביתה, בראש מורד ארצה ומתוך אותה ההכנעה של עמי-הארץ המכירים, כי לחנם פגעו באדם... שטוב האדם הזה מהם...
היחידי שנשאר בחצר היה שמר'ל. הוא המשיך את עבודתו במרץ רב, ראה בעבים, ירא שתשקע עליו החמה והאיץ בפועליו, שנכנסנו לפטפט עם בתו. הוא הרגיש עתה בעצמו שלא יוסיפו שכניו להרע לו, ואף על פי שלא יכל לרדת על סוף דעתו מאין לו הבטחון הזה, נראתה בת-צחוק קלה על שפתיו.
– חושו, מהרו, – קרא לנעריו: – לא עת מנוחה עתה!...

III.
באותו הערב ישב שמר'ל בסוכתו ואכל את סעודתו. על השולחן המכוסה מפה דלקו הנרות במנורות-נחושת ממורטות. הסכך היה ממחצלות ומכסויי סלים שבורים. שמר'ל קדש על היין, הוא טעה בברכה ובנו העיר אותו על שגיאותיו. על הפתח עמדו הנשים והאזינו לקידושו בפנים צוהלים ובאוזניים קשובות. לחייהם התאדמו. מנשה ישב גם הוא. כובע חדש היה לו, נעלים חדשות ברגליו, ואביו נתן בו את עיניו מתוך קורת-רוח. כשזחה עליו דעתו שאל אותו למה יושבים בני ישראל בסוכה.
– למה?
– כן, מן הסתם יש טעם בדבר – אמר שמר'ל
– כן, בודאי יש טעם, – הסכים הבן. – כמדומני שבסוכות יושבים תחת כנפי השכינה.
– תחת כנפי השכינה?
– כן.
– הראה נא לי את הדברים האלה במחזור – בקש שמר'ל. – אני חפץ לראותם בעצמי.
מנשה ביקש הרבה במחזור, עלעל את העלים ולבסוף מצא את אשר בקש. שמר'ל קרא את הדברים, שנה עליהם ופניו נהרו.
– הרבה עבדנו – אמר לבנו – אבל תחת זה יושבים אנחנו עתה תחת כנפי השכינה. וכי מה איכפת לי שצחקו לי הגויים האלה?
הוא יצא לרגע החוצה כדי להתבונן בבנינו מחדש. בכל החלונות של דירות החצר האיר אור אדום וכהה, אור שכל דאגותיהן של ימות-החול צפונות בו. אך באמצע החצר עמדה סוכה: האור שבה היה לבנבן וחגיגי, בלובן-הקרשים כאילו בצבץ סוד טמיר. כולה נראתה לו כתיבה מלאה שמחה וקדושה גם יחד....
 
לחזרה לכתבה >>