נרות

נרות


(רשימה)

 

I.

בערב יום הכפורים עם חשכה קדרו פני החצר שברחוב קרוכמלנה כשולי הקדרה. עם שקיעת החמה אבדו החומות העקומות והחשופות מטיח את שארית יפין וניכר היה ענים ומרודם של דריהן מבעד השמשות הכהות. שמואל תיש, נושא-סבל, בעל פנים אדומים, כאילו נצרר דמם בתוכם, עמד על יד חלונו שבדירת המרתף שלו ועיניו נשואות למרום, שומר ומחכה מתי ידליקו שכניו שבדיוטות את נרותיהם.

יום רע היה ערב יום הכפורים זה לשמואל, פרוטה לא השתכר וההוצאה היתה מרובה. הוא עמד על עמדו כועס ועצב, כובעו המשומן והעגול על ראשו, החבל על מתניו ועיניו סגורות לחצין מתוך יאוש. עוד מעט והוא יצא החוצה לשתות כוס יי"ש ככה מרה לו נפשו. – הום, הום, רע, רע מאד – סח בינו לבין עצמו. – אין עצה ואין תבונה...

המרתף היה אפל ורטוב ומלא הבל כבית-המרחץ. איטה-ביילה אשתו עשתה את מלאכתה אצל הכירים, הכינה סעודה למוצאי החג ולא דברה דבר. היא היתה יחפה, בלי חלוצה ולבושה רק בשמלתה התחתונה שהגיעה עד לברכיה. מסביב לשלחן ישבו שלשה ילדיו, בדרכם תמיד – מלוכלכים ומגואלים. הם שחקו בעצמות ושיירי האוכל שנשארו מן הסעודה, צלצלו במזלגי-הבדיל והתקוטטו זה עם זה.

– אני אצום כמו כל היהודים – התפאר הגדול שבהם, בחור כבן שש שנים. – אף טפת-מים לא אשתה...

האויר שבחצר נדלה יותר ויותר, על הדיוטה הרביעית רעד הקו האחרון של השמש השוקעת ושמואל חלץ את מגפיו הגדולים והיבשים. פוזמקיו היו חצים אדומים, חצים שחורים ובזויותיהם נשקפים בהונות הרגלים מגודלות צפרנים חדות ושחומות כמראה הקרן. לקח שמואל את הסכין מעל השלחן, נטל בו את הצפרנים ופניו התעותו מצער ובושה גם יחד.

– שמעי נא, איטה-ביילה, – דבר ברוגז, – בקשתיך שתתקני את פוזמקי, הן או לאו? – עתה ראי!...

הוא הראה על בהונות רגליו באצבעו, נתן עיניו באשתו, ואישוני עיניו השתרבבו משנאה.

– עתה אלך כך אל בית-הכנסת. כך...

 

II.

– שמע נא, שמואל, לא תברך את הילדים?

– לא.

– יודע אתה, מה שאתה גורם בזה?

– מדוע לא אדע – השיב שמואל.

– אני אלך לבית-הכנסת ולא אברך אותם. אם יגדלו יהיו עניים כמונו, ערומים ומחוסרי-לחם, מדוע לא אדע?

הוא התעקש, שמואל, גמר שלא יכנע הפעם מפני רצון אשתו, ועל שפתיו העבות רחף שחוק של מנצח. האשה הקטנה והיבשה נתנה את עיניה הקטנות בבעלה. הביטה בפני הילדים בפחד אלם, בפחדה של אשה הרואה סימני מחלה בעוללה. קולה היה דק ונחר, אבריה כמו התחדדו.

– זכור את אשר תגרום לך – התרתה בו. – טוב. די לי בזה.

היא ידעה מכבר שהשטן מתגרה בבעלה בערבי שבתות וימים טובים; זכרה את כל המריבות והקטטות שנפלו ביניהם בשעות הללו. ולא רצתה להצית את אש המחלוקת בשעות קדושות כאלו. היא לבשה את שמלתה הלבנה, תלתה את שעון הכסף על צווארה ואת טבעת-הקידושין שמה על אצבעה. הנר הגדול היה של שעוה והקטנים – של חלב. כדרכה מתמיד אמרה תחינה ארוכה לפני הדלקת הנרות, תחינה שידעה אותה בעל פה ומסורה לה מאמה. הפעם הזאת לא בכתה בתחינתה. כך היה לב לה לאבן. עיניה היו יבשות ושפתיה נעו בפחזות משונה. כשהדליקה את הנר הראשון, נשמט הלז מידה וכבה.

שמואל הרגיש, כי רעד יחלוף את בשרו. הוא יצא מהר מן הבית וגשש באפלה, קשה היה לו למצוא את הדרך שיוצאים בו מן המרתף. ברכיו כשלו. כשיצא כבר פגע במלמד תינוקות, לבוש קיטל לבן. הזקן ידע את שמואל, למד פעם את בכורו והוא הושיט לו את ידו.

– כתיבה וחתימה טובה – נהם.

– מה לך, פנים חוּרים...:

– אמנם כן?

– כן, פנים רעים – אמר הזקן.

שמואל רצה לספר לו, כי לא ברך את בניו, חשבת שעדיין יכול הוא לשוב ולא הוציא מפיו אף צליל אחד, ככה קשה עליו היה הדבור – לחץ לו הזקן את ידו והלך לו.

שמואל הלך אל בית הכנסת, ישב אצל השלחן שמאחורי התנור ופתח את מחזורו על מנת שיאמר "תפלה זכה". שאון ממושך ותכוף נשמע שם, נהימה ארוכה כנהימת הרוח. על כל השלחנות עמדו תיבות חול ובתוכם נרות. יהודי קטן אחד עמה אצל הדלת ובכה בקול גדול. שמואל ידע שמתה לו בת. כן הדבר...

ריח של חלב ושל מיתה התנשא באולם הגדול. הנרות בערו באש אדום ושחרחר. בשנה הבאה לא יתפללו פה כל אותם המתפללים. חלק מהם תקח האדמה... ימצא את הקבר למעונו...

 

III.

הפעם הזאת ישב שמואל בבית הכנסת עד לחצות הלילה. הוא התפלל בחושך ובלי התלהבות, גמר את שיר היחוד ולמד מסכת יומא בעברי-טייטש. מה בין כהן גדול לכהן הדיוט? – אלא שזה משמש בשמונה בגדים וזה בארבעה... שמואל לא הבין כלום מזה, לא ידע למה לו לכהן הגדול שמונה בגדים ושב לביתו כשאיבריו כבדים עליו ונשימתו חזקה. טרם שירד למרתף הביט לתוכו בעד החלון. נרות החלב כבו כבר ונשאר בוער רק הנר של שעוה. במטה שאצל הכותל שכבה איטה-ביילה. במטה שבאמצע החדר שכבו שלשת הילדים. הנר דלק למראשותיהם ושמואל חשב מחשבה נוראה.

– כך יהיה מראה פניהם כשימותו... הרעיון הזה הבהיל אותו. הוא ירד אל תוך ביתו במתינות ובזהירותו של בעל מום הירא שלא יפול. כשנכנס נגש אל מטת אשתו וקרא:

– איטה-ביילה?

– מה?

– את ישנה, איטה-ביילה?

– מה?

– איני יודע בעצמי... בעטתי היום... עתה נדפק לבכי... אני חושב, אפשר...

איטה-ביילה פתחה את עיניה לרוחה, שמעה את דבריו וסגרה אותן שוב. שנתה היתה חזקה. שמואל התהלך אנה ואנה בחדר, היה מסתכל על הילדים השובבים כמעט זה על גב זה, מקופלים ומזיעים. מראה שעוה להם. הוא מטה את אזנו ומאזין לנשימתם. שלשת בני שמואל... מה היה עושה אם יצאה חס וחלילה הגזרה?...

הוא הרגיש את הפחד בצדעותיו, כאילו משמשו בהן אצבעות קרות. הוא נותן עיניו בדלת, רוצה לצאת. לשאול שאלה מאת הרב... הוא יעיר אותו... פתאום רואה הוא את ספל המים, רוחץ בו את כפות ידיו ומנגב כאלונטית.

עתה יברך אותם!...

הוא נגש אל מטת בניו, פרש את כפיו האדומות על פני בניו אשר נתן לו אלקים וברך אותם בקול רועד:

– ישימך אלקים כאפרים וכמשנה!...

– בספר החיים תכתבו. בני!...

 

יצחק בשעויס.

 

לחזרה לכתבה >>​