התנ"ך של משפחת שלום

במהלך שיטוט שגרתי בספרייה של אחת ממשפחות הקהילה היהודית בקלן שבגרמניה, נתקל הרב ד"ר דוד בולג בספר תנ"ך ייחודי שמשך את תשומת לבו. ככל שהמשיך וקרא בו גילה שהספר הישן והגדול היה רכוש משפחתו של גרשם שלום.

התנ"ך של משפחת הירש, שערך לודוויג פיליפסון ואייר גוסטב דורה

לפני למעלה משני עשורים שימש הרב ד"ר דוד בולג, קורא קבוע בספרייה הלאומית, כרב קהילה בקלן שבגרמניה. פעם כשביקר בבית ארנסטו ויהודית לוי, משפחה יהודית אמידה מהקהילה, כדי להעביר שיעור, ספר גדול וישן משך את תשומת לבו. הרב בולג ניגש לספר, וזיהה אותו כ-DORE BIBLE – ספר תנ"ך בתרגום לגרמנית עם איורים מיוחדים, שהיה נפוץ בבתים של משפחות יהודיות בגרמניה בראשית המאה העשרים. הרב בולג שם לב לכך שהדפים הראשונים של הספר היו מלאים ברישומים בכתב יד בגרמנית קלאסית, המתארים את ההיסטוריה המשפחתית של הבעלים המקוריים, כגון לידות, נישואין, נכדים, פטירות וכדומה. גם מנהג זה של רשימת "עץ משפחתי" היה נפוץ בין יהודי גרמניה באותה תקופה. לבסוף הבחין הרב בולג בדבר נוסף: לא מדובר כאן במשפחה אנונימית, אלא במשפחת ארתור ובטי שלום, הוריו של חוקר הקבלה המפורסם גרשם שלום. ואכן, בין הדפים היו תועדו לידת בנם שלום בברלין בשנת 1897 ונישואיו בירושלים ב-1923.

התנ"ך של משפחת הירש, שערך לודוויג פיליפסון ואייר גוסטב דורה
רישום הלידות של ילדי הרמן הירש וילדי בטי שלום
רישום הלידות של ילדי הנס הירש ונכדיה של בטי שלום

הרב בולג הציע למשפחת לוי לתרום את התנ"ך לאוסף שלום שבספרייה הלאומית. שם, לטענתו, הוא מצד אחד יישמר בביתו ה"טבעי" באוסף שלום, ומצד שני יוכל לשמש חוקרים שעוסקים בעניינים הקשורים לביוגרפיה של גרשם שלום ומשפחתו. משפחת לוי הסכימה לשקול את הרעיון.

רישום הנישואין במשפחה

במקביל פנה הרב בולג לספרייה להודיע על הגילוי המרגש שלו. בפברואר 1996 פנתה ד"ר אסתר ליבס, אז מנהלת אוסף שלום, למשפחת לוי, בבקשה רשמית לתרום את הספר לאוסף שלום. המהלך לא יצא לפועל אז, והדבר נשכח. עברו כמעט עשרים שנה, עד שבאוגוסט 2015 בתם של הזוג לוי, בטינה, התקשרה לד"ר צבי לשם, מנהל אוסף שלום, והזכירה לו את הנושא (שלא היה מוכר לו לפני כן), וסיפרה שהוריה אכן מוכנים לתרום את התנ"ך לאוסף שלום. היא גם שלחה לו תמונות של הדפים המיוחדים בכתב יד להתרשמות.

תיעוד שמחות בחיי הרמן הירש ומשפחתו
תיעוד שמחות בחיי הנס, קטי ויוהנה הירש

לאחר מכן פנה ד"ר צבי לשם להנהלת הספרייה. בהתלהבות רבה החלה הספרייה הלאומית בהכנות למעמד הביקור והתרומה. אחרי כמה עיכובים הגיעו האב ארנסטו, האמא יהודית, בתם בטינה לוי ושאר המשפחה לביקור בארץ בתאריך 30.03.16, והביאו איתם את התנ"ך המפורסם. בתום המעמד המרגש של העברת הספר, זכתה המשפחה לסיור פרטי בספרייה הלאומית יחד עם הרב דוד בולג, הוגה הרעיון. ד"ר קלמוס פון גטצה, שגריר גרמניה בישראל, שבמקרה שהה בספרייה במסגרת ביקור רשמי, הצטרף לחגיגה והביע את התרשמותו העמוקה מיופיו ומחשיבותו ההיסטורית של התנ"ך.

רישום הפטירות במשפחה

לאחר שהספר עבר את תהליכי הקִטלוג, הוא צורף לקבוצה מאד מיוחדת של ספרים באוסף גרשם שלום, ספרים שנקראים "R SCH": כלומר, ספרים נדירים, הקשורים באופן ישיר לדמותו של גרשם שלום עצמו. בקרוב יוצג ספר זה בוויטרינה מיוחדת באולם הקריאה ע"ש גרשם שלום.

"ויהי אור!"

זו הזדמנות לשוב ולהודות למשפחת לוי על התרומה החשובה. הספר כבר משמש את החוקרים, ונתגלו בו כמה חידושים חשובים הקשורים לביוגרפיה של שלום ושל משפחתו.

 

קידוש השם בשנגחאי: סיפורם של תלמידי הישיבה שברחו מהנאצים עד לסין

איך הגיעו תלמידי ישיבת לובלין שבפולין לשנגחאי, ואיזה סוג של חיים הם ניהלו שם?

חברי תנועת בית"ר בטקס זיכרון לזאב ז'בוטינסקי מתוך הספר "דרך ארץ סין"

איך הגיעו תלמידי ישיבת לובלין שבפולין לשנגחאי, ואיזה סוג של חיים הם ניהלו שם, זהו סיפור מרתק בפני עצמו, שהצצה בארכיונים של העיתונות הישראלית בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחריה שופכים לנו קצת אור על פרק חשוב ומרתק בהיסטוריה של עם ישראל.

המסע מתחיל בלובלין של שנת 1930, אז הקים הרב מאיר שפירא ישיבה מתוך רצון ליצור מרכז חשוב של לימוד תורה בפולין. החזון התגשם: מאות תלמידי ישיבה מצטיינים גרו במקום בתנאי פנימייה (פורמט חדשני שאומץ גם על ידי הדורות הבאים) ועסקו רק בלימודי קודש. גם הספרייה של "ישיבת חכמי לובלין" הייתה מקור לגאווה, ונחשבה לעשירה וענפה עם יותר מ-22,000 ספרים על מדפיה. בנוסף, הרב שפירא ייסד את פרויקט "הדף היומי", שבמהלכו המוני עם ישראל לומדים בכל יום דף גמרא, ומשלימים את הש"ס במחזורים של שבע שנים וחצי.

 

ישיבת חכמי לובלין, פולין מתוך ויקיפדיה

 

כיבוש פולין בידי גרמניה בשנת 1939 גדע את החלום. לנאצים היה חשוב להבליט את שליטתם באזור, וכך תיאר קצין גרמני את חורבן המרכז התורני:

בעיר לובלין נפגשנו בהתנגדות בלתי צפויה ועקשנית מצד קבוצה גדולה של בחורים יהודים, לבושים בגדים ארוכים, בעלי-זקן ופיאות. הם התבצרו בבנין הגדול של הישיבה בה למדו ומהחלונות והחורים שבקירות ירו אל החיילים הגרמנים. הם לא רצו להכנע בשום אופן. כל קריאותינו שיכנעו היו ללא הועיל, השנאה היהודית לגרמנים היתה כאן קנאית ביותר וכה קיצונית, עד שאולצנו להביא למקום תותח, ואחרי כמה רגעים לא נשאר מהבניין הזה בעל שלוש קומות אלא חורבה אחת, גל של אבנים, שתחתיהם נקברו מגיניו היהודים.​

"דבר", 27.11.1939

 

מעדויות מאוחרות יותר אפשר ללמוד שאלו תיאורים מוגזמים שנועדו לשרת את התעמולה הנאצית (שהרי הבניין עומד על תילו עד היום), אבל אולי אפשר ללמוד מהם קצת על רוח הלחימה של תלמידי הישיבה.

בשלוש השנים הבאות, נרצחו רוב יהודי לובלין והאזור, אך היו כמה אלפים שהצליחו להימלט. אלה מהם ששרדו, ורבים מהם תלמידי ישיבה, נפוצו לכל עבר וחלקם הגיעו עד לשנגחאי הרחוקה, שהייתה תחת שליטה של מדינת ציר אחרת – יפן. תלמידי הישיבה שהגיעו לשנגחאי (בה הייתה קהילה יהודית קטנה בת כמה אלפי נפשות) לא ויתרו על המפעל העצום שהחל בלובלין: מתוך המחתרת הם המשיכו ללמוד, הוציאו ספרים, ועשו ככל יכולתם כדי לחזק את הקהילה היהודית של העיר, אליה המשיכו להגיע עוד ועוד פליטים. הרב מאיר אשכנזי, רבה של שנגחאי בשנים 1949-1926, מספר:

​ המוני הפליטים זרים היו ומתנכרים לכל ערכי הלאומיות היהודית, ובייחוד חילול השבת אלא שהמצב נשתנה לטובה ב-1941, עת הגיעו לשאנחיי למעלה מ-1000 פליטים יהודים מפולין, מהם למעלה ממחציתם רבנים ובחורי ישיבה… בהשפעת בני הישיבות (היינו: ישיבות מיר, ליבאוויטש ו"חכמי לובלין") והמוסדות לדרדק חוללו 350 הנערים והנערות מהפכה בבתי הוריהם והכריחו את הוריהם לסגור חנויותיהם בשבת, להתקין מטבח כשר בבית, ולשבר כל כלי הטריפה הקודמים. הודות להם נשתנה לחלוטין פרצופו של היישוב היהודי בשאנחיי.​

"הצֹפה", 29.10.1946

 

תלמידי ישיבה בשנגחאי מתוך הספר "דרך ארץ סין"

 

אך מכל בחינה אחרת, המצב בשנגחאי רחוק היה מלהיות טוב. כמו באירופה, גם שם הפליטים היהודים חיו בפחד מתמיד תחת השלטון של משתפי הפעולה עם הנאצים, והחשש היה שמה שקורה באירופה הכבושה יקרה גם בסין שתחת הכיבוש היפני. חששם גבר, כאשר החליט השלטון היפני לרכז בגטו את כל הפליטים שהגיעו אל העיר. על אף דרישת הנאצים, היפנים לא הסגירו לידיהם את היהודים, אבל עוני מחפיר ורעב מתמיד היו מנת חלקם של הפליטים. למרות המצוקה הכלכלית, הספרים המשיכו לצאת ותלמידים המשיכו ללמוד: "אין לתאר במילים, מה נשגבה עקשנותם של 500 בני הישיבה בעמלם בתורה בשנות הרעב. ולא עוד אלא אפילו כשקיבלו סיוע לאוכל הוציאו את הכסף להדפסת ספרים לתלמודם", מוסיף הרב אשכנזי.

בנובמבר 1945 פרסם "הצופה" מכתבים שהגיעו מתלמידי ישיבת לובלין, בהם הם מספרים על מה שעבר עליהם:

ב-18 בפברואר 1943 הופיעה בעיתונים ועל עמודי הפירסום הודעה מטעם מפקד הצבאות היאפאניים בשאנחאי, ובה פקודה שכל הפליטים מגרמניה… וארצות אחרות – חייבים לעזוב את מקומות מגוריהם ולהתרכז באזור מגורים מיוחד… בחוגים היהודים הודיעו, שהיאפאנים כבר התכוננו להוציא לפועל את גזירת הגיטו לגבי כל יהודי שאנחאי… היאפאנים התכוננו לכלוא את היהודים בגיטו ולהקיף את המקום בחומה בצורה. אף תיכנו תכנית להשמיד את היהודים בתאי גאזים… היאפאנים הקימו מחנות עבודה, בהם היו כל הגברים צריכים לעבוד שלוש עשרה שעות ביום, ממש, במתכונת מחנות עבודה של הנאצים. החזקים – היו מנוצלים לעבודה, החלשים היו מולכים למוות. אבל היאפאנים נבהלו מפני דעת הקהל ותכנית הרצח והשעבוד בשאנחאי לא יצא לפועל.

"הצֹפה", 7.11.1945​

 

אך לא רק לימוד תורה העסיק את היהודים בשנגחאי: תנועת בית"ר הייתה פעילה בסין, הוציאה בטאונים וקיימה טקסים, כחלק מעידוד הציונות. ואכן, במשך כל אותן שנים וגם אחרי שהמלחמה הסתיימה, שיוועו היהודים להגיע לארץ ישראל. מעבר על ארכיונים מראה, שחלקם סירבו לעבור לאמריקה או לכל מקום שאינו ארץ ישראל, שכן לא רצו לעבור "מגלות לגלות". הנושא עלה פעם אחר פעם, עד שבסוף שנת 1948 התאפשר להם להגיע לארץ.

 

חברי תנועת בית"ר בטקס זיכרון לזאב ז'בוטינסקי מתוך הספר "דרך ארץ סין"

"פליטים רבים מהשואה מצאו את דרכם לשנגחאי, וביניהם תלמידי ישיבה רבים", מסכם אוצר אוסף היהדות בספרייה הלאומית ד"ר יואל פינקלשטיין. "במבט לאחור, אפשר לומר ששנגחאי הפכה לאחת מתחנות המעבר החשובות במסע של 'עולם הישיבות' ממזרח אירופה לארה"ב ולארץ ישראל. ההתעקשות על הדפסת ספרים במקום המקלט מלמדת על הדבקות במטרה והחשיבות של לימוד בחייהם של תלמידי ישיבה, גם במצבים הקשים ביותר".

הקדיש של שמחת תורה – גרסת יהודי גרמניה

התחקות אחר ה"יאר קדיש" בשמחת תורה

בנין בית הכנסת "פרידברגר אנלאגה "ושער הכניסה, פרנקפורט ע"נ מיין, גרמניה, 1937 מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות, המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אוסף ד"ר פאול ארנסברג

אחד מרגעי השיא של תפילת שמחת תורה הוא הוצאת ספר תורה, הרגע שבו מוציאים את כל הספרים מארון הקודש והחזן פותח את ה"הקפות" – ריקודים ושירה עם ספרי התורה. אבל במעט קהילות הפזורות בעולם קודם לאירוע זה רגע קצר אך מרגש נוסף – ה"יאר קדיש".

תפילת הקדיש הנאמרת בסמיכות להוצאת ספרי התורה מנוגנת בדרך כלל במנגינת חג מקובלת. אבל ישנה גירסה פחות מוכרת המושרת רק פעם בשנה (בעצם פעמיים, פעם בערב ופעם בבוקר) בשמחת תורה בקהילות יוצאי גרמניה.

אני גדלתי בשני בתי כנסת כאלה. אחד בלונדון ואחד בפתח תקווה, וזכורה לי ציפיית המתפללים ל"קדיש" מיוחד זה.

ה"יאר קדיש" או בעברית "קדיש השנה" – כשמו כן הוא. במנגינתו הוא מתייחס ללוח השנה היהודית, חגיה ומועדיה.

לעתים זוכות התפילות במועדים שונים של השנה למנגינה משלהם. מנגינות מרטיטות של הימים הנוראים, שמחות של שלושת הרגלים וגם מנגינות לפיוטים מוכרים כמו "מעוז צור" בחנוכה, "שושנת יעקב" בפורים או "אלי ציון ועריה" בתשעה באב.

בקהילות היהודיות בגרמניה (ובמספר מקומות נוספים) הולחנו מנגינות נוספות שלא כל כך מוכרות בבתי הכנסת ביתר התפוצות. כל אחד משלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות) זכה למנגינה מיוחדת, כמו גם תקופות אחרות כמו ימי ספירת העומר, ימי בין המצרים ועוד.

את המנגינות הללו שרים הכוהנים העולים לדוכן בברכת כוהנים בבית הכנסת (בחו"ל רק בחגים), בתפילת ה"הלל", "שיר המעלות" שלפני ברכת המזון ומקומות שונים בתפילת אותם המועדים.

לקראת ולאחר השואה, יוצאי קהילות גרמניה הקימו מחדש את קהילותיהם במספר מקומות בעולם. הם ניסו לשמר את המנהגים הרבים המאפיינים את יהדות גרמניה. חלק ממנהגים אלו עדיין מתקיימים היום.

ה"יאר קדיש" הוא אחד מהם. ה"יאר קדיש" מאגד בתוכו את (כמעט) כל המנגינות הללו. כל פסקה מהקדיש מקבלת מנגינה אחרת לפי סדר החגים והמועדים בשנה היהודית. מכיוון ששרים את ה"יאר קדיש" בחג שמחת תורה, המילים הראשונות "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" מושרות במנגינת המועד הבא – חג החנוכה. הקדיש ממשיך להתנגן ביתר מנגינות השנה והמילים האחרונות "עושה שלום במרומיו" מקבלות את המנגינה המיוחדת של שמחת תורה המושרת גם בפתיחת ההקפות.

ניתן לראות התיחסות למנהג מעניין זה בספר "מנהגי פרנקפורט":

ומנגן חצי קדיש בנגון המורכב מנגוני חזנות כל השנה.

 

מטבע הדברים משימת השירה מוטלת על החזן. זוהי איננה משימה פשוטה כלל וכלל. זכירת והתאמת מספר רב של מנגינות שונות בתפילה אחת קצרה היא עניין מורכב מאד ורק חזן מומחה ומנוסה יכול לשיר אותה.

עם הזמן ה"יאר קדיש" השתנה קצת הן בחלוקת המילים למנגינות והן בחלק מהמנגינות עצמן, אבל הרעיון נשאר זהה.

בין אוספי ההקלטות שבספרייה הלאומית ישנם מספר הקלטות של ה"יאר קדיש". למשל, ההקלטה הזו, בה אנו שומעים הסבר ופירוט המנגינות לפי החגים. הקטע הרלוונטי מתחיל בדקה 26 ונמשך עד 27:28.  השירה מתחילה עד 29:42.

גירסה שונה במעט המתחילה ב-9:35 ומסתיימת ב-13:15 תוכלו לשמוע בקישור הזה.

ויש גם "הופעה חיה" ב-Youtube מחגיגות השנה החדשה במחוז אלזס בצרפת:

 

חג שמח!

 

כתבות נוספות

מה דגל שמחת תורה שלך אומר עליך?

חופת הנעורים של בני החמש במרוקו

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

'מפי עוללים': קורותיו של מחזור תפילה ארץ ישראלי, "נאה, מהודר ומדויק"

הגלגל שיעניק לכם כוחות על

השימוש בשמות קדושים אינו זר ליהדות, אבל יש כאן משהו אחר.

מה יש בשֵׁם? יש בו הוראה – זה שולחן. אבל יש בו גם מהות – זהו פרח הפורח בגינה. לשמותיו של האל בקבלה היהודית נוסף מרכיב שנעדר משמותיהם של דברים רבים, שמימיים פחות – הסוד שבשם.

בספריית המדינה בברלין שבגרמניה שמור כתב יד שזכה לשם המקוטלג והכוללני: "מאמרים וסודות בקבלה". אחד העיסוקים המרכזיים של כתב היד, הן בתוכן הכתוב והן בשרטוטים והטבלאות המופיעים בדפיו, הוא העיסוק בשמותיו הסודיים של האל ובסגולות שיש לשמות הסודיים הללו במציאות.

גם הפרשנויות הפרועות ביותר נתקלות לפעמים במחסום הפשט של הטקסט. לשם כך, ירדו המקובלים שלב אחד למטה בסולם – אם המילים (אבני היסוד) מונעות התקדמות, נפנה לאותיות (חומרי הגלם) – נפרק ונרכיב בעזרתן מילים חדשות, צירופים שיש או שאין להם משמעות בשפה המקובלת.

המחבר האלמוני של כתב-היד מקדיש את מרבית מרצו לשם הסודי והקדוש הידוע כ"שם בן ע"ב" – שם המורכב מ-72 (=ע"ב) יחידות בנות שלוש אותיות כל אחת, וכולל בסך הכול 216 אותיות.

 

"אתחיל לכתוב פירוש התפלות", פתיחת כתב-היד. לחצו להגדלה

השם הקדוש מבוסס על שלושה פסוקים עוקבים המופיעים בסיפור קריעת ים סוף בספר שמות. כל אחד מהפסוקים הוא בן 72 מילים. הם נקראים בקצרה פסוקי ויסע ויבא ויט.

וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם, וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה, וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם, וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה, וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם:

(ספר שמות, פרק י"ד, פסוקים י"ט-כ"א)

וזהו שם האל בן ע"ב האותיות המחולק ל-72 צירופים בני שלוש אותיות כל אחד: והו ילי סיט עלמ מהש ללה אכא כהת הזי אלד לאו ההע יזל מבה הרי הקמ לאו כלי לוו פהל נלכ ייי מלה חהו נתה האא ירת שאה ריי אומ לכב ושר יחו להח כוק מנד אני חעמ רהע ייז ההה מיכ וול ילה סאל ערי עשל מיה והו דני החש עממ ננא נית מבה פוי נממ ייל הרח מצר ומב יהה ענו מחי דמב מנק איע חבו ראה יבמ היי מומ

את העיסוק בשם בן ע"ב לא המציא מחבר כתב היד. השם מוזכר במלואו לראשונה בספר הישר, שאותו מזכיר מחבר כתב היד במפורש. החידוש הוא בדרך הפשוטה ליצירת השם שסיפק מחבר כתב היד, הכנסת שלושת הפסוקים לתוך עיגול.

בפתיחה כתב היד מבהיר המחבר:

"דע כי כל אות ואות מאותיות האלפא ביתות יש לה עיקר בקול וטעם נעלם והוא הר גבוה נמנע מלעלות בו ושם מעדני תענוגי הנפשות הטהורות אך מעין ובור מקוה מים ושורש כל השורשים ועיקר כל עיקר הווית כל הווה.

(…)

אך צריך שיהיה בעיגול, למה כי העיגול צורה ישרה תמימה ואין הפסק ואיחור ועיכוב בתנועתה כמו בשאר כל הצורות המתנועעות וזה מבואר בספרי התכונה ובספר הבהיר […] לכן צריך כל דבר ודבר שייצא מאלפא ביתא שתהיה על צורת עיגול והתנועה בהם כמו שאבאר והוא הצירוף וכשתבין סוד זה תהיה במדרגה העליונה ותוכל לעשות מעשים ישרים לפי הכוונה והסיוע ועגול השם היוצא מג' פסוקים אלו הנזכרים זה צורתו וכל שם ושם יש לו פעולה גדולה כמו שאפשר על השם הראשון בלבד."

עיגול שמו הקדוש של האל

לאחר הבהרה זו מופיע עיגול השם הקדוש, שאותו ממשיך ומפרש מחבר כתב היד כך:

"אלו הם ע"ב שמות היוצאים ומתחלקים לג' חלקים כ"ד לכל חלק ועל כל כ"ד שר גבוה עליהם ועל כל חלק יש לו כוחות ד' [כנראה ארבעה כוחות] לשמור מזרח ומערב צפון ודרום ומתחלקים שישה לכל רוח נמצאו לד' רוחות כ"ד קצוות [או צורות] וכן לשני וכן לשלישי וכולם חתומים בשם השם אלהי ישראל אלדים [כך במקור] חיים שדי רם ונישא שוכן עד וקדוש שמו."

השימוש בשמות קדושים אינו זר ליהדות, וכבר בספרות ההיכלות והמרכבה אנו מוצאים כמה מחכמי התלמוד הנעזרים בהם כדי להעפיל להיכלות העליונים, עד הפגישה המיוחלת עם היושב על כיסא הכבוד. במקרא נמצא את השם המפורש, והאסור להגייה, שם ההויה בן ארבע האותיות.

הרמב"ן היה המקובל שלקח את עניין השמות עד למיצויו הלוגי הסופי. לא רק שפסוקים מסוימים במקרא יכולים, ואכן מרכיבים, כמה משמות האל, אלא, ובהקדמת רמב"ן לספר בראשית כותב על כך המקובל בן המאה ה-13: "עוד יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד. כאילו תחשוב על דרך משל, כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות, כגון: בראש יתברא אלהים. וכל התורה כן, מלבד צירופיהן וגימטריותיהן של שמות."

 

תודה לדויד לנג וליעקב פוקס על עזרתם בחיבור הכתבה.

 

כתבות נוספות

החוויות המיסטיות של גרשם שלום

המגילה שגילתה לעולי הרגל היהודיים היכן ממוקמים המקומות הקדושים בארץ

כמו כפפה לכתב-יד

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!